ומדוע שמחה?
ישנם כאלו "יראי-שמים" שמהדרים ביותר במאמר רז"ל "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה", וטוענים: לשמחה מה זו עושה - בה בשעה שבית המקדש חרב וכו'?!...
אבל אף על פי כן, יודעים אנו שדרכו של הבעל שם טוב היתה להדגיש את עניין השמחה - "עבדו את ה' בשמחה".
ובאמת אין זה חידוש של הבעל שם טוב, אלא זהו פסק דין מפורש בדברי הרמב"ם:
בסוף הלכות לולב כותב הרמב"ם: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה . . עבודה גדולה היא . . ואין הכבוד והגדולה אלא לשמוח לפני ה', שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגו'";
ובהלכות דעות כותב הרמב"ם: "צריך האדם שיכוין לבו וכל מעשיו כולם ("שבתו וקומו ודבורו . . אכילה ושתיה וכו'") לידע את השם בלבד . . נמצא . . כל ימיו עובד את ה' תמיד . . כל מעשיך יהיו לשם שמים . . בכל דרכיך דעהו".
ואם כן, כאשר מקיימים שני פסקי-דינים אלו, אזי נמצאים תמיד במעמד ומצב של שמחה.
ועניין זה מודגש ביותר על פי המבואר בחסידות גודל מעלת עניין המצוות, שעל ידם נעשה קשר ושייכות בין הבורא לנברא - שהרי בעצם אין ערוך הנברא לבורא, וכאשר הבורא מצווה לנברא ציווי מסוים, שיעשה דבר פלוני, או שימנע מעשיית דבר פלוני, אזי נעשה קשר ושייכות בין הבורא לנברא.
ובפרט על פי הידוע שהוא ורצונו וחכמתו ודעתו אחד, אחדות פשוטה, שאינה נחלקת לחלקים, ואם כן, כאשר מקיימים רצונו יתברך, שזהו עניין המצוות, אזי מתאחדים עם אחדות הפשוטה.
ומזה מובן גודל השמחה שבקיום התורה ומצוות - כמבואר בתניא המשל מ"שמחת הדיוט ושפל אנשים בהתקרבותו למלך בשר ודם המתאכסן ודר אתו עמו בביתו, וקל וחומר לאין קץ לקרבת ודירת מלך מלכי המלכים הקב"ה", כך, שבשעת מעשה שוכח הוא לגמרי שהוא הדיוט ושפל אנשים, ושמח ביותר על היותו ביחד עם המלך.
ונמצא, שגם כאשר נמצאים במעמד ומצב בלתי-רצוי, יכולים לעמוד בשמחה גדולה מצד גודל המעלה שבקיום המצוות, באופן ש"בכיה תקיעא בליבאי מסטרא דא, וחדוה תקיעא בליבאי מסטרא דא", ויתירה מזה, ששמחת הנפש גוברת על עצבון הגוף, כמו שכתוב בתניא ש"תיקר נפשו בעיניו לשמוח בשמחתה יותר מהגוף הנבזה, שלא לערבב ולבלבל שמחת הנפש בעצבון הגוף".
(תורת מנחם – התוועדויות תשי"ז חלק ב (יט) ע' 309) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 16:36
זריחה: 6:23
