יום אחד באה ההתפרצות. כל הרגשות העצורים התנקזו מליבה של האישה בבכי נסער. "ראה את בנותינו! מה יהיה עליהן! השנים חולפות ושום שידוך אינו נראֶה באופק"...
בעלה נאלם דום. ידו כבר הייתה מונחת על ידית הדלת, צרורו על שכמו ומחשבותיו נושאות אותו לחצרו של רבי שניאור-זלמן, אדמו"ר הזקן.
חסיד גדול היה האיש, מוחו וליבו נתונים בעולמה של תורת החסידות. כל מעייניו היו בעבודת השם יתברך, מתוך ביטול המאוויים הארציים. הוא האריך בתפילה, העמיק בלימוד מאמרי החסידות, וטרדות העולם הזה לא העסיקו אותו כלל.
אך כעת היה מנוי וגמור בדעתה של אשתו שלא להניח לו, עד שיבטיח כי יבקש את ברכת הרבי לזיווג הגון לכל בנותיהם. לא היה קל לו להיענות לבקשתה. מעולם לא הטריח את רבו בצרכיו הגשמיים. בהיכנסו אל הרבי היה מבקש עצות וברכות בענייני עבודת השם בלבד. הוא מלמל דבר מה ויצא לדרכו.
נסע החסיד לליאוזנה, עיירת מושבו של רבי שניאור-זלמן, ועד מהרה נסחף באווירה הקדושה ששרתה במקום. החג עמד לפרוש את כנפיו, והכול היו עסוקים בהכנות הרוחניות לקראתו. האיש השקיע את עצמו בלימוד ובתפילה, וניצל כל הזדמנות לראות את עבודת הקודש של הרבי ולשמוע את מאמרי החסידות שהשמיע. בקשתה של אשתו פרחה לה מראשו.
כששב לביתו ואשתו תלתה בו עיניים מייחלות התעורר זיכרונו. "הייתי בעולם אחר", הסביר לאשתו המאוכזבת. "בשעה שנמצאים אצל הרבי שוכחים את כל ענייני העולם הזה".
נאנחה האישה מרות ושבה לעיסוקיה. הימים נקפו, וישועה – אַיִן. בפעם הבאה שהחסיד התכונן לצאת למסע לחצר הרבי שוב התייצבה האישה על מפתן הדלת, מתחננת, נוזפת ותובעת. שוב הבטיח לה שיזכיר את מצוקתם לפני הרבי. אך גם הפעם נסחף באווירת ההתעלות ושכח את בנותיו המתבגרות ואת בקשת רעייתו.
הבינה האישה כי עליה למצוא פתרון יצירתי. במוחה צץ רעיון. יום אחד, ביום חול שגרתי, שאינו לא חג ולא מועד, פנתה אל בעלה ואמרה לו: "מה דעתך לנסוע כעת לרבי?".
"כעת?", תמה החסיד, "הלוא אין יום טוב באופק, למה לנסוע?".
"אין דבר", אמרה האישה במבע צופן סוד, "סע לרבי ותתעלה בקודש".
החסיד תפס את ההצעה בשתי ידיו והתארגן לצאת לדרך. "אל תשכח להזכיר את בנותינו", השמיעה אשתו באוזניו את התזכורת הקבועה. החסיד הנהן בחיוב, ונפרד ממשפחתו כשמבטה של אשתו מלווה אותו בתקווה. בכל ליבה ציפתה שהפעם, כשהנסיעה היא ביום חולין סתמי, יישאר בעלה על הקרקע ויזכור את צרת בנותיו.
התקרב החסיד לביתו של הרבי וההתרגשות גאתה בליבו. תדהמה גדולה אחזה בו כשהבחין ברבי שניאור-זלמן בכבודו ובעצמו יוצא לקבל את פניו. "מה פשר הדבר?!", תמה החסיד בפליאה. בטרם הספיק לעכל את המתרחש פנה אליו הרבי והחל לדבר עמו דברי חסידות עמוקים, בנושא שבו דובר בפעם הקודמת שביקר אצלו.
בתוך רגעים מספר נסק החסיד למעלה, אל מחוזות רוחניים טמירים. הוויות העולם התגמדו בעיניו. המציאוּת הארצית איבדה באחת את משמעותה. צימאון עז לאור האלוקי מילא את ישותו. הוא חש שנשמתו רָווה מן המעיין האין-סופי של החסידות.
סיים הרבי את ביאורו וסב על עקבותיו. החסיד עמד נטוע על מקומו, נרעש ונפעם מעוצמת החוויה הרוחנית. מובן ששכח לגמרי את בקשתה של אשתו ואת צרת בנותיו. רגע אחר-כך התנער, אסף את צרורו ופנה לחזור לביתו. הוא כבר השיג את מטרת בואו.
קול נקישות על החלון הקיץ אותו משרעפיו. הוא הביט לעבר החלון וראה את הרבי עומד שם ומסמן לו להתקרב אליו.
"רצוני לומר לך עוד דבר", אמר הרבי. "בעולמות העליונים יש נשמות רבות העומדות חמש-מאות שנה ליד דלת גן העדן וממתינות לרדת לעולם הזה. הן אינן מעוניינות בכל ה'גילויים' הרוחניים שיש בגן העדן. כל רצונן וחפצן לרדת פעם נוספת לעולם הזה, לעבור את הניסיונות הקשים שבו, והעיקר – לקיים את המצוות המעשיות בעולם הגשמי ולממש את רצון השם.
"זכית", המשיך הרבי, "שבביתך יש נשמה נעלָה כזאת. בעוד אתה, כל מאווייך בעולמות הרוחניים, הרי רעייתך מבקשת את קיום המצוות בפועל".
חתם הרבי את דבריו בברכה לזיווג הגון לכל אחת מהבנות, ושילח את החסיד לדרכו.
(מפי החסיד ר' מנחם-זאב גרינגלס, 'סיפורי התוועדויות') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
