חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:36 זריחה: 6:25 כ"ז בכסליו התשפ"ב, 1/12/21
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

הפיכת ה"אני" ל"אין"
דרכי החסידות

בשכנותו של חסיד אחד התגורר נער, שבבגרותו הלך ללמוד באוניברסיטה. אחרי שנים פגשו החסיד והבחין שפניו עגומות ונראה כי דבר-מה מעיק על ליבו. שאלו החסיד לבריאותו, לשלום משפחתו, למצב פרנסתו, והתברר שהכול כשורה. התפלא החסיד: "אתה ובני-ביתך בריאים ושלמים, וגם פרנסה יש ברוך-השם, למה אפוא נפלו פניך?". השיב האיש: "כל חיי שאפתי להיות 'משהו' - להתמנות לפרופסור, לכתוב ספר, להמציא דבר חדש. והנה עוברות השנים ואני נשארתי אין ואפס". נענה החסיד: "הוי, כמה מקנא אני בך! כל חיי אני משתדל להגיע לבחינת 'אין ואפס', ובכל-זאת אני מרגיש שעדיין אני 'משהו'"...

יסוד מרכזי בחסידות הוא הפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". הפירוש הפשוט של הפסוק הוא, שאין עוד אלוקים מבלעדי ה'. אולם החסידות מפרשת פסוק זה ביתר עמקות – 'אין עוד' פירושו, שאין עוד כל מציאות מלבד הקב"ה. הוא המציאות האחת והיחידה שקיימת, והעולם כולו בטל אליה בתכלית עד ש"אין עוד מלבדו" ממש.

האומנם יש עיירה?

החסיד הידוע ר' יצחק גורביץ (ר' איצ'ה מתמיד) היה אומר: כשיהודי יוצא לרחוב, עליו להיות שבור מכך שהוא מרגיש את העולם כמציאות.

על המשפיע ר' שמואל-גרונם מסופר, שפעם אחת ישב בליל שבת-קודש בבית-המדרש ולמד את ביאור החסידות למצוות 'האמנת אלוקות' (ב'דרך מצוותיך') משעה אחת-עשרה בערב עד אור הבוקר. במאמר זה מוסבר היטב עד כמה העולם כולו בטל לגמרי בתוך האחדות האלוקית, והדברים נתפסו במוחו כאילו הוא רואה זאת ממש. בבוקר, כשהאנשים החלו לבוא לבית-הכנסת, עמד לרגע משתומם, עד שנזכר שיש עיירה אחת קטנה ושמה ז'מבין, ובז'מבין יש יהודי שקוראים לו חיים או יעקב וכיוצא בזה...

פעם ניגש תלמיד למשפיע בישיבת 'תומכי-תמימים' בליובאוויטש וביקש רשות ללכת לחדרו. "אני מרגיש לא-טוב", אמר. הגיב המשפיע: "כאשר אני מרגיש - זה כבר לא טוב" (ביידיש: "אז 'איך פיל זיך' - איז שוין ניט גוט")...

בלי "אני"

החסידות מסבירה ששורש כל רע הוא הרגשת הישות העצמית, תחושת ה'אני'. כ"ק אדמו"ר מהר"ש אמר: "כשאדם אומר 'אני חושב' - זה טמטום המוח; 'אני רוצה' - זה טמטום הלב".

מסופר על חסיד פשוט ששמע מפי המשפיע, שכל עניין החסידות הוא להכניע את הישות העצמית, ומטעם זה נמנעים החסידים מלבטא את המילה 'אני'. החליט האיש שמהיום והלאה לא תעלה מילה זו על דל שפתיו. בחלוף הימים התברר לו שאינו יכול לעמוד במשימה, ובצר לו פנה אל הרב המקומי והציע לפניו את מצוקתו. הגיב הרב: "לומר - מותר, לחשוב - אסור"...

ומסופר שפעם, בשעת לילה מאוחרת בחורף, דפק חסיד על דלת ביתו של רבנו הזקן. שאל הרבי: "מי שם?". ענה החסיד: "אני" (בהנחה שהרבי יזהה את קולו). אמר הרבי בניגונו הידוע (בלשון הפסוק, ירמיהו כג,כד): "אם ייסתר איש במסתרים ואני - לא אראנו"... החסיד המתין שעה קלה ונקש שוב בדלת. שאל שוב הרבי: "מי שם?". השיב החסיד: "אני לא". אמר הרבי: "אם ייסתר איש במסתרים ואני לא - אראנו נאום ה'". ופתח לו את הדלת...

ואומר כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק' (דרך מצוותיך עמ' סב): "נשמת כל איש ישראל היא חלק אלוקה ממעל, ומכוח זה מאיר בה אור האחדות האלוקית. לכן צריך יהודי להיות בבחינת אין ואפס, ולא לומר 'אני', אלא לעשות מ'אני' - 'אין'. אין אני! זוהי אמיתת החסידות".


 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)