נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1124 - כל המדורים ברצף
	אדר-ראשון מסוגל להמשכת העצמות
	הקב"ה ממתין לזעקת "עד מתי!"
	נדירות חרובים ביקטרינוסלב
	פרשת משפטים
	הלכות ומנהגי חב"ד

בחודש העיבור, המשלים את חיסרון שנת הלבנה על שנת החמה, ניתן לפעול תיקון למיעוט הירח עד השורש הירידה ב"צמצום הראשון" * כוונת כל סוגי הירידה – שעל-ידם יתגלה אור אין-סוף עד לגילוי העצמות * על-ידי "שש שנים יעבוד" בזמן הגלות מרגישים את כוונת הגאולה "בשביעית יצא" * בכוח הנשמה לפעול על הגוף, שלא יימסר בגלות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בנוגע לשנת העיבור (כשנה זו) שיש בה אדר ראשון ואדר שני, יש חקירה איזה מהם הוא אדר העיקרי, ואיזה מהם הוא אדר הנוסף, חודש העיבור¹.

ואפשר שתלוי הדבר בפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה² – "דתניא אדר הראשון כותב אדר הראשון, אדר שני כותב אדר סתם, דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר אדר הראשון כותב סתם, אדר שני כותב תיניין".

ובפשטות מסתבר לומר שאדר העיקרי הוא אדר שני – כי, באדר שני חוגגים ימי הפורים, במקרא מגילה, משלוח מנות ומתנות לאביונים³ (מה שאין כן באדר ראשון הרי זה רק פורים קטן⁴), ואם נאמר שאדר שני הוא החודש הנוסף בשנת העיבור, נמצא, שבשנה פשוטה חסר החודש העיקרי שבו חוגגים ימי הפורים, ועל כורחך צריך לומר, שאדר שני הוא אדר העיקרי, ואדר הנוסף בשנת העיבור הוא אדר ראשון (והחיסרון בשנה פשוטה אינו אלא בנוגע לפורים קטן, שהוא טפל לגבי עיקר הפורים).

ובעמדנו בשבת מברכים אדר ראשון, שהוא אדר הנוסף, חודש העיבור – יש לבאר תוכן העניין והמעלה המיוחדת שבחודש העיבור.

ב. ויש להקדים תחילה תוכן עניין העיבור כפשוטו – כפי שמבאר הרמב"ם בריש הלכות קידוש החודש:

"כמה יתירה שנת החמה על שנת הלבנה קרוב מאחד עשר יום [שהרי "שנת החמה היא שלש מאות חמשה וששים יום ושש שעות", ו"שנה של לבנה אם תהיה שנים עשר חודש . . יהיה כללה שלש מאות יום וארבעה וחמשים יום ושמונה שעות וששה ושבעים חלקים", "נמצא תוספת שנת החמה על שנת הלבנה עשרה ימים ואחת ועשרים שעות ומאתיים וארבעה חלקים"⁵], לפיכך כשיתקבץ מן התוספת הזאת כמו שלשים יום . . מוסיפין חודש אחד ועושין אותה השנה שלשה עשר חודש והיא הנקראת שנה מעוברת".

והצורך לחשב גם את שנת החמה אף-על-פי שישראל "מונין ללבנה"⁶, הוא, "מפני זמן האביב, כדי שיהא הפסח באותו זמן, שנאמר⁷ שמור את חודש האביב, שיהיה חודש זה בזמן האביב, ולולא הוספת החודש הזה (חודש העיבור) הפסח בא פעמים בימות החמה ופעמים בימות הגשמים"⁸.

ג. והביאור בזה – בפנימיות העניינים:

החיסרון של שנת הלבנה לגבי שנת החמה קשור עם כללות חסרון הלבנה לגבי החמה – מיעוט הירח – שבתחילת הבריאה היו "שני המאורות הגדולים"⁹, "שווים נבראו", אלא שאחר כך "נתמעטה הלבנה על שקטרגה כו'"¹⁰.

ושורש עניין מיעוט הירח שהוא חסרון האור – מבואר במאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר (שכבר נדפס)¹¹, שהסיבה ונתינת המקום לזה הוא "מה שדין לא אהניא ליה¹² שגרם שבירת הכלים דתהו", ולפני כן – "חסרון האור למעלה שהוא עניין צמצום הראשון", וכתוצאה מזה נעשה "נתינת מקום לחסרון האור למטה בסיבת חטא ועון", החל מחטא עץ-הדעת, שהוא השורש לכל החטאים.

והכוונה בזה – ש"יהיה העבודה בכוח עצמו . . על-ידי זה ממשיכים את האור החסר בתוספת מרובה, שבזה נשלם הכוונה העליונה בצמצום שיהיה גילוי העצמות", כלומר, לא זו בלבד שתהיה המשכת האור כמו לפני החטא ולפני הצמצום, אלא שיומשך אור נעלה יותר מכמו שהיה לפני החטא, שלא היה מאיר אפילו לפני הצמצום¹³.

ד. על-פי זה יש לבאר תוכן עניין ומעלת חודש העיבור:

כיון שחודש העיבור משלים וממלא את החיסרון של שנת הלבנה לגבי שנת החמה, הרי זה רומז גם על תיקון מיעוט הירח, ובמילא, גם התיקון על חטא עץ הדעת וכללות החטאים,

– ומטעם זה יש נוהגים בשנת העיבור להוסיף בתפלת מוסף של ראש-חודש: "ולכפרת פשע" (כפי שנדפס בכמה נוסחאות)¹⁴ –

ועד לתיקון שורש עניין מיעוט הירח – שבירת הכלים וצמצום הראשון – שנמשך האור שהיה מאיר לפני הצמצום,

ויתירה מזה, שנמשך ומתגלה אור נעלה יותר שלא היה מאיר אפילו לפני הצמצום – כמרומז בכך שעל-ידי הוספת חודש העיבור נעשית שנת הלבנה גדולה יותר משנת החמה.

ועל-פי האמור לעיל שחודש העיבור הוא אדר הראשון, נמצא, שחודש זה (המתברך בשבת זו) הוא הזמן המסוגל להמשכת אור נעלה יותר מכפי שהיה לפני החטא, ולפני כללות עניין חסרון האור על-ידי צמצום הראשון – גילוי העצמות.

* * *

ה. האמור לעיל בעניין העיבור, שכוונת הירידה במיעוט הירח היא כדי שלאחרי זה יומשך אור נעלה יותר – הרי זה גם בכל עניני ירידה, שהכוונה בהם היא כדי שלאחרי זה יומשך אור נעלה יותר.

ולדוגמא:

נתבאר לעיל¹⁵ ש"זרע בהמה" קאי על נשמות דבי"ע (רוב הנשמות בדורותינו) שאין בהם דעת – שזהו עניין של ירידה.

ולא עוד אלא שגם "זרע אדם" שקאי על נשמות דאצילות שיש בהם דעת הוא עניין של ירידה, כי: גם אצילות הוא עולם, מלשון העלם¹⁶, ולכן, גם הדעת שיש להם באלקות אינו אלא הכרה על-פי שכל בלבד, ולא הכרת העצם (למעלה מהשגה).

[וזהו החילוק שבין "אדם" ל"מאד", שאותיותיהם שוות¹⁷, אלא שצירופם שונה, ש"אדם" מורה על השכל והדעת, ו"מאד" מורה על העדר המדידה והגבלה של שכל ודעת¹⁸].

ונשאלת השאלה: מה זאת עשה הוי' לנו – אפילו ביחס לירידה של נשמות דאצילות, ועל אחת כמה וכמה ביחס לירידת נשמות דבי"ע?

ועל דרך זה בנוגע לירידה שמצד ההסתלקות:

באחד מאגרות הקודש שכתב אדמו"ר האמצעי¹⁹ לאחר הסתלקות אדמו"ר הזקן, מבאר כמה עצות לחיזוק ההתקשרות, שכן, ההסתלקות הוא עניין של ירידה שיכולה לגרום ח"ו חלישות בהתקשרות, ויש צורך בנתינת עצות לחיזוק ההתקשרות.

וגם כאן נשאלת השאלה: למה עשה ה' ככה? מהי הכוונה בירידה זו?

ונקודת העניין בזה – כמבואר בהמשך ההילולא²⁰ – שכוונת הירידה היא בשביל שעל-ידי זה יפעלו את עניין "אסתלק יקרא דקב"ה בכולהו עלמין"²¹, שקאי על אור הסובב כל עלמין שמאיר בכל העולמות בשווה, ועד להמשכת האור שאינו שייך כלל לעולמות (גם לא באופן של סובב כל עלמין), כמו שנתבאר לעיל²² דיוק הלשון "עיקר שכינה"²³, שקאי לא רק על השכינה כמו שהיא לגבי אצילות (מלכות דאצילות כפי שנעשית כתר ועתיק לבריאה, או אפילו כמו שהיא באצילות), וגם לא רק כמו שהיא לגבי אור אין סוף, היינו הקו, ואפילו לא כמו שהיא לגבי האור שלפני הצמצום, גילוי האור לעצמו השייך לעולמות, אלא "עיקר שכינה", עיקר ופנימיות השכינה, שזהו גילוי העצמות – שנעשה בתחתונים דווקא.

* * *

ו. בהתחלת פרשת השבוע מדובר אודות עבד עברי – "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם"²⁴. ובהמשך לזה מסופר בהפטרה על דבר הברית שכרת המלך צדקיהו (שמלך כשר היה²⁵) עם בני-ישראל "לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו העברי והעבריה חפשים (אחר שעבדו שש שנים) לבלתי עבד בם גו' וישמעו וישלחו"²⁶, אלא שלאחרי זה "וישובו אחרי כן וישיבו את העבדים ואת השפחות אשר שלחום חפשים ויכבשום לעבדים ולשפחות"²⁷.

כדי שתהיה ההנהגה בשנה השביעית כדבעי ("בשביעית יצא לחפשי חנם"), צריך להיות ההנהגה במשך השש שנים באופן המתאים לכך, היינו, שבמשך ה"שש שנים יעבוד" צריך להיות ניכר ונרגש ש"בשביעית יצא לחפשי חנם". וכאשר ההנהגה בשנה השביעית אינה כדבעי (שאינו מקיים הציווי "יצא לחפשי חנם"), הרי זה הוכחה שגם ההנהגה במשך השש שנים לא היתה כדבעי, היינו, שלא נרגש בעבודת השש שנים שבסופו של דבר יצא לחפשי חנם.

קניין ("כי תקנה") עבד עברי, שצריך להיות על-ידי מכירה דווקא (לא כעבד כנעני שהקניין שלו יכול להיות גם על-ידי מתנה) – מכרוהו בית-דין (בגנבתו) או מוכר עצמו (מפני דחקו)²⁸ – הרי זה שייך רק כאשר האדון מרוויח מעבודתו של העבד [ופשיטא – לא באופן של "עבדא דנהום כרסיה לא שויא (עבד שאינו שווה לחם אכלו) למריה ולמרתיה למאי מתבעי"²⁹], כך, שמוכרחת להיות עבודת העבד; אבל, ביחד עם זה, צריך להיות נרגש בעבודת העבד ש"בשביעית יצא לחפשי חנם", והתועלת שבדבר – שעל-ידי זה אינו מרגיש כל כך את קושי העבודה, והעבודה היא בנקל יותר, ועד שביכולתו לעבוד עבודתו מתוך תענוג.

ז. וביאור העניין – בעבודת האדם לקונו:

ידוע³⁰ ש"שש שנים יעבוד" רומז על כללות מעשינו ועבודתינו במשך שית אלפי שנין דהוי עלמא³¹ ובפרט במשך זמן הגלות, ו"בשביעית יצא לחפשי חנם" רומז על אלף השביעי, "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"³².

וכדי שמעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות יהיו כדבעי, צריכה העבודה להיות באופן שיורגש בה שהכוונה היא בשביל ש"בשביעית יצא לחפשי חנם", העילוי והשלימות של לעתיד לבוא, שעל-ידי זה נעשית העבודה בזמן הגלות בנקל, ובאופן נעלה יותר, מתוך תענוג.

ואם הדברים אמורים בנוגע למעשינו ועבודתינו כל משך זמן הגלות, על אחת כמה וכמה בעמדנו בסוף זמן הגלות, בסמיכות לאלף השביעי, בזמן שמוסיפים מחול על הקודש [ולכמה דעות הרי זה חיוב מן התורה³³, ועל כל פנים מדרבנן בודאי צריך להיות הוספה מחול על הקודש] – בודאי הגיע הזמן שבעבודה עכשיו יהיה נרגש כבר הגילוי של לעתיד לבוא, שעל-ידי זה יתוסף גם בעבודה עכשיו באופן נעלה יותר.

ועוד עניין בזה – כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר³⁴: כשיבוא משיח "וועט מען זיך כאַפּן פאַרן קאָפּ" [=יתפסו עצמם בראש] באיזה מדה היו יכולים לפעול על-ידי העבודה בזמן הגלות! ולכן, כשיודעים שנמצאים עתה בסוף זמן הגלות, צריכים לחטוף ולהוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל עניני העבודה בזמן הגלות.

ח. ויש להוסיף, שכאשר העבודה בזמן הגלות ("שש שנים יעבוד") חדורה בכוונת הגאולה ("בשביעית יצא לחפשי חנם"), הרי זה פועל שגם בזמן הגלות נמצאים במעמד ומצב שלמעלה מגלות:

ובהקדם דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בצאתו ממאסרו לנסוע לעיר מקלטו³⁵: "רק גופותינו ניתנו בגלות ובשעבוד מלכיות, אבל נשמותינו לא נמסרו לגלות ושעבוד מלכיות".

ולכאורה אינו מובן: כיון שהכוונה היא שתהיה העבודה עם הגוף דווקא, – כמודגש בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר³⁶ שגילה ופרסם תורת הבעל שם טוב³⁷ על הפסוק בפרשת השבוע³⁸ "כי תראה חמור וגו' עזוב תעזוב עמו", ש"חמור" קאי על החומר שהוא הגוף, והעבודה צריכה להיות באופן של "עזוב תעזוב עמו", לברר ולזכך את הגוף –

מהי התועלת בכך שהנשמה לא נמסרה לגלות – ביחס לעבודה שמצד הגוף, שנמסר בגלות?!

והביאור בזה³⁹ – שעל-ידי זה שהנשמה מתלבשת בגוף ומתאחדת עמו כדי למלא שליחותה בבירור וזיכוך הגוף וחלקו בעולם, הרי הנשמה שלא נמסרה בגלות פועלת שגם הגוף לא יימסר בגלות, ויוכל למלא תפקידו ושליחותו כדבעי, ללא העלמות והסתרים של זמן הגלות.

וכמבואר בתניא⁴⁰ שכאשר מתגלית הארת הנשמה אזי "כל הקליפות [הן ג' קליפות הטמאות, והן קליפת נוגה "שהיא כללות החיות של עולם הזה הגשמי והחומרי"] בטלים ומבוטלים והיו כלא היו".

ונקודת העניין – שבני-ישראל אינם משועבדים ח"ו לעולם, "אויף אַ אידן איז קיין זאַך ניט קיין בעל-הבית" [=אף דבר אינו בעל הבית על יהודי], אלא אדרבה, העולם משועבד לבני-ישראל,

– אלא אם כן כשהיהודי עצמו גורם לכך שהעולם יהיה בעל-הבית עליו,

[וזהו הטעם שהמסירה על רבינו הזקן והמאסר של כ"ק מו"ח אדמו"ר היו על-ידי אנשים מבני-ישראל דווקא, שכן, לגרום מאסר לנשמה וגוף (ובפרט) בדרגא נעלית כזו – אין זה ביכולתו של גוי, "אַ גוי איז גאָר ניט קיין בעה"ב אויף דעם", דבר כזה יכול להיעשות רק על-ידי יהודי⁴¹],

כמו בכל העניינים הבלתי-רצויים שמציאותם אינה יכולה להיות אלא אם כן יש להם שורש בקדושה, וכמודגש בחטא עץ-הדעת, שהשורש לזה היה עניין של קדושה, שחוה "הוסיפה על הציווי" (באמרה שהציווי הוא לא רק על אכילה אלא גם על נגיעה)⁴², שזהו עניין של הידור –

ולכן, כשיהודי עומד בתוקף המתאים, מצד נשמתו, הרי הוא מתגבר על ההעלמות וההסתרים של הגלות, ומצליח למלא תפקידו ושליחותו בעולם כדבעי.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת משפטים, מברכים החודש אדר-ראשון ה'תשי"א;

תורת-מנחם כרך ב' עמ' 237-244 – בלתי מוגה)

_____________________________

1)    בהבא לקמן – ראה גם אנציק' תלמודית ערך אדר ס"ג (כרך א' ע' קצח ואילך). וש"נ.

2)    נדרים סג, א.

3)    ראה מגילה ו, ב.

4)    סידור אדה"ז לפני למנצח גו' יענך (וראה לקו"ש חכ"ו ע' 210 הערה 8. וש"נ).

5)    שם פ"ו ה"ד.

6)    סוכה כט, א.

7)    פ' ראה טז, א.

8)    רמב"ם שם רפ"א. רפ"ד.

9)    בראשית א, טז.

10)  פרש"י עה"פ.

11)  ד"ה ע"כ יאמרו המושלים תרצ"א (סה"מ קונטרסים ח"א קצב, א ואילך).

12)  ב"ר פ"ג, ז. פ"ט, ב. ועוד.

13)  ראה גם סה"מ מלוקט ח"ה ע' קנה ואילך.

14)  ראה ליקוט דיני ומנהגי ר"ח (קה"ת תש"נ) פ"ז סי"ט. וש"נ.

15)  במאמר פ"ב (תורת מנחם כרך ב ע' 231).

16)  לקו"ת שלח לז, ד. ובכ"מ.

17)  ב"ר פ"ח, ה ובפרש"י ומת"כ שם.

18)  המשך וככה תרל"ז פ"כ.

19)  ראה אגרות-קודש שלו ח"ב ס"ע עג ואילך. וראה גם שם ח"א ע' רלה.

20)  ד"ה באתי לגני ה'שי"ת (סה"מ תש"י ע' 111 ואילך).

21)  זח"ב קכח, ב. תניא פכ"ז. לקו"ת ר"פ פקודי.

22)  ד"ה באתי לגני דיו"ד שבט בתחלתו (לעיל ע' 193).

23)  שהש"ר רפ"ה.

24)  כא, ב.

25)  ראה תוד"ה צדקיהו – מו"ק כח, ב. וש"נ.

26)  ירמי' לד, ט-יו"ד.

27)  שם, יא.

28)  מכילתא ופרש"י פרשתנו עה"פ.

29)  גיטין יב, א (ובפרש"י).

30)  תו"א פרשתנו עו, א. ובכ"מ.

31)  ר"ה לא, א. וש"נ.

32)  תמיד בסופה.

33)  ראה טושו"ע (ואדה"ז) או"ח סרס"א ס"ב (ס"ד), ובנ"כ.

34)  ראה סה"ש תש"ב ע' 9. לקו"ד ח"א קלג, ב (נעתק ב"היום יום" ג מנחם אב).

35)  סה"ש תרפ"ז ע' 169. וש"נ.

36)  רד"ה כי תראה גו' דש"פ משפטים תש"ד (סה"מ תש"ד ע' 145). שיחת ש"פ משפטים תרצ"ו ס"ב (סה"ש תרצ"ו ע' 121). תש"א בסופה (סה"ש תש"א ריש ע' 66). ועוד.

37)  כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סכ"א. וש"נ (נעתק ב"היום יום" כח שבט).

38)  כג, ה.

39)  ראה גם לקו"ש ח"ג ע' 784.

40)  פרק יט. שם פל"ז (מז, ב).

41)  ראה גם סה"ש תורת שלום ע' 44 ואילך.

42)  פרש"י בראשית ג, ג.