נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1108- כל המדורים ברצף
	לבנות 'מגדל' של קדושה
	העבודה נסתיימה ונשלמה
	חוני המעגל וכוחה של תפלה
	פרשת נח
	ויעקב הלך לדרכו
	הלכות ומנהגי חב"ד

מה הקשר בין עליה מחו"ל, שמירת שמיטה ותיקון לבעיה רפואית? * "כבן שהוא מתחטא על אביו" – ביטוי לשבח או חסרון? * כיצד שולבו רחמים ודין בכמה אופנים, במכת הברד? * התכלית – לא בהפיכת עולמות, כי אם בפעולות קטנות המתבצעות ברצינות * ועל חשיבות 'קא-סלקא-דעתך' שבגמרא * רשימה נוספת בסדרת 'יסודתו בהררי קודש'

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

כבן המתחטא על אביו

בשיחות ש"פ שמיני תש"מ ותשד"מ התייחס הרבי לסיפור הורדת הגשמים על ידי חוני המעגל (תענית יט,א. כג, א. מגילת תענית פי"ב יז, יב ואילך) והפיק מכך הוראה בעבודת ה' – בגודל מעלת (עבודת) התפילה של כל אחד ואחד מישראל.

ויש להעיר ולהצביע על כמה נקודות בסיפור זה:

א. מה ש"ששלח לו [רבי] שמעון בן שטח" לומר שתפלתו היא – "כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו כרצונו".

כ"ק אדמו"ר נוקט בכל מקום שזוהי מעלה חיובית – וזוהי שיטת רש"י במנחות סו,ב ד"ה ונתחטא. וכן הרמב"ם בפירוש המשניות. רבי עובדי' מברטנורא ובתוספות יום-טוב.

אמנם, רש"י במקומות נוספים (תענית כג,א ד"ה וראה גם שם יט,א ד"ה מתחטא ("פורפיש בלע"ז")) נוקט פירושו בדרך שונה.

ב. במשנה לא נזכר כלל מתי אירע אירוע זה – לעומת הגמרא שמציינת "שיצא רוב אדר" ובמגילת-תענית "בעשרים באדר". ואולי יש לומר שהמשנה לא הזכירה תאריך זה, כדי שלא נאמר שהנס קשור במעלת הזמן שהרי "ימי ניסים היו לישראל פורים ופסח" (לשון רש"י תענית כט, א). [וראה בתשד"מ שם ע' 1307 ראיית כ"ק שהאירוע היה באדר הסמוך לניסן].

ובכל זאת בגמרא הביאו התאריך בערך (על-כל-פנים) להדגיש הפלא שבדבר, כי למרות שכבר יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים פעלה תפילתו של חוני להוריד גשם.

ג. כוחה של תפילה כל השנה

והנה הרבי הפיק מכך הוראה (שאמנם "בהדגשה יתירה בחודש אדר" ובד בבד) "שממנו לומדים הוראה זו גם בנוגע לכל השנה כולה", וזה מתאים לזה שבמשנה לא נזכר כלל התאריך!

זהירות: שמיטה!

משפחה מסוימת שעלתה מארצות-הברית והתיישבה בארצנו-הקדושה, כתבו לרבי על עניין בריאותי שהם סובלים ממנו, והרבי השיבם (פרסמתי מענה זה לראשונה בעיתון כפר חב"ד ומשם הביאו בלקוטי שיחות כרך לו עמ' 298): "בטח שגגו באכילת דעניני שמיטה".

דומה שהתשובה היא נדירה ובלתי שגרתית כלל בהשוואה למענות ואגרות הקודש במשך השנים.

ייתכן והדברים קשורים למה שנאמר ב'ספר חרדים' פרק נו בסופו: "וכל הבאים לדור בארץ ישראל, חייבין להזהר מאד מאד בשמיטה ובכל המצוות התלויות בארץ ישראל כשם שהיו זהירין לקיים האמוראים הדרים בה . . כדי שלא תהא מצות הדירה בארץ-ישראל באה בעבירה של ביטול המצוות התלויות בה ונמצא הפסידן יותר על שכרן, ואלוקי ישראל יעזרנו לקיימן אמן".

חידוש במכת הברד

בעניין מכת הברד מביא הרבי בלקוטי שיחות (כרך לא עמ' 45-44) את דברי המשכיל לדוד: "נס בתוך נס האש והברד מעורבין .. ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם", שעירוב זה של אש ומים מורה על התכללות מדת הרחמים ומדת הדין, שהמים (חסד) באים מצד שם הוי', מדת רחמים, והאש (גבורה) משם א-לקים – מדת הדין, והיותם מעורבים יחד מורה על יחוד קוב"ה (הוי') ושכינתיה (דין) "על ידי השלום". וכך מבאר המשכיל לדוד את עניין השריטה בכותל והגעת השמש בכותל.

ומוסיף הרבי:

התכללות הרחמים והדין – מפורשת במכת הברד גם בפשטות הכתובים: ברד היתה חמורה שבמכות תוקף הדין, ובד בבד ניתנה האפשרות ל"ירא את דבר ה'" להינצל מן המכה.

ויש להוסיף שבשו"ת מהרשד"ם או"ח סימן ב' בבואו להידרש לשאלה מדוע מופיע כאן הצירוף של "ה' אלוקים" (שישנו רק ב' פעמים בספר בראשית), מעניק עוד פירוש בדרך הפשט, וכה כתב:

"אבל מה שבפרשת וארא נאמר שוב "טרם תראון מפני ה' אלקים" היא מרגלית טובה בעיני, כי במכה ההיא אף על פי שהיא במדת הדין עליהם, נהג עמהם מדת רחמים גדולים, כי הפשתה והשעורה שאינם כל כך צריכים לחיי האדם נכתה, אבל החיטים והכוסמין, שהוא מין חיטים וחיי האדם תלויים בהם לא נוכו, הרי שנהג עמהם ברחמים, ולכן נאמר שוב "ה' אלקים"".

רש"י לש"ס ורש"י לרי"ף

בלקוטי שיחות חי"ט (עמ' 129 הע' 8), לגבי שינוי (ולכאורה – סתירה) בין פירוש רש"י לש"ס ופירוש רש"י לרי"ף, כותב הרבי:

ידועה השקלא-וטריא . . על-דבר מחבר פירוש זה [=רש"י לרי"ף]. ובכל אופן מסתבר דכל מה שאפשר להשוותן משווינן, ובפרט לפ[ירוש] רש"י לש"ס, על אתר.

והנה בפירוש רש"י בתחילת מסכת קידושין, מצינו שינוי בין פירוש רש"י לש"ס לפירוש רש"י לרי"ף, שלעניין קידושי כסף הוסיף רש"י: ואומר לה "הרי את מקודשת לי", וכן לעניין ביאה, ואילו בשטר לא כתב כן. ודייק ה'מקנה' מדברי רש"י, שבשטר אין צורך באמירת "הרי את מקודשת לי", אלא די בנתינת השטר [כדעת 'חכמי ההר' שהובאו במאירי. ועוד].

אבל בפירוש רש"י לרי"ף מפורש להיפך: "שטר שכותב לה על הנייר – אף על פי שאין בו שווה-פרוטה – "הרי את מקודשת לי" ונתן לה ואומר כן".

ולאור קביעת הרבי בלקוטי שיחות, בהכרח שאין סתירה בין פירוש רש"י לש"ס לפירוש רש"י לרי"ף, ודעת רש"י היא, שאכן דרושה אמירת "הרי את מקודשת לי". וכפי שנתבאר במקום אחר, שרש"י (בש"ס) לא היה צריך לפרט לגבי שטר שדרושה אמירה, כי זה בא בהמשך לפירושו מה הם קידושי כסף (ומכל-מקום בביאה שוב פרט מפני החידוש שצריך להדגיש "בביאה זו").

וראיה לדבר קצת, ממה שכתב ב'פסקי התוספות' אות א': "המקדש אשה בשטר שאמר לה בשעת נתינה הרי את מקודשת לי, אבל בסתם לא מהני אלא-אם-כן דיבר עמה על עסקי קידושין". ובשעתו ('הערות התמימים ואנ"ש' לוד, גליון א', יו"ד שבט תש"מ עמ' ד) הערתי שלא מצאתי איזה תוספות הוא המקור לזה.

והנה נודע מה שכתב המהרש"ל ב'ים של שלמה' לקידושין (פ"א, יב), על סמכותם של 'פסקי התוספות': "וקבלתי שיש לסמוך עליהם, אם לא שחולקים עליה גדולי המחברים, כי 'פסקי תוספות' נקראו ולא 'סימני תוספות'".

ומצינו ב'כללי הפוסקים וההוראה לאדמור הזקן' (בעריכת הגר"י פרקש סימן ריט, עמ' רסד), שכל שהתוספות אינם מזכירים במפורש שחולקים על פירוש רש"י, הרי שמן הסתם אינם חולקים עליו.

לפי זה צריך לומר, שרש"י בש"ס – הוא כרש"י ברי"ף (והתוספות), שפסק שאכן דרושה אמירה גם בקידושי שטר.

ההכרח כתכלית

חידושו של הראגוצ'ובי "ההכרח כתכלית" – כלומר: פעולה גם של חול אך הכרחית לביצוע מצוה מקבלת חשיבות כמו המצוה עצמה – מופיע בשיחות רבות של הרבי – ראה ספר 'הצפנת פענח במשנתו של הרבי' בעריכת הרה"ג הרה"ח וכו' ר' יהושע מנחם הלוי שי' נוהויזר (נ.י. תשס"ג) עמודים 201-198.

בעניין זה יש לציין ללשון רש"י במסכת חגיגה יא, א ד"ה לא תפקיה מכלל קבלה – "לכל דבריה ואף-על-גב שהיא עבודה שאפשר לבטלה, שאם רצה שוחט בצד המזבח וזורק, היכא דלא בטלה – עבודה היא, ומפגלין את הקרבן במחשבתה, וצריכין כהן ובגדי כהונה, ופוסל בה אונן ויושב וערל".

סלקא-דעתך – תורה היא

בכמה וכמה שיחות (ראה לדוגמא – לקוטי שיחות כרך טו עמ' 94; כרך ח"י עמ' 240; כרך כג עמ' 141) מאריך הרבי בקביעה שכל קא-סלקא-דעתך שהובאה בגמרא (למרות שנשללה-אחר-כך) יש לה מקום בשכל, וגם בשכל התורה, אם זה במקומות אחרים בגמרא, או אפילו באותה סוגיא עצמה, ויש לומר אף במסקנת ההלכה, עיין שם.

כדאי להצביע על מקורות לכך, בעיקר מדברי השל"ה הקדוש:

בשל"ה כללי תורה שבעל-פה אות סמ"ך – פיסקא המתחלת ס"ד אמינא כו':

"התלמוד מלא מזה שהיה סלקא דעתיך מעיקרא כן ואחר כך במסקנא חוזר. ולכאורה קשה על הסַדרן למה סידר [=כלל] מה שהיה סלקא-דעתך מאחר שאינו לפי האמת היה לו לסדר תיכף מסקנא דמלתא?

אבל דע כי לא נזכר דבר אחד לבטלה בתלמוד שלנו הקדוש והכל הוא אמת, ואף שהסלקא-דעתך לא נשאר במסקנא לענין הא מילתא [=הנושא הנידון כאן]. מכל-מקום הסברא של סלקא-דעתך נשאר אמת לעניין אחר .. דכל מה שכתוב בתלמוד הוא דברי אלקים חיים ..".

וממשיך להביא מ'עשרה מאמרות'  של הרמ"ע מפאנו "שאדרבה הסלקא-דעתך הוא העיקר" [ובמקום אחר (שם) נאמר שכל הוה-אמינא שבגמרא יש בה דבר שהוא גם אמת].

וב"כלל יגדיל תורה ויאדיר" פיסקא המתחלת "הענין" – "הענין הוא כי אף שהוא מיותר [=לכאורה] ואינו ענין להך מילתא מכל-מקום יש ללמוד ממנו איזה לימוד למקום אחר ..".

פעולות קטנות אבל להתכוון..

בראשי-דברים סיון תשי"א (תורת מנחם כרך ג' עמ' 162) אמר הרבי:

על-דבר הצורך בזעזוע והזזה עצמית . . אין צורך בתענית ג' ימים . . . יכולים לפעול זאת על ידי אמירת קאפיטל תהלים כדבעי למהוי, לימוד פסוק חומש עם פירוש רש"י, לימוד שורות אחדות בתניא, קצת חסידות כדבעי למהוי.

נראה שתוכן הדברים מיוסד על הנאמר ב'היום יום' ב' אדר א':

רבנו הגדול – הזקן – סידר לפני אנ"ש העבודה במוח ולחפש את האמת . . ובאה על ידי עבודה . . אינה כמו שטועים בזה טעות גמור לחשוב שצריך לפרק הרים ולשבר סלעים להפוך עולם. האמת הגמור הוא, אשר כל עבודה ופועל, איזה שיהיו, בכוונה אמיתית די ומספיק: ברכה בכוונה, מילה בתפילה כדבעי בהכנת הלב ובידיעה לפני אתה עומד, פסוק בחומש בידיעה שהוא דבר ה', פסוק בתהלים ומדה טובה לקרב לבו של חברו באהבה וחבה.