לחם אלוקי

"ויאכילך את המן... למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח,יג). כשבני-ישראל אכל את המן, שהיה להם מן השמים, הרגישו שהם חיים מן האלוקות שבלחם ולא מגשמיותו. מזה למדו שכן הוא גם בלחם מן הארץ, שלא גשמיות הלחם מחיה אלא הניצוץ האלוקי שבו.

 (הבעל-שם-טוב)

הברכה מעוררת

"על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". כשאדם מברך את ברכת הנהנין בכוונה לפני האכילה ומזכיר שם שמים, הוא מעורר ומגלה את החיות האלוקית שבמאכל, בבחינת "מצא מין את מינו", ואז הוא ניזון וחי מחיות זו.

(כתר שם טוב)

לאכול כדי לחיות

"לא על הלחם לבדו יחיה האדם". תכלית חיי האדם אינה למען הלחם. אדם צריך לאכול כדי שיוכל לחיות, ולא שיחיה כדי לאכול. זהו שנאמר (נדרים מט): "הבבלים הטיפשים שאוכלים לחם בלחם". אדם שאין בו תבונה אוכל כדי שיהיה לו כוח לעבוד, ועובד כדי שיוכל לאכול.

(יסוד העיקרים)

 ניצוצות עליונים

"פי ה'" – הן האותיות של עשרת המאמרות, שבהם נברא העולם, המלובשים תמיד בתוך הבריאה להחיותה ולקיימה. כאשר האדם אוכל לחם, הוא ניזון מהמאמר "תדשא הארץ" המלובש בלחם. ואף שבאדם מלובש המאמר "נעשה אדם", בכל-זאת הוא זקוק למאמרים האלוקיים שבדומם, צומח וחי, שכן שורשם נעלה משורשו של האדם.

(לקוטי תורה)

 התעלות המאכל

האכילה מחזקת את המוח ואת הלב בעבודת הבורא. בכוח האכילה מתבונן המוח בגדולת ה' והלב מתעורר לאהבת ה'. מהמאכל נעשה דם, שמחיה את הלב ואת המוח. כך המאכל מתעלה, ונהפך ללב ולמוח של אדם.

(תורה אור)

 תלוי איך אוכלים

מאכל גשמי, כל עוד הוא עומד על השולחן, הוא בבחינת 'קליפת נוגה'. כשלוקחים את המזלג כדי לאוכלו, עלול המאכל לרדת ל'שלוש הקליפות הטמאות לגמרי', אם לא יאכלוהו לשם שמים.

(הרבי הרש"ב מליובאוויטש)

 תרנגולת צלויה לשם שמים

הרבי הרש"ב מליובאוויטש אמר: אפשר לאכול פת חרבה לשם מילוי התאווה, ואפשר לאכול תרנגולת צלויה לשם שמים.