אווירה חגיגית שרתה בעיירה רודניק שבפולין. כמה צדיקים התכנסו יחד במעונו של רבי חיים מצאנז, שהתגורר אז ברודניק. התרוממות רוח שרתה בבית המדרש. ופתאום, באמצע תפילת שחרית, אירעה תקרית לא-נעימה.
אלה היו הימים שאחרי פסח שני. שליח הציבור סיים את חזרת הש"ץ, ורבי חיים מצאנז הורה לו שלא לומר תחנון, על-פי דברי הזוהר הקדוש בעניין שבעת הימים שאחרי פסח שני, שבהם שערי גן העדן פתוחים.
אלא שאז נשמע קולו של רבי יחזקאל-שרגא משינובה, בנו-בכורו של רבי חיים. "יסלח לי אבא", אמר רבי יחזקאל-שרגא, "אבל הרמ"א כותב שבל"ג בעומר אין אומרים תחנון, ומזה משמע שבשאר שבעת הימים אומרים תחנון".
רבי חיים עמד על דעתו שאין לומר תחנון, ומנגד טען בנו בתקיפות שחייבים לומר תחנון. בעקבות זאת יצא רבי יחזקאל-שרגא החוצה עם מניין ממקורביו, והם אמרו תחנון וסיימו שם את התפילה.
אחרי התפילה נמשך הוויכוח בין האב לבנו. זה טוען כך וזה משיב בנימוקים משלו, ושניהם מתבצרים בעמדותיהם. בשלב מסויים קרא רבי חיים לעבר בנו: "מצווה אני עליך שלא תדרוך עוד על מפתן ביתי!". למשמע הדברים יצא רבי יחזקאל-שרגא מבית הכנסת מבעד לחלון, כדי שלא לעבור על דברי אביו.
בקהל המתפללים נכח גם רבי מרדכי-דב טברסקי מהורניסטייפול, חתנו השמיני של רבי חיים מצאנז. כמו כל הנוכחים היה אף הוא נדהם לנוכח העימות הקשה שפרץ פתאום בין האב לבכורו. הדבר היה מופלא בעיניו, שכן הוא הכיר את יחס הכבוד שרחש גיסו הגדול, רבי יחזקאל-שרגא, לאביו.
רבה הייתה תדהמתו כאשר ניגש אליו חותנו ולחש באוזנו: "אינני יודע כיצד זכיתי לבן קדוש שכזה!". רבי מרדכי התעשת במהרה והשיב לרבי חיים: "בעיניי אין זה פלא כלל"...
חלפה שעה קלה, ורבי חיים ניגש לערוך את שולחנו. הוא שלח לקרוא אליו את בנו רבי יחזקאל-שרגא, אולם זה סירב לבוא. סירובו עורר עוד יותר תמיהה אצל הנאספים. האוּמנם החריפה המחלוקת בין השניים עד כדי כך?
חלפו שנים. רבי חיים מצאנז כבר נסתלק לבית עולמו, והניח בנים וחתנים המשמשים בקודש ורועים את עדת חסידיהם. יום אחד הזדמן רבי מרדכי מהורניסטייפול לצאנז. זה היה בתוך שבעת הימים שאחרי פסח שני. בתפילת שחרית השתתף גם גיסו, רבי יחזקאל-שרגא. שליח הציבור, שהכיר את מנהגו של רבי יחזקאל-שרגא לומר תחנון בימים האלה, החל באמירת תחנון.
ואולם אז פנה אליו רבי יחזקאל-שרגא וביקשו לדלג על התחנון ולומר קדיש. "חלילה לך מלשנות את דרכו של אבי הקדוש!", הסביר לשליח הציבור את הוראתו.
התנהגות זו הפליאה מאוד את רבי מרדכי. הוא זכר היטב את הוויכוח העז בין רבי יחזקאל-שרגא ובין אביו, ואת דעתו הנחושה של רבי יחזקאל-שרגא למען אמירת תחנון, עד כדי כך שיצא אז החוצה וסיים את התפילה עם מניין משלו. אחרי התפילה ניגש אל גיסו וביקש לברר את פשר הדבר.
חיוך עלה על פניו של רבי יחזקאל-שרגא. "אספר לך דברים כהווייתם", אמר. "באותו יום ברודניק, בשעת שחר מוקדמת, התכוננתי להיכנס אל חדרו של אבי. לפתע נפלה עליי תרדמה, והנה אני חולם חלום.
בחלומי ראיתי את אבי הקדוש יושב על כיסאו, מוקף במאות חסידיו, ולפתע הכול מסבים את פניהם מאבי, פונים אליי ומכריזים: 'יחי רבנו! יחי רבנו!', ואבי נותר לבדו על כיסאו.
התעוררתי מן החלום נרעש וחרד. ראיתי בכך רמז מן השמים שעל אבי להעביר את שרביט ההנהגה אליי, ומאחר ש'אין מלכות נוגעת בחברתה', הרי המשמעות הנוראה של הדברים היא שאבי עתיד להסתלק מן העולם כדי לפנות את כיסאו בעבורי. חרדה גדולה מילאה את ליבי.
ראשית כול נדרתי להתענות 'תענית חלום'. כשנרגעתי מעט ייגעתי את מוחי בחיפוש עצה, ובסייעתא דשמיא עלה הדבר בידי. הגעתי למסקנה שהכלל 'אין מלכות נוגעת בחברתה' תקף רק כשמדובר באותה ממלכה, אך כאשר אלה שתי ממלכות נבדלות – אין כאן 'נגיעה'.
החלטתי אפוא ליצור מעין 'התפלגות' מאבי, על-ידי מנהג שונה, ובכך להצהיר שהנה קמו להן שתי ממלכות נבדלות, ושתיהן יכולות להתקיים בה בעת.
המעשה הזה אכן הסיר את הקטרוג מעל ראשו של אבי והגזֵרה חלפה, אולם עדיין הייתי שרוי בתענית חלום, ולכן לא יכולתי לבוא לסעודה עם אבי.
ובאשר למנהג כאן, בצאנז – הרי שאין לשנות מכפי שהורה אבי", חתם רבי יחזקאל-שרגא את דבריו.
(על-פי 'צבי תפארה') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
