הימים ימי-האימים של סטאלין. מאסרי-פתע והוצאות להורג הם מעשים שבכל יום. ר' אליעזר קובלנוב, חסיד חב"ד מלנינגרד, רעייתו עלקא, בניהם נתן ומענדל ושלוש בנותיהם, חיה, ליבה ושטרנה – נתפסו ונאסרו בתוך כמחצית השנה. כולם הואשמו בעוון 'בגידה במולדת', לאחר שניסו לחצות בגנבה את הגבול לפולין דרך לבוב.

בתחילה נכלאו בכלא בלנינגרד, בתאים נפרדים, ונמנע מהם לראות זה את זה. כמה חודשים לאחר מכן הועברו לכלא בעיר קירוב, כאלף ק"מ מלנינגרד. לאחר מכן פוזרו בין בתי-כלא ומחנות-עבודה בסיביר. הוטלו עליהם עונשים של שמונה עד עשר שנות מאסר ועבודה.

בספר 'מדור לדור' מספר ר' מענדל קובלנוב את קורותיו. מהן אפשר ללמוד רבות על התקופה, על רדיפת השלטונות ועל מידת מסירות-הנפש המופלאה של יהודים רבים:

לכלא בקירוב נסענו ברכבת, בתוך קרון המיוחד לאסירים – בלי חלונות, חוץ מאשנב קטן ומסורג בגובה גג הקרון. ברכבת היו אסירים ותיקים יותר, שנראו במצב נורא ואיום. רזים, בגדיהם קרועים, ושערות ראשם מגודלות פרא. לאחר נסיעה של כשלוש יממות הגענו לבית-הכלא בקירוב.

הוכנסתי לאולם שהכיל כמאתיים אסירים, רובם בעלי רקע פלילי. הבטתי סביבי בדאגה. הם נראו אלימים ומסואבים, חלאות-אדם. לפתע ראיתי ביניהם שני יהודים. אחד מהם סימן לי להתקרב.

"האינך בנו של ר' לייזר קובלנוב?!", שאל אותי. השבתי בחיוב. זה היה המשפיע הרב מנחם-מענדל פוטרפס, שנתפס ונכלא משום שעסק בסיוע להברחת יהודים אל מחוץ לרוסיה. היהודי השני שעמד לידו היה המשפיע הרב משה וישצקי, שנאסר בעוון הקמת 'חדרים' ומקוואות, בשליחות אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש.

הרב וישצקי הכיר את אבי עוד מהעיירה נעוול, ששם נולד. הוא הראשון שזיהה אותי בגלל דמיוני לאבא. סיפרתי להם את קורותיי ושאבא, אימא וכל שאר בני-המשפחה נמצאים אף הם כאן בבית-הסוהר.

"תפילין אתה רוצה להניח?", שאלו אותי פתאום. התקשיתי להאמין למשמע אוזניי. מהיכן השיגו תפילין בכלא?! מאז תחילת מאסרי, לפני חמישה חודשים בערך, לא ראיתי תפילין והשתוקקתי בכל ליבי לקיים את המצווה.

"ודאי שאני רוצה!", אמרתי. "אינך מפחד?", שאלו. "אני מפחד", השבתי, ביודעי כי אם אתפס, רע ומר יהיה גורלי, "ואף-על-פי-כן רוצה אני להניח". ניגשנו לאחת הפינות. הם עמדו לפניי, מסתירים אותי בגופם ובבגדיהם. התכווצתי ככל יכולתי והנחתי תפילין, בהתרגשות עצומה.

שמחתי נמשכה רק שלושה ימים. לאחר מכן הועברו השניים לכלא אחר ואני נותרתי שוב בודד ומדוכא.

אחרי כמה ימים נפתחה דלת התא ולפתע ראיתי מולי את אבא. עמו היה גם הרב משה-מרדכי עפשטיין. הרב עפשטיין למד בבחרותו בישיבת תומכי-תמימים הראשונה, שהוקמה ופעלה בעיירה ליובאוויטש. לימים שימש רב בניעז'ין ואחרי-כן היה רבה של קהילת חב"ד בעירנו, לנינגרד. תלמיד-חכם גדול ובעל מידות טובות ומסירות-נפש. למרות כל הרדיפות, מעולם לא קיצץ בזקנו. בכל החקירות שעבר, מתוך עינויים קשים, מעולם לא הלשין על איש. אני זוכר כיצד באחת משנות ילדותי, בהושענא-רבה, החזיק הרב עפשטיין סט של ארבעת המינים – מצרך נדיר ביותר באותם הימים. הוא הקיף את הבימה, ממרר בבכי. היה על מה לבכות.

עתה, בראותי את השניים, ממש נבהלתי. אבא היה חיוור ורזה מאוד. הוא עמד ליד הדלת וסקר בעיניו את החדר. "אבא! אבא!", קראתי לעברו ומיהרתי אל הדלת. כל האסירים מסביב הביטו ובכו.

ניגשתי לאבא והחזקתי בידו. בידו השנייה החזיק שקית ובה חתיכות לחם יבש. אבא כבר היה שנה בכלא, אחרי חקירות קשות מאוד. הם התיישבו והתחלנו לדבר.

אבא הבחין במצב-רוחי הירוד והחליט לתת לי 'טיפול פסיכולוגי'. הוא הרעיף עליי מילות ניחומים ואמר שבעזרת ה' נחזור כולנו להיות יחד ושהעתיד יהיה טוב הרבה מן ההווה.

לא רציתי לאכול מהאוכל שהוגש בכלא, שבקושי היה ראוי לאכילת כלב, אבל אבא ציווה עליי לאכול והרב עפשטיין אמר שחובה עליי לשמוע לקול אבי. אחרי כחודשיים לקחו את אבא ואת הרב עפשטיין ומאז לא ראיתים.

משם נשלחתי למחנה רודניק שבצפון קזחסטאן. היה שם מכרה נחושת. מכיוון שהייתה לי הכשרה רפואית, התחלתי לשמש שם רופא. כך יכולתי לעזור רבות לאסירים היהודים. יום אחד הופיע במחנה ה'משפיע' הרב וישצקי. זו הייתה הפעם השנייה שפגשתיו בעת מאסרי. התפילין כבר לא היו עמו, אבל הוא שפע אמונה ועידוד. "מענדל", אמר לי, "בעזרת ה' ניסע לארץ-ישראל!".

"ר' משה!", אמרתי לו בבהלה, "איך אתה מעז לדבר?! הלוא אוזניים לכותל!".

כעשרים שנה לאחר מכן (בשנת תשל"ד) עליתי ארצה עם בני-משפחתי. פעם אחת, כשישבתי בהתוועדות חסידים וסיפרתי כי בראשית מאסרי ישבתי בכלא 'שפאלרקי' בלנינגרד, בתא שמספרו מאה ושישים – נזדעק אחד היושבים סביב השולחן בהתרגשות ואמר: "הלוא זה אותו תא שבו ישב במאסר רבנו הריי"צ!"...