אחד המאפיינים בתורת הרבי הם הציונים, מראי-המקומות וההערות שצוינו בשפע ובעין-טובה בשולי-גיליון של כל שיחה ומאמר * הם לא נועדו להפגין ידע ובקיאות אלא להעשיר את ידיעותיו של הלומד, לגרום לקוראים לעיין בעומק, ומטעמים נוספים * התייחסויותיו של הרבי למראי-המקומות שבשיחות * ומהו טעם שינוי לשון הפסוקים שמצטטים בדיבור על פה? * רשימה ראשונה (מתוך שלוש)
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
עורך הוצאת קה"ת
"דבר בשם אומרו" – כמה בחינות וגדרים נאמרו בעניין זה בפוסקים ובספרי מוסר וחסידות. עצם הזכרת ואפילו ציון המקורות – אין בה רבותא כל-כך. אולם דומה שמאז התגלות תורת החסידות ועד לרבי לא נמצא מי שעשה זאת בהבלטה יתירה כל כך ובעקביות שכזו, כאשר בכל שיחה או מאמר מופיעים עשרות ציוני מקורות בתוספת הערות בשולי-הגיליון.
התחיל בכך רבינו כאשר ההדיר את מאמרי חמיו כב' קדושת אדמו"ר מוהריי"צ, וכן ליקט את מנהגי חב"ד, וכמו עוד מספרי חב"ד שהביאם לדפוס במסגרת תפקידו כ"עורך ראשי" של ספריית אוצר החסידים – "קרני הוד תורה" (כשבענוותנותו הרבה ציין רק "המו"ל"). עם עלותו לנשיאות חב"ד החל גם בהגהת שיחותיו ומאמריו שלו תוך ציון מקורות מדויק על כל רעיון ואמרה, ובמיוחד בכתיבת ה"מכתבים כלליים" שכתב כמנהיג ישראל "אל בני ובנות ישראל... ה' עליהם, יחיו".
ברשימה זו והבאות אחריה נבחן את השיטתיות בציוני המקורות, כשהמסקנה ברורה: אין כאן הפגנת ידע או בקיאות חלילה – אלא שיטה קבועה של ציונים, ואף גם ציונים שאינם ידועים.
הרחבת ההבנה
מטרת מראי-המקומות וההערות ב(שולי) השיחות היא – שלא כדעת ההמון הסבורים שרוצים להפגין לומדות וכו',
אלא שבעת הלימוד יוכלו לעיין במקורות המצויינים שעל-ידי-זה תורחב ההבנה ויתווסף בהבנת הענין כו'.
כך הסביר פעם הרבי – בשבת קודש פרשת ויחי תשמ"א (שיחות-קודש תשמ"א כרך א' עמ' 773).
בפגישת 'יחידות' של הגאון הצדיק רבי פינחס מנחם אלתר, לימים האדמו"ר בעל 'פני מנחם' מגור, בשנת תשל"ט, אמר הרבי ('בצל החכמה' עמ' 97):
רואים במציאות לא פעם – כאשר חסר מראה-מקום גורם הדבר לחוסר בהבנת הדברים ואילו כשמעיינים במקור הרי "אותיות מאירות"...
(הדברים אמנם לא התייחסו לשיחות הרבי, אלא לחיבורים תורניים בכלל, אך וודאי ניתן ללמוד מהם לנידון שלנו).
יעיינו במקורות ויחכימו
כך גם מתבטא הרבי בהתוועדות ש"פ ויצא ז' כסלו תשמ"ח (התוועדויות תשמ"ח כרך ב' עמ' 567), כשאז אכן דובר אודות מראה-מקום שהזכיר הרבי בדבריו בהתוועדות:
בהזכרת ציוני המראי-מקומות כו'... אין הכוונה להראות בקיאות... אלא, הכוונה היא – שלאחרי ההתוועדות יעיינו במקומות שבהם נתבארו ענינים אלו, ובאופן ש"תן לחכם ויחכם עוד" (משלי ט, ט).
מיוסד על דברי... שקדמוני
במכתב נושא תאריך ז' שבט תשל"ו (פורסם לראשונה במדור זה בגיליון תשלב (כ"ט תמוז תשס"ח) ומשם לאגרות-קודש כרך לא), כותב הרבי בצורה ברורה וגלויה:
ידוע ונראה בעליל בלקו"ש [=בלקוטי שיחות] הנדפסים שמשתדל הנני לייסד דברי על אלה שקדמוני ואומר זה "בשעת מעשה" (השיחה) – וגם בהשיחה [=הדנה] במצות-עשה דמילה אמרתי דשקלו-וטרו [=נשאו ונתנו] בזה בכמה מקומות... וחלקם הוזכרו ב'שדי חמד'... תורה שלימה... כללים (צפנת פענח) דהרגצו'בי... ועוד... ימצא בספרים הנ"ל עוד שקדמוני (ועליהם יסדתי דברי). ועוד – שחולקים על סברא זו.
שיטה הפכית
לשם מה מציין הרבי לאותם שחולקים על סברתו? זאת ניתן ללמוד מהמענה הבא.
ב'הערות התמימים ואנ"ש' נ.י. גיליון ק (י"ד כסלו תשל"ט) עמ' יח הערה יו"ד (ומשם ב'ימי מלך' כרך ב' עמ' 803) פורסם מענה נוסף:
בהציונים ומראי מקומות כמה סוגים (וכוונות):
[א] כפשוטו – מקורו בפשטות;
[ב] להרחיב ולהעמיק הבנת הענין על-ידי ציון למקום דשיטה הפכית, שממנו מובן פרט (או כלל) נוסף. ועוד.
לימוד דברים נוספים
על ה"תועלת הנוספת – שבגללה משתדלים לציין המראי-מקומות ב'לקוטי שיחות'", הסביר הרבי לגאון רבי פינחס הירשפרונג אב"ד מונטריאל בשנת תשמ"ח ('והחי יתן אל לבו' עמ' 35; התוועדויות תשמ"ח כרך ב' עמ' 558):
שגם מי שאינו מסכים עם תוכן הדברים שאמרתי בהשיחה, ילמד בינתיים את העניינים המובאים מהמראי-מקומות – משנה, גמרא, מדרש, זהר, וגם מתורת החסידות, החל מספר התניא.
וברוח זו התבטא גם בשיחת ש"פ שמיני תשל"ב (שיחות-קודש תשל"ב כרך ב' עמ' 176):
העובדה שמציינים מראי-מקומות אין מטרתה להפגין בקיאות, אלא שבשעה שמציינים מראי-מקומות מעיינים בינתיים במקורות שציינו וממילא לומדים עניינים נוספים בתורה.
ואז נוספת זכות למי שציין המראה-מקום שעל ידו נלמד עניין נוסף בתורה, ומקויים אז "שנים אוחזין בטלית" כביאור הידוע של אדמו"ר הזקן...
בשביל אחד כדאי...
והדברים שנאמרו בעל-פה כתב הרבי במענה מיוחד שפורסם (גם) ב'התקשרות' גליון תתקכג עמ' 8:
המ"מ [המראי מקומות] – מעורר עכ"פ [על כל פנים] אחדים מהשומעים לראות בפנים, ובמילא לומדים דברים נוספים. ואפילו בשביל א[חד] כדאי הציון. וזהו גם א[חד] הטעמים שמרבים במ"מ [מראה מקומות] (ובמפתחות [=לספרים]) בזמן שנתרבה החושך וכו'.
וע"ד [ועל דרך] המבצעים [=עשרת מבצעי המצוות שנבחרו מכלל תרי"ג מצוות, בעת שנתרבה החושך, לעודד כמה וכמה מבני-ישראל שיקיימו מצוות אלו].
נוסף על דעירובין כ"א ס"ע [סוף עמוד] ב. נד, ס"ע [סוף עמוד] ב' [=במקומות אלו הגמרא משבחת את מעלת ה'סימנים' לתורה ('מפתחות' ו'מראה מקומות')].
תוכן הדברים שהובאו לעיל נזכרו בתוספת מרובה על העיקר, בשיחה שהשמיע הרבי בהתוועדות של שבת-קודש פרשת בראשית בשנת תשמ"א (שיחות-קודש תשמ"א כרך א' עמ' 270-272), ובה התייחס לצורך בציון מראי-מקומות גם אלה הפשוטים וידועים לכל, וכה אמר:
מצינו הנהגת גדולי ישראל שבעת דיבורם היו חוזרים לפעמים על תוכנו של פסוק או מאמר רז"ל שלא כצורתו המדוייקת – ומהטעמים לכך:
א. שלענין המדובר היה נוגע תוכן הענין ולא הלשון [כשם שנוהג רש"י בציטוט פסוקים ומאמרי חז"ל בשינויים מן המקור כדי להתאימם לפירושו המיועד לפשוטו של מקרא].
ב. משום שלא תמיד היו המקורות תחת-ידם.
ולכן בשעה שמציינים מראי מקומות על אתר תועלת רבה היא לאומר או כותב התורה שאז – במיוחד כאשר הנושא מופיע במספר מקומות – ביכולתו לעיין במקור ולבחור במקור זה או שני הנצרך לו.
תועלת נוספת היא כאשר מעיינים במקורות המצויינים – ישנה אפשרות להעמיק יותר בבחינת "תן לחכם ויחכם עוד".
וזאת בנוסף לעצם הענין שיהודי מעיין בפסוק (מתורה-שבכתב) או מאמר חז"ל (בתורה שבעל-פה).
ועל אלה נוסף ענין חשוב בדומה למאמר חז"ל "עד שבחברון – בא להזכיר זכות אבות" – מעוררים זכות המשנה, הגמרא או הפסוק המצויינים ואומריהם.
ומצד ענין זה האחרון (זכות כו') חשוב לציין גם פסוקים ידועים כגון "בראשית א, א" – מקור הפסוק "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" (נוסף על העדר כבוד כו' שיהיה באם ישמיטו).
למשוך אנשים ללמוד
נימוק נוסף מעניין השמיע הרבי בפני ה'פני מנחם' ('בצל החכמה' עמ' 79):
בזמנינו במיוחד יש לחפש את כל העצות כדי שיתווספו לומדים... עוד כמה יהודים שילמדו, ואפילו בשביל יהודי אחד בלבד... ומשום כך – ציוני מראי-מקומות פועלים דבר גדול.
כלומר: ישנם כאלה [מהעולם המודרני?] ש"מקורות" בשולי העמוד גורמים להם לעיין בשיחה עצמה!...
נחזור לגבי מה שהזכיר הרבי בהתוועדות ש"פ בראשית תשמ"א על גדולי ישראל ששינו לפעמים מהכתוב, הנה דוגמאות לכך להלן.
דקדוק בתורה ולא בתפילה
כך קוראים אנו ב'ספר השיחות-תורת שלום' עמוד 2:
ביום שמחת-תורה תרנ"ב דיבר כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נשמתו-עדן ואמר: בשמחת-תורה הוא התגלות יחידה שבנפש, מעין [=מה שיהיה] לעתיד [=לבוא] ש"לא ילמדו איש את רעהו". אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ביטא את המילה "ילמדו" בצירה למרות שבירמיהו לא, לג נאמר ילמדו – המ"ם בשוא.
בעל הקריאה ר' יצחק גרשון שנכח במקום הגיב כי נאמר "ילמדו". תגובתו של אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע היתה באריכות:
אבי – אדמו"ר מהר"ש – היה בקי ב"מסלול" וב"צוהר התיבה" וכמובן בתנ"ך, וכשביטא את הפסוק "ויספו ענוים בה' שמחה" (ישעי' כט,יט) שם ויספו הסמ"ך בשו"א – הוא היה אומר "ויספו ענוים בה' שמחה" כלומר במלאופם. אף אני יודע כי כתוב "לא ילמדו" בשו"א, וברצוני לומר "לא ילמֵדו" בצירה.
וכן "ממעייני הישועה" (ישעי' יב,ג) שם היו"ד בשוא אך הרבי ביטא זאת בצירה. – וסיים כי דקדוק שייך לקריאת התורה ולא לתפילה.
ועוד נאמר ב'תורת שלום' עמ' 3:
בתפילת מנחה של אותו יום אמר הרבי מוהרש"ב "כנועם שיח סוד שרפי בראשית".
פסוק שלא כצורתו
במהלך התוועדות פורים תשכ"ה, עורך הרבי סיום מסכת מגילה והוא מצטט את הפסוק "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל" אך בדבריו שינה מלשון הכתוב והוסיף תיבת "כל" שלא נאמרה בפסוק.
אחד הנוכחים העיר לרבי על כך והרבי הגיב (תורת מנחם כרך מג עמ' 16):
להערתו שאמרתי אל כל בני ישראל – גלאַטיקער [=חלק יותר] בהענין ד"דברים שבכתב אי אתה רשאי כו'", ובפרט כשמצטטים פסוק שלם.
דוגמה נוספת:
גם בפורים תשל"ח (שיחות-קודש תשל"ח כרך ב' עמ' 40) ציטט הרבי את הנאמר בפרשת שופטים כ,ח "ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" אלא שבמקום "ולא ימס" אמר הרבי "ולא ירך".
בעקבות תמיהה לפשר הדבר שעוררו כמה וכמה, הסביר הרבי בהתוועדות מוצאי שבת פרשת צו (שם עמ' 59-60) את פשר השינוי ונימק זאת בטעמים הבאים:
א. כשמצטטים פסוק מתורה-שבכתב, הרי (לפחות) מזמן לזמן יש מקום לשנות מלשון-הכתוב כדי שלא להיכנס לחשש שמא זה בכלל "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל-פה".
ב. הרי נאמר "אל תפתח פה כו'" לצד ההפכי – די, אפוא, להשתמש בלשון "ולא ירך את לבב אחיו כלבבו".
ג. מכיון ש[המדובר בשיחה היה] טרם הכניסה ל"קשרי המלחמה" – אין טעם להשתמש בלשון "ימס" ("ולא ימס"), ודי ב"ולא ירך את לבב אחיו כלבבו" שכן גם הוא עדיין במצב של "הירא ורך הלבב".
מדגיש כוונת ודיוק הכותב...
דוגמא נוספת היא, במכתב-כללי של הרבי מי"א ניסן תשי"ז (אגרות קודש כרך טו עמ' 15) ציטט הרבי מאמר חז"ל "שהיו ישראל מצויינים שם בלבושם ומאכלם ולשונם".
אחד האישים בארץ-הקודש שפרסם את תוכן המכתב, לא מצא את המקור, ולכן השמיט את המילה "ומאכלם".
בתגובה הסביר לו הרבי (שם עמ' קיז):
א) תמיהני עליו, שהרי מובן, שדווקא כשמוצאים נוסחא אי [=בלתי] מצויה כלל – בטח יש לזה מקור בטוח.
ב) הבאת נוסחא בלתי שכיחא בודאי יש לה סיבה מיוחדת, שהענין בו עוסקים מתחזק ומסתייע דוקא בנוסחא הבלתי שכיחא וידועה ..
ג) ועוד זאת שזהו מבהיר יותר את הענין, על-ידי ההודעה כמה דייק מחבר המאמר או כותב הספר.. וכשמביאים מאמר רז"ל בודאי ראוהו בספר וכו'.
ד) וכיון שדייק בעל המאמר בנוסחא בלתי רגילה ההגהה אינה תיקון, כי-אם להיפך.
ומוסיף הרבי:
שכיוונתי בדיוק להביא הנוסחא בו מוזכר על-דבר המאכלים.
לא לתת פתח לתואנות
נסיים מאמר זה בנימוק נוסף שעולה מדברי הרבי: מראי מקומות יפחיתו את מספר אלה ש"תואנה הם מבקשים"... הדברים מופיעים במכתב של הרבי (מתאריך בין פורים קטן לפורים גדול תשל"ג – שנדפס זה עתה באגרות-קודש כרך לא):
כמה פעמים בקשתי אנ"ש שי' (ובכלל) שכשמביאים פסוק, מחז"ל וכיו"ב – יראו מקום בפנים. והטעם מובן. ולדוגמא במכתב שלו זה:
א) "כתוב בשו"ע, הלכה פסוקה "משנכנס אדר מרבין בשמחה" – ואינו, ולא ברמב"ם וראה נימוקי או"ח סתרפ"ו השקו"ט בזה. והוא בש"ס תענית כט,א.
ב) "ידוע ג"כ מלכות בית דוד נמשחו בשמן במשחה, כמ"ש בנ"ך" – איפוא נמצא בנ"ך? והוא בש"ס ורמב"ם [כריתות ה,ב רמב"ם הל' כלי המקדש פ"א ה"ז].
בדומה לזה ציין הרבי בהזדמנות ('מאוצר המלך' כרך א' עמ' 81):
...העירותי וכמה פעמים – שיש כמה שתואנה מבקשים, ולכן לעיין בפנים הל' [הלשון] וכיו"ב [וכיוצא בזה] קודם האמירה ברבים. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
