נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1121 - כל המדורים ברצף
	לצאת מההרגלים ולהבחין במופתים של הרבי
	ברוחניות כבר רואים את הגאולה
	"רבי – הוא למעלה מזה"...
	פרשת בא
	הלכות ומנהגי חב"ד

מקורות להתנהגות על פי הגורל * מתי טוב לשתות יין, ומה חשוב ללמד ילדים, וכל-שכן מבוגרים?... * על נדירות חרובים ביקטרינוסלב * מה ענה הרבי לשאלת התמימים, האם מינה הרבי את השלוחים לאה"ק לקיים בשליחותו מצוות התלויות בארץ, ומדוע נמנע מלהשתמש בקופסת כסף מהודרת לאתרוגו? * רשימה נוספת בסדרת 'יסודתו בהררי קודש'

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

ספרי קודש כ'גורל'

כ"ק אדמו"ר הציע פעם ליחידים (ראה היכל מנחם כרך ב' עמ' ריח) וגם לכלל (ראה התוועדויות תשמ"ט כרך ג' עמ' 224) לפתוח ספר קדוש (חומש וכיוצא בו) ועל-פי הנפתח להם – להחליט כיצד לנהוג (ראה המצוין ב'היכל מנחם' שם בשולי-הגליון; חקרי מנהגים גוראריה כרך ד' עמ' טז ואילך; שולחן מנחם כרך ד' עמודים קט-קי בפנים ובהערות; פרדס חב"ד גליון 17 עמ' 246-247). ויש לציין כמקור למעשה בפועל את הנאמר בהגהות רבי עקיבא באבן העזר על בית שמואל שמות אנשים אות י' (יהושע) ס"ק ג': "...על פי הגורל כמנהג שפותחים תנ"ך ורואים שם הראשון הנמצא...".

המדובר שם שעל פי הגורל – פתיחת ספר קדוש נקבעת קריאת שמו, עיין שם (אופן כתיבת ישעיה בוא"ו – דלאו בדידיה תליא אלא על פי הגורל – ומסתמא נמצא ישעיה הנביא שנמצא פעמים רבות ואזלינן בתר רובא דרובא).

יין לרפואה

כאשר ניגש הרה"ח הרופא ר' אברהם אבא זליגסון לרבי בעת חלוקת 'כוס של ברכה' עם סיום התוועדות אחרון-של-פסח תשכ"ט, הוסיף לו הרבי גם בקבוק יין באומרו "שיהיה לרפואה". [היו מקרים נוספים בהם קישר הרבי רפואה עם שתיית יין – נוסף לפעמים רבות בהקשר עם רפואת עיניים (ראה הנאסף ב'אוצר סגולות הרבי' (למברג) פ"י עמ' 89), וראה גם 'הסיפור שלי' גליון 22 (עש"ק פ' תולדות (א כסלו) תשע"ו אודות שתיית יין אדום (בקידוש והבדלה) שזה מפורש בחז"ל (שבת קיג,ב וברש"י שם)].

ויש לציין לדברי הרשב"ם במסכת בבא בתרא נח,ב: "שאם ישתה יין כהלכה וכראוי, לא יבא לידי חולי". ובהגהות היעב"ץ שם: "ושתיית יין, יפה לו אחר שסר החולי, והיא ראש רפואת תשות הכח, אחר שנחלש מהחולי, היין מחזירו לבריאותו".

[בגמרא שם איתא: "בראש כל אסוון אנא חמר"].

לפחות פירוש המלות..

בשיחתו לילדי מחנות הקיץ בט"ו תמוז תשי"ז (תורת מנחם כרך כ' עמ' 175) קובע הרבי: "צריכים לדעת את פירוש המלות בתפלה, או – בנוגע לקטנים ביותר – לידע לכל-הפחות את התוכן של כל תפלה"". והרבה אנשים מבוגרים נצטוו על ידי הרבי לדעת (ולחשוב) "פירוש המילות הפשוט בתפלה".

הדברים מבוססים על המובא ב'היום יום' ח' טבת, שהצמח צדק ציוה שמלמדי נכדיו ילמדו עמם "פירוש המלות (פירוש הפשוט) של כל תפלה" – וראה הנסמן ב"לקוטי הנהגות והלכות בחינוך על טהרת הקודש" להרש"י כהן, נחלת הר חב"ד תשל"ו עמ' עג הע' 1.

למעלה מזה!..

במענה לשאלת בחורים מרוסיה ביום ג' שבט תש"י, אשר ביקשו לדעת האם בהיכנסם ל'יחידות' לכב' קדושת אדמו"ר מוהריי"צ – עליהם לברך את ברכת "ברוך שחלק מחכמתו כו'" (שאומרים על חכמי ישראל), השיבם הרבי (אז "הרמ"ש") – הובא בספר 'ימי בראשית' עמ' 55:

"רבי" הוא למעלה מזה". והורה לברך ברכת "שהחיינו"...

והנה לעניין המניעה מלברך "שחלק", מצינו אף בשו"ת תשובה מאהבה ח"ב סימן רלז שכתב:

"אני נבוך מאד אם יש לברך בזה הזמן על חכם... ברוך שחלק מחכמתו... בשם ומלכות. ולא שמעתי מרבותי מימי שהיו מברכין ברכה זו, אבל לא שמעתי אין ראיה וצריך לעיין".

מלשונו "בזה הזמן" משמע שכוונתו לירידת הדורות, אמנם כאן החידוש לכאורה להיפך, שהרי בגלל הנימוק ש"רבי" הוא למעלה מזה העדיף הרבי דווקא את ברכת 'שהחיינו'. ולכאורה היתרון בברכה זו היא, כי שהחיינו מברכים על דבר הנראה שגורם שמחה, על פי מה שכתב בשו"ת הרשב"א סימן רכג אם נגרמה לו הנאה וכו', וקל יותר לברכה כי שייכת לכל אחד.

הנחת תפילין רבינו-תם

בדבריו והכרזתו על הנחת תפילין דרבינו תם (בפורים תשל"ו), הדגיש הרבי:

דעתי ברורה שבזמננו זה יש להתחיל להניח תפילין רבנו תם, באותו הזמן שמתחילים להניח תפילין דרש"י (כולל גם בנוגע לזמן ההנחה שלפני בר-מצוה).

ויצויין כי כן מובא גם בשם הר"נ מברסלב (מצוטט ב'כוכבי אור' סל"ו):

הזהיר מאד להניח תפילין דר"ת ואמר שלדעתו תיכף כשמתחילין להניח תפילין, יתחילו להניח שתי הזוגות.

שליחות לקיום מצוות שבארץ?

שמועה נפוצה בפי חסידים כי הרבי ביקש למנות שליח שיקיים עבורו מצוות התלויות בארץ. אין ידועים פרטי הדברים אך זכר לדבר ישנו בהתוועדות י"ב תמוז תשט"ז, אז התייחס הרבי לתלמידים השלוחים הנוסעים לארץ-הקודש (תורת מנחם כרך יז עמ' 62) ואמר:

כאשר מתאספים יחדיו, ובוחרים בפלוני בן פלוני ופב"פ שיסעו בתור שלוחים, הרי זה נחשב כאילו נסעו כל אלו שמינו אותם בתור שלוחים.

השלוחים נתבקשו (שם עמ' 27 – בשיחה מה' תמוז): "עליכם ללמוד את העניינים השייכים במיוחד לארץ ישראל, כמו דיני תרומות ומעשרות...".

גם בשנת תשל"ו שיגר הרבי את השלוחים (ספר השליחות, קה"ת תשמ"ז עמ' 581) באמרו, שהשליחות היא – כדי ללמוד תורה ולקיים מצוות, ובמיוחד המצוות התלויות בארץ...

אודות שליחות זו הסביר הרבי (שם עמ' 585):

שולחים לשם שלוחים, שיסעו לשם בשליחותי, והרי "שלוחו של אדם כמותו"...

אם כי הרבי לא התייחס לכך בצורה מפורשת – מצינו באחרונים שחלקו בכך, האם ניתן למנות שליח לקיים עבורו (בשליחותו) מצוות התלויות בארץ. רבי יהונתן אייבשיץ (כרתי ופלתי סימן סא סוסק"ו) כותב:

"וכמה אנשי מעשה שנתנו להני חכמים שלימים דאזלו לארץ ישראל מעות ומינהו לשלוחים לקנות בשבילן בהמות, ולהפריש בעבורן זרוע לחיים ראשית הגז [=על פי הנפסק בשולחן-ערוך (יו"ד סימן סא סכ"ט) שהמנהג הוא כדעת האומרים שאין המתנות נהוגות בחו"ל], ואני הייתי מסופק כיוון דאיהו לא מצי עביד, כי רחוק ממנו הדרך, איך מצי משוי שליחא, וכמו כן דייקו התוספות בנזיר (יב,א – ד"ה מ"ט)...".

אמנם, רבים מהאחרונים חלקו עליו וסבורים שבני חו"ל כן יכולים למנות שליח לקיים (עבורם ובשליחותם) מצוות התלויות בארץ, והדבר נכלל ב"שלוחו של אדם כמותו". בין הנימוקים: ההימנעות מצד ריחוק המקום לאו שמה מניעה, שכן ביד האדם להתקרב ולבוא אל המקום ההוא ושפיר הוא בידו לקיימו (עיין שו"ת חקרי לב אבן העזר סימן מו; שו"ת עמודי אש סימן יח אות ה).

וביססו דבריהם על יסוד תשובת מהרי"י ברונא (סימן קעח) שהביא מיבמות (קטו, א) "הואיל ומצי אתי בקפיצה, אי נמי דאזיל בגמלא פרחא", וכל שבידו – לאו כמחוסר מעשה דמי.

וגם לעניין מחוסר זמן – שהרי בזמן מינוי השלוחים עדיין לא נתחייב המשלח בקיום מצוות התלויות בארץ – ראה פרי מגדים בספרו 'שושנת העמקים' כלל כג – שמחוסר זמן נחשב כמי שהדבר בידו (ולהעיר מדגול מרבבה יו"ד סימן שה).

ברם בכל אופן, נראה שהרבי דיבר במובן ובמישור הרוחני ולא (כל-כך) לעניין הלכה למעשה.

בין עשירים לעניים

במכתב הרבי מאדר"ח אדר תשמ"ב ('ימי מלך' כרך ג' עמ' 1269):

למרות שיש לי, ב"ה, כלי כסף... איני משתמש בקופסת כסף עבור האתרוג... סיבה אחת... משום שאיני רוצה להבדיל ביני לבין הסובבים אותי.

בשו"ת צבי תפארת לרצ"ה שפירא [תר"י – תרע"ד] (בעל מחבר ספר דרכי תשובה ליו"ד) ואביו של ה'מנחת אלעזר' (סימן לו? לב?) – מעלה את הרהוריו והתלבטויותיו לגבי השוני הבולט שבין עשירים לעניים (בעניינים הבולטים לעיני הציבור), כמו בנדבות לספר-התורה:

"שהעשירים עושים מעיל יקר של משי שקורין סטמט [=קטיפה] וכיוצא וטווי בחוטי זהב או כסף... והעניים עושים מעיל של בד לא תואר ולא הדר לו, ולכאורה היה מהראוי לתקן שגם העשירים לא יעשו מעילים יקרים כדי שלא יתביישו העניים, וכדאשכחן שתקנו חז"ל בש"ס (מו"ק כ"ט) בראשונה היו מוליכים לבית האבל עשירים בקלתות של כסף ושל זהב והעניים בסלי נצרים והעניים מתביישים, התקינו שיהיו מוליכים בסלים של נצרים...

"שוב נתיישבתי... דלפי האמור יקשה מה שאנו רואין בכל יום בבית-הכנסת ובבית-המדרש שכל אחד לובש טלית... והעשירים עושים כמין נוי של כסף על ראש הטלית שקורין עטרה וכן באמצע הטלית עושין כמין מטוה של כסף והעניים אין להם שום עטרה.

וכן נוהגים כל הרבנים והבעלי-בתים שמביאים האתרוג בחג-הסוכות לביהכנ"ס וביהמ"ד בתיבה של כסף יפה, והעניים מביאין אתרוגיהן בכלים פשוטים של עץ או זכוכית פחותים, ואין פוצה פה שגם העשירים לא יביאו אתרוגיהם בכלי כסף כדי שלא לבייש את העניים.

אלא דעל כרחך דלא היתה הגזירה אלא במביא דורון כגון במביאים מתנות לסעודת האבל... וכן כל כיוצא בזה שנותר הדבר שמונח בתוך הכלי לאחרים בזה גזרו, מה-שאין-כן כאדם העושה בשלו כגון בטלית... וכן באתרוג... בזה לא שייך הגזירה, ואם כן הכי נמי בנידון-דידן בספר-תורה אף שהוא מוליכה לביהכנ"ס ולביהמ"ד, אינה נתינה לרבים רק שהוא שלו... אין קפידא".

כלומר, לדבריו של ה'דרכי תשובה' אין בזה איסור הלכתי מצד הגזירה ("שלא לבייש מי שאין לו").

אמנם כ"ק לעצמו לא נחה דעתו בכך שיהיה שוני בינו לבין הסובבים אותו (וכסברתו הראשונה של ה'דרכי תשובה').

נדירות חרובים במדינתנו

בהתוועדויות תשמ"ב כרך ג' עמ' 1395:

זכורני שבבית אבא היו נוהגים לאכול חרובים בל"ג בעומר. פרי זה היה יקר ונדיר, ורק בל"ג בעומר היו אוכלים אותו.

וטעם מנהג זה – נתבאר שם לפני זה – לזכר החרובים שמהם ניזונו רשב"י ורבי אלעזר בנו במשך זמן היותם במערה (שבת לג,ב ובמדרשי חז"ל נוספים). עד כאן דבריו.

לדברי הרבי על יוקרו ונדירותו של החרוב – יש לציין לדברי אדמו"ר הזקן "שאינם גדלים במדינתינו" (לוח ברכות-הנהנין פ"ט ה"א. סדר ברכות-הנהנין פ"ו ס"א). וראה גם לוח שם יא ס"ג בהגהה: "שאינם מצויים במדינתינו קודם תשלום גידולם". וראה סימן רב סעיף ג.