חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:08 זריחה: 6:39 כ"ז בטבת התש"פ, 24/1/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

דיוק ועקביות במראי-מקומות
ניצוצי רבי

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1112- כל המדורים ברצף
יהודי הקשור לקב"ה – גם "עוג" לא יוכל לו
ההכנה לקראת בניין נצחי
דיוק ועקביות במראי-מקומות
פרשת תולדות
חסידים צריכים לדעת מי הם
בין מוסר לחסידות
תורת רבותינו נשיאנו
הלכות ומנהגי חב"ד

לידיעת המקורות חשיבות לעצמה, אך יש גם לדייק בקשר של כל נושא ומקומו בתורה * מדרכו של הרבי בציונים ומראי מקומות עולה, כי צויינו רק מקומות שיש בהם משום חידוש; די בציון לספרים הכוללים מראי-מקומות, בלי לפרט המקורות שבהם; וכאשר מדובר בדעה הופכית או סברה שנשללה – אין זה דרך לציין אליה ולשללה * רשימה שלישית

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

חשוב בדורנו במיוחד

ברשימה קודמת הבאנו התבטאויות של הרבי על כך שמטרתם של מראי מקומות בראש ובראשונה: "מקורו בפשטות". על תועלת ייחודית שבדבר ניתן ללמוד מהדברים הבאים, אותן סיפר הרבי לאדמו"ר מבעלזא כאשר ביקר אצלו בשנת תשמ"א (מהדורת תשס"ט אות יו"ד – עמ' יב) אודות אביו הרה"ק לוי יצחק:

דרכו של אאמו"ר בלימוד הייתה שכאשר היה מבאר ענין היה מדייק לא רק בענין גופא, אלא גם באיזה מקום הוא מופיע בתורה.. בפרשה מסויימת.. שישנה שייכות של אותו נושא לאותה פרשה דווקא, למרות שהענין מצד עצמו שייך לכל התורה כולה..

זאת בנוסף להודעה כללית שהשמיע הרבי פעמים רבות (ראה לדוגמא – שיחת ויחי תשמ"א), כי:

רובם ככולם (או כולם) של העניינים המדוברים מקורם בדברי רבותינו נשיאינו, מתורה-שבכתב תורה שבעל-פה ומדרשים וכו'.

כאמור ציין הרבי, כי מטרת הציונים והמראי מקומות – "כפשוטו – מקורו בפשוטו". וכך כותב הרבי ליהודי (אגרות-קודש כרך ח' עמ' קמט):

ולפלא שאין מציין במכתבו הפרק והדף וחלק הספר, ואחרי מאמר רבי אשי אודות השכחה דדורותיהם הם (עירובין נג,ב) הנה אנן מה נעני אבתריה..

ראוי להדגיש גם את דברי הרבי בהתוועדות ש"פ ויחי תשמ"א "גם כשמשתמשים בקונקורדנצי[ה] – יש לבדוק אם המקורות שצויינו שם מדוייקים".

לא צוין אם אין חידוש

מאידך, כשאין בדברי מחבר ספר פלוני שום חידוש או הוספה לא ציין לו הרבי – ראה מה שהובא ב'התקשרות' פרשת תרומה תשע"ד (א'יט – עמ' 10-11) שמטעם זה לא ציין הרבי (בליקוטי שיחות כרך כג, עמ' 229 ואילך) ל'תוספות יום טוב' מסכת סוכה (פרק ה' משנה ב'), בנושא "סימן להם.. לזכירה".

דוגמא נוספת:

בליקוטי שיחות (כרך לו עמ' 167 ואילך) דן הרבי בג' הטעמים שלא תיקנו לומר הלל בפורים (מסכת מגילה) וההבדל ביניהם לדינא וכמו כן גם ברוחניות.

ומציין שם בהערה 20 לכמה פוסקים (ברכי יוסף או"ח סו"ס תרצג; שו"ת חתם סופר סימן קצב) וכן לספרי אסופות ('שדי חמד').

ממבט ראשון תמוה קצת: מדוע לא צויין לדברי ה'מנחת חינוך' מצוה רפד שדן בנושא זה בהרחבה?

ומופרך לתרץ כי נעלמו מעיני קדשו ("אשתמטיתיה") דברי ה'מנחת חינוך' – שכן מצינו את דברי ה'מנחת חינוך' באותה מצוה, שהובאו בשיחה אחרת (בעניין קדושה ראשונה – לקוטי שיחות כרך ט"ו עמ' 102 הע' 25). אלא מה?

מכאן יש לומר ההכרח, כי משום שדברי ה'מנחת חינוך' – אין בהם "להוסיף בשלימות הענין", לכן לא צויינו שם.

ועוד כלל בשיחות הרבי:

"כשמצויין המקור לספרים ובפרט לספרי כינוס [= אנציקלופדיות] דכמה-וכמה מחברים (כשדי חמד וכיו"ב) מובן ש(ברוב הפעמים) אין מפורטים בהערה המקורות שהובאו בספרים אלה" כך כתב הרבי למערכת 'חידושים וביאורים בש"ס' בשנת תשל"ט.

פירוש הדברים:

מכיון שאין מטרת המקורות להפגין בקיאות – הרי לא טרח הרבי לציין לספר שתוכנו נזכר בספר אחר שפורט בהערה. במיוחד כשמדובר בספרי אסופות ('שדי חמד' 'אנציקלופדיא תלמודית') הרי כשציין להם לא (תמיד) צויינו גם מקורות פרטיים שנזכרו באותן ספרים.

מתי ראוי שלא לציין?

כלל נוסף כתב [שם] הרבי:

לפעמים מצוין גם למקומות בהם מדובר באופן אחר מבפנים או גם – הפכו, בכדי להוסיף בשלימות הענין.

"לפעמים" דייקא – כך למשל ציין הרבי באגרתו מז' שבט תשל"ו (צוטט ברשימתנו הראשונה) "ימצא בספרים הנ"ל.. ועוד – שחולקים על סברא זו" כלומר: הרבי מציין שיש שחלקו על סברתו (של הרבי).

אך לא תמיד:

בשיחת ש"פ אמור תשמ"ט (התוועדויות תשמ"ט כרך ג' עמ' 115 ואילך) התבטא הרבי כי "דין פרוזבול הוא אחד הדוגמאות ל"ועשו סייג לתורה"..".

דברים אלו הם בניגוד לדברי הבית יוסף בפירושו ה'כסף משנה' לרמב"ם הלכות ממרים פ"ב ה"ב, שקובע מפורשות: "דפרוזבול לא גדר הוא פן יפרצו על דברי תורה.. עיקר תקנת הפרוזבול לא היה סייג לתורה.. דלאו סייג לתורה עבד אלא תיקון לעשירים".

והארכתי להוכיח שאכן הרבי אינו סבור כה'כסף משנה', ואדרבה חלוק עליו (ראה 'פרדס חב"ד' גליון יט, שבט תשס"ט, עמודים 87-91).

וכנראה מפני טעם זה לא הזכירו כלל!

[מעין הנהגה זו מצינו אצל התורת חסד שהעדיף להתעלם מדברי הצמח צדק רבו, כאשר דעתו לא היתה נראית לו – ראה בספר 'הגאון מלובלין' (ירושלים ת"ו)].

ובעניין זה התבטא פעם הרבי (ביו"ד שבט תש"מ – שיחות-קודש תש"מ כרך ב' עמ' 14):

אין זה בסדר לימוד להביא פירוש שאינו מקובל ולהפריכו.

דוגמא נוספת:

בליקוטי-שיחות כרך שביעי שיחה לחג הפסח (עמודים 48-53), דן הרבי בהרחבה בשאלה (שנידונה על ידי מפרשים בדורות האחרונים) מדוע לא גזרו חכמים בליל הסדר שחל בשבת את ה"גזירה דרבה" "שמא יעבירנו ארבע-אמות ברשות-הרבים", ומשום כך לא לקיים את הנהגות ליל-הסדר באכילת מצה ומרור כו'.

הרבי מביא תירוצים של גדולי ישראל כגון בעל "העמק שאלה" (הנצי"ב מוואלוז'ין), חמדת ישראל (להרב מאיר דן פלאצקי) ודן בהם בהרחבה.

התמיהה מתעוררת מדוע לא הביא הרבי את התייחסותו של הרב חיים חזקיה מדיני בעל שדי חמד [שספרו היה חביב מאד על הרבי, שאף טרח בהבאת ספריו לדפוס וערך ביוגרפיה קצרה על דברי ימי חייו – ראה 'התקשרות' גליון ???  ] – לנושא זה?!

הבה ונעיין מה כותב השדי-חמד בנושא (אסיפת דינים מערכת חמץ ומצה סימן יד אות וא"ו):

"מה שלא אסרו מצה ומרור בפסח שחל להיות שבת.. ולפום ריהטא יש לפקפק בדברי קדשם [של השואלים] דהא עיקר טעמא דרבה משום דאין הכל בקיאים וחיישינן שילך אצל בקי וגו' וזה אינו שייך במצה ומרור שאין בהם חסרון בקיאות ולא שייכה הגזרה כלל".

אך הרבי דעתו שונה לחלוטין, וכשהוא מציג את שאלת האחרונים הוא מוסיף וקובע:

ובפרט שבמצה ומרור ושתיית ד' כוסות ישנן כמה-וכמה פרטי דינים – יותר מבשופר ומגילה, ועל-אחת-כמה-וכמה בלולב שאי-הבקיאות הינה בנוגע "נענועו או ברכתו" (רש"י סוכה מב, סוף עמוד ב').

ומכיון שהרבי שולל לגמרי את קביעתו של ה'שדי חמד' שאינו רואה כלל כיצד תיתכן אפשרות של "חסרון בקיאות" ולכן סבור ש"לא שייכה הגזרה כלל" – לכן העדיף שלא להזכירו.

[ועדיין צריך עיון קצת, שכן על פי מסקנת השיחה לפי פנימיות העניינים (עמוד 52 ואילך ובמיוחד בעמ' 53) אכן אין מקום לחשש "שמא יעבירנו כו'" משום שביום-טוב זה אין מקום לחשוש אפילו לעניינים שבשוגג (ואולי יש לומר שגם-זה שייך לעניין דליל שימורים – הערה 31) – שבזה לכאורה יש דמיון לדברי ה'שדי חמד'!].

ענין מיוחד בציונים

בכמה הזדמנויות (ליקוטי-שיחות כרך יא עמ' 3 הע' 23, כרך וא"ו עמ' 284 הע' 7, כרך יז עמ' 217), הביא הרבי את דברי הרשב"א בתשובותיו שפסק כדעת רבי מאיר (במסכת קידושין לו,א) ש"בין כך ובין כך אתם קרויים בנים".

והנה הרבי ציין רק למקור אחד ברשב"א (סימן קצד) ולא למשנה (סימן רמ"ב).

דוגמא נוספת:

בשיחות רבות הזכיר הרבי את דיוקו של החיד"א בלשון חז"ל "גר שנתגייר" (ולא "גוי שנתגייר") והרבי מציין כמקור "מדבר קדמות מערכת ג' ערך גר".

יצויין כי החיד"א מדבר על-כך גם בספרו פתח עינים ליבמות [פ"ד (מח,ב) – עמ' רז] אך הרבי מעולם לא ציין לשם.

יתר על כן:

קדם לחיד"א בדיוק זה (ראה 'היכל הבעש"ט' גליון יט (תמוז תשס"ז) עמ' קטו הע' 10) רבי עמנואל חי ריקי בעל 'משנת חסידים' (בספרו 'יושר לבב' בית ראשון חדר רביעי אות ג), ותוכן הדברים מצוי גם בספר קודם לו (מאירת עינים, רבי יצחק דמן עכו, ירושלים ת"ו תשנ"ג עמ' מה). אך לרבי היה, כנראה, ענין מיוחד בציון המקור לחיד"א ב'מדבר קדמות', ולא לשאר.

זאת מנין לנו? ניתן להסיק מהעובדה הבאה:

כאשר ר"י מונדשיין (ע"ה) שאל את הרבי מדוע כאשר דובר על שייכות הפרשיות לאירועי השבוע, מקפיד לציין לשל"ה ולא לזוהר – השיב לו הרבי (אגרות-קודש כרך נ"ך עמ' שב), כי אכן דברי הזהר ידועים לו מכבר ("ראיתי מאז"), אך מקפיד הוא לציין לשל"ה "כי כן ציין [=אדמו"ר] הצמח צדק"!

כלומר: יש שיטה וענין בציון מקור כזה או אחר!


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)