רחובותיה של העיירה הקטנה מורקו וצוחצחו, והתושבים התהלכו בארשת ציפייה ודריכות. הכול שֹחו באורח הדגול שיפקוד את העיירה לקראת השבת הקרובה, הלוא הוא רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא.
אחד מנכבדי המקום היה יהודי עשיר שהיה מחסידיו של רבי ברוך ממז'יבוז', נכדו של הבעל-שם-טוב. באותם ימים ניטשה מחלוקת בין רבי ברוך ובין רבי שניאור-זלמן על דרכה של החסידות. החסיד העשיר סבר כי רבי ברוך, שהיה ידוע בקפדנותו, לא יראה בעין יפה אם יחלה את פניו של רבי שניאור-זלמן. אך אם יישאר בעיירה ולא יבוא לקבל את פניו של האורח החשוב, ייחשב הדבר פגיעה בכבודו של האורח.
חכך העשיר בדעתו, ולבסוף מצא פתרון: הוא ייעדר מהעיירה בשבת הקרובה, וכך הכול יבוא על מקומו בשלום. לאן ייסע? החליט לנסוע אל רבו, רבי ברוך, ולשבות במחיצתו.
בואו הפתאומי של האיש לרבי ברוך אמר דורשני, שכן אין זו שבת מיוחדת או יום טוב שבהם היה מורגל לבוא אל רבו. "לכבוד מה באת?", שאלו רבי ברוך, לאחר שהאיש ניגש לקבל ממנו את ברכת 'שלום עליכם'.
"אה", גמגם החסיד, "בגלל ביקורו של ה'ליטאי' בעיירתנו", השיב במהירות.
"איזה ליטאי?", ביקש הרבי לדעת, "הלוא יש כמה וכמה ליטאים".
החסיד, שלא רצה לנקוב בשמו של רבי שניאור-זלמן, ניסה להתחמק מתשובה מפורשת. "נו", אמר, "הליטאי הידוע".
"הליטאי הידוע?", עשה רבי ברוך עצמו לא מבין, "מיהו הליטאי הידוע?".
החסיד, שאגלי זיעה בצבצו על מצחו, חש במצוקה. לא הייתה לו ברירה, והוא אמר לרבו שכוונתו לרבי שניאור-זלמן מלאדי (הוא כונה 'ליטאי' בשל מוצאו).
פניו של רבי ברוך הרצינו באחת. הוא נתן בחסידו מבט נוקב ואמר: "אותו אתה מכנה 'ליטאי' סתם? דע לך שבעוון כינוי מזלזל זה הפסדת את העולם הזה, את העולם הבא, ואף לא תזכה לבוא לקבר ישראל!".
המילים נחתו על ראשו של החסיד כמפולת אבנים כבדות. הוא פרץ בבכי עז, והחל להתחנן לפני רבו שיחזור בו מה'קְפֵדָה' הקשה. אך הרבי רק הניד בראשו מצד לצד כאומר: גזר דינך חתום ואי-אפשר לשנותו. "אני אינני יכול לסייע לך", הוסיף ואמר, "אולי רבי שניאור-זלמן בעצמו יוכל לעזור לך. רק הוא".
בוש ונכלם יצא החסיד מחדרו של רבי ברוך. הלוא כל התסבוכת הזאת אירעה בשל רצונו להימנע מלפגוש ברבי שניאור-זלמן, והנה הוא מובל אליו בעל כורחו ובנסיבות מעציבות כל-כך. באין ברירה נסע אל רבי שניאור-זלמן וביקש להתקבל אצלו. מושפל ונבוך נכנס אל הרבי ושח לפניו את כל דבר המעשה.
הרהר הרבי רגעים מספר ואמר: "ראה, את העולם הזה איבדת; את העולם הבא שלך אני מקבל עליי; ובאשר לקבורת ישראל – הדבר תלוי איך שתזכה". סתם ולא פירש.
לא חלף זמן רב והצרות החלו לנחות על ראשו של העשיר. עסקיו נקלעו לקשיים וקרסו זה אחר זה, והוא נעשה עני ואביון. יהודי העיירה ריחמו על העשיר שהתהפך מזלו וכעת הוא חסר כול, וביקשו לגמול עמו חסד. הם פעלו למנותו לפקיד מטעם הממשלה שתפקידו להנפיק מסמכים אישיים בעבור התושבים, וכך הייתה לו הכנסה מצומצמת. בזמן שנותר ישב בבית המדרש ולמד תורה.
יום אחד בא לפניו אדם בבקשה שיחתום על תעודה כלשהי. העשיר לשעבר לא התעמק במה שלפניו, חתם כפי שנתבקש והמשיך בלימודו. אלא שזה היה מסמך מזוייף, וכעבור זמן נתפס האיש, ונפתחה חקירה שהוליכה אל הפקיד. טענותיו כי חתם על המסמך בתום לב לא נתקבלו. הוא הואשם בשותפות בזיוף מסמכים ממשלתיים והושם במעצר.
ישב האיש בכלא, מתייסר על מר גורלו. בוקר אחד גילו הסוהרים כי שבק חיים לכל חי. הבשורה המעציבה הגיעה ליהודי העיירה, ואלה פנו אל הסוהרים בבקשה להעביר אליהם את גופתו כדי שיוכלו לקבור אותה בעיירה. הנהלת בית הכלא ניאותה, וכך זכה היהודי לקבר ישראל בכבוד.
למחרת הקבורה הגיע מברק מעיר הבירה ובו גזר דינו של הנפטר – שילוח לסיביר לכל ימי חייו. הנהלת בית הכלא השיבה כי הנאשם איננו בין החיים וכבר נקבר בבית העלמין בעיירת מגוריו.
לא חלפו כמה ימים ובעיירה התייצב שר המחוז ודרש לראות את קברו של האסיר היהודי. כשהראו לו את חלקת הקבר הטרייה, פקד שיפתחו את הקבר מפני שרצונו לראות את פני הנפטר ולזהותו, כדי לוודא שהאסיר אכן נפטר ולא נעשתה כאן בריחה מתוחכמת. לאחר שעשו כדרישתו, והשר נוכח שהנפטר הוא אכן האסיר, הביט בו ואמר: "לולא היו קוברים אותך כאן, הייתי נותן לך מקום אחר לגמרי... אך מכיוון שאתה כבר קבור כאן, תישאר כאן".
(לרגל כ"ד בטבת, יום ההילולא של רבי שניאור-זלמן מלאדי) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
