כשנסתיימה מלחמת העולם השנייה התבררה עוצמת החורבן שהיא המיטה על יהדות אירופה. ערים שבהן שקקו חיים יהודיים התרוקנו מיהודיהן. בתי עלמין חרבו. הניצולים המעטים ניסו לשקם את חייהם.
אחד הניצולים שעלה לארץ וקבע את מושבו בירושלים היה מוטרד מאוד מהסכנה האורבת לבית העלמין בליז'נסק, ובמיוחד לציונו של רבי אלימלך. בהיעדר עין יהודית, מי יודע מה יעוללו למקום הגויים המקומיים.
בהיותו איש עשייה ובעל מרץ החל לגבש תכנית להעלאת קברו של רבי אלימלך לארץ ישראל. הוא פנה אל עסקנים ואל בעלי השפעה, וביקש את עזרתם בהגשמת הרעיון.
הדבר נודע לאדמו"ר רבי איציק'ל מפשוורסק, שהיה אף הוא מצאצאי רבי אלימלך, והוא הביע התנגדות נחרצת לרעיון. הלך מיודענו אפוא אל האדמו"ר, שטח לפניו את העובדות ותיאר את הסכנות האורבות לציוּן.
הרהר הצדיק רגעים מספר, ואז אמר שהוא מוכן להסיר את התנגדותו בתנאי ששלושה מגדולי החסידות יביעו את הסכמתם – ה'בית ישראל' מגור, הגאון מטשבין ורבי יואל מסאטמר.
תחילה נסע האיש לארה"ב והלך אל האדמו"ר מסאטמר. הוא המתין לתורו, ובהגיע זמנו ניגש אל הרבי ושטח את בקשתו. לפתע קרה דבר מוזר. עיניו של האדמו"ר נעצמו והוא החל לנמנם. האיש יצא מן החדר, נזהר שלא להקיץ את הרבי משנתו. אולם כאשר יצא מן החדר ונכנס הבא בתור, ניעור הרבי משנתו והמשיך בקבלת הקהל כאילו לא אירע דבר.
האיש ניסה להיכנס שנית, וגם הפעם נרדם הרבי למשמע הבקשה ושקע בשינה. הבין האיש כי הרבי מבקש להימנע מלשוחח עמו בעניין זה. אולם הוא עדיין דבק ברעיון העתקת הקבר. חזר לארץ והלך אל ביתו של הגאון מטשבין, רבי דב-בעריש וידנפלד.
למשמע ההצעה נחרד הגאון. "היעלה על הדעת לטלטל את הגוף הקדוש?", זעק בחרדה. "אומר לך רק את מה שכתוב בתורה: 'מי האיש הירא ורך הלבב, ילך וישוב לביתו'".
עכשיו תלה האיש את תקוותו בכתובת השלישית – מעונו של ה'בית ישראל' מגור. "שמע נא", אמר הרבי, לאחר ששמע את הדברים. "גש אל הרב משה אדלר, רבו של 'שיכון הרבנים' כאן בירושלים. שמע את סיפורו ונהג על-פיו".
עשה האיש כהוראת ה'בית ישראל', הלך אל הרב אדלר, שגם הוא נמנה עם צאצאי ה'נועם אלימלך', וביקש לשמוע את הסיפור.
"סיפור?!", תמה הרב, "מכיר אני סיפורים רבים על ה'נועם אלימלך', אולם אין בהם משהו שיכול לסייע לך בעניין זה". הוא אימץ את זיכרונו, ולא העלה בדעתו דבר. רגע קודם שנפרדו השניים, ניתר הרב ממקומו.
"נזכרתי בסיפור שאירע בעת האחרונה, בימי המלחמה", אמר בשמחה. "מי יודע, אולי לזה התכוון הרבי". והרב סיפר:
בעיר העתיקה בירושלים התגורר חסיד גור ישיש, ר' הירש-דוד שמו. בעבר אף לימד את ה'אמרי אמת' מגור, בהיותו ילד. אף שעבר את שנת המאה לחייו עדיין היה חד כתער ומלא שמחת חיים. כדי לסייע לו התגורר עמו נכדו החורג, בחור ושמו מאיר פיינשטיין.
יום אחד, בעיצומה של המלחמה, נכנס פיינשטיין לכולל שבו שהה ר' הירש-דוד, ובפיו ידיעה מרעישה: הוא קרא בעיתון שהגרמנים פלשו לליז'נסק, ורבים מיהודי המקום התקבצו ליד קברו של רבי אלימלך, לבקש רחמים.
הנאצים הבחינו בנהירה, וסברו שהיהודים מבקשים להטמין חפצים יקרי ערך בבית העלמין. הם פקדו עליהם לחפור בקבר, כדי לבדוק מה הסתירו שם. לא הועילו ההסברים והתחנונים. באין ברירה עשו היהודים כפי שנצטוו.
ואז נתגלה מחזה שהפיל אימה על הכול: גופו הקדוש של רבי אלימלך נתגלה בשלמותו, אף שנסתלק יותר ממאה וחמישים שנה קודם לכן. אפילו הנאצים הרשעים נבהלו, ומיהרו לכסות את הקבר ושוב לא נטפלו אליו.
סיפור זה עורר התרגשות בקרב תלמידי החכמים שבכולל. מישהו הזכיר את המובא בספרים שצדיקים אחרי פטירתם נישאים לארץ ישראל, ותהה כיצד נתגלה כי גופו הקדוש של רבי אלימלך שוכן באדמת פולין.
אחר הצהריים, כששב ר' הירש-דוד לכולל, הייתה נהרה שפוכה על פניו. הוא החל לשיר ולרקוד, ולפליאת חבריו סיפר: "בביתי נטלתי באקראי ספר, וזה היה 'אביר הרועים' על תולדות חייו של רבי אברהם מסוכוצ'וב. הספר נפתח לי בדיוק במקום שבו סופַּר כי פעם אחת ישב ה'אבני נזר' עם תלמידיו בסעודת ל"ג בעומר, ואמר כי אף שיש צדיקים שגופם מועתק לאחר פטירתם לארץ ישראל, הרי גופו של רבי אלימלך מליז'נסק נותר בחוץ לארץ, וטעם הדברים שמור וכמוס ליודעי סוד בלבד".
הרב אדלר סיים לספר את סיפורו באוזני האיש, והלה אמר בהתרגשות: "עתה ברור לי למה שלח אותי ה'בית ישראל' אליכם. עתה ניתנה לי תשובה נחרצת כי עליי לגנוז את רעיונותיי להעתקת ה'ציון' לארץ ישראל".
(על-פי הספר 'את אשר חוויתי', מאת א' מרגלית. מוגש לרגל יום ההילולא של רבי אלימלך מליז'נסק בכ"א באדר) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
