חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:22 זריחה: 6:07 ט"ז באב התשע"ט, 17/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

נפש תחת נפש
מעשה שהיה

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1490 - כל המדורים ברצף
הזיכרון ההיסטורי כבסיס לתקווה
יש חדש
'המאמר המוסגר' שבתוכחת משה
תשעה באב
בהיסח הדעת
שמחה בגאולה
נפש תחת נפש
מקדש בלב
הדגם הראשון, השני והשלישי
תשעה באב נדחה

המצב בגטו החמיר מיום ליום. הרעב החריף. הצפיפות והדוחק גרמו למחלות מידבקות. יהודים רבים לא שרדו והשיבו את נשמתם המעונה לבוראה.

בחדר קטן גוחן ילד בן שבע על מיטת אביו החולה, ומעיני שניהם זולגות דמעות. האב מבין שאלה רגעיו האחרונים. במאמץ גדול הוא משמיע מילות פרידה באוזני בנו: "יצחק'ל, הולך אני בדרך כל הארץ. אתה ואימא תישארו לבדכם. אנא, שמור על אימא החולה ודאג לה, ואל תיטוש אותה בשום אופן. מוטל עליך לכבד את אביך ואת אמך. עכשיו כבר לא תוכל לכבד את אביך – כבד אפוא את אימא כפליים".

יצחק'ל הנהן בראשו. חיוך קל עלה על פניו המיוסרות של האב, וכעבור רגעים מספר עצם את עיניו.

בגטו לא היה זמן רב להתאבל. יצחק'ל שמר את ההבטחה שהבטיח לאביו. בזכות קומתו הנמוכה וגופו הרזה הצליח להשתחל אל מחוץ לגטו, ומשם להבריח מעט מזון בעבור אימו החולה.

אלא שבגיהינום הנאצי מלחמת ההישרדות הייתה יום-יומית. יום אחד התחילו הנאצים הארורים לאסוף את הילדים ולשלוח אותם למחנות ההשמדה. המבוגרים הסתירו אותם בארונות ובמרתפים. היו שהצליחו להבריח אותם למשפחות נוצריות, תמורת ממון רב. אף היו מי שפשוט שלחו את הילדים אל היערות, מתוך ידיעה שהישארות בגטו משמעותה מוות ודאי.

"ברח, יצחק'ל", ביקשה אימו, "לך אל היערות, פגוש את הפרטיזנים וחבור אליהם".

"לא, אימא!", השיב יצחק'ל נחרצות. "אני מקיים את צוואתו של אבא, ואינני נפרד ממך ויהי מה". הילד הקטן התבצר בעמדתו על אף כל ההפצרות.

אלא שמיום ליום דעכה האם והלכה וכעבור זמן קצר נפטרה אף היא. ברגעיה האחרונים הצביעה על מכתב פרידה שכתבה לו. "בני יקירי, אנא החזק מעמד, שרוד והינצל", לחשה. "זו בקשתי האחרונה. זה גם רצונו של אבא זיכרונו לברכה".

יצחק'ל נותר לבד בעולם. בחושי ההישרדות הצעירים שלו הבין כי עליו להתנער מן האבל ולהציל את חייו. הוא חמק מן הגטו וברח ליערות.

בשנות המלחמה התגלגל בין הפרטיזנים למנזרים שהסכימו לתת לו קורת גג. הוא סבל מרעב ומקור. בכל רגע ריחפה מעליו הסכנה שייתפס בידי המרצחים. אולם יד ההשגחה העליונה שמרה עליו, ובאורח נס שרד את המלחמה. הוא עלה לארץ ישראל ופתח בחיים חדשים.

יום אחד, בהיותו כבן שבע-עשרה, החליט לעלות למוזאון מרתף השואה בהר ציון שבירושלים. הוא פגש שם את הרב שמואל-זנוויל כהנא, מנהל המקום, וישב לשיחה עמו. במהלך השיחה חשף את צפונות ליבו. הוא חש רגשות אשם, התוודה, על שלא הצליח להגן על אמו.

"עשית מה שיכולת", הרגיע אותו הרב כהנא, ורשם את שמו וכתובתו.

חלפו כמה שעות ולמוזאון נכנסה אישה שנראתה חלשה ופניה חיוורים. פסיעותיה היו איטיות והיו כרוכות במאמץ רב. כשהדליקה נר נשמה פרצה בבכי עז והשמיעה זעקות שבר.

הרב כהנא ניגש לעבר האישה כדי לתמוך בה. "אני מגטו קובנה", סיפרה האישה בדמעות. "בעלי נרצח שם, ונותרתי לבדי עם בני הפעוט, יצחק'ל. כשהקלגסים יימח שמם החלו לאסוף את הילדים ניסיתי בכל כוחותיי למצוא בעבורו מקום מסתור. הטמנתי אותו בארון הבגדים, בין שמיכות עבות.

"יום אחד התארך החיפוש שעות רבות. חיות האדם צדו במרץ עוד ועוד ילדים, ונראה היה כי החליטו לעשות הכול כדי לתפוס את כולם. השעות חלפו, ומחשבותיי היו על יצחק'ל שלי, שהשארתי לבדו בארון. רק בשעת ערב מאוחרת נסתיים החיפוש. רצתי אל מקום המחבוא, וכשפתחתי את דלת הארון גיליתי כי אסון נורא התרחש: יצחק'ל כבר לא היה בין החיים...

"מאז ועד היום אינני מוצאת מרגוע לנפשי. אני ניצלתי, התחתנתי מחדש, אך אינני רואה טעם בחיי. דמותו של יצחק'ל שלי עומדת תמיד מול עיניי. בהקיץ ובחלום אני רואה אותו ואיני יודעת את נפשי. זקוקה אני לתיקון על המעשה הנורא שעשיתי".

הרב כהנא הצטמרר. הוא התקשה למצוא מילים מנחמות לנפשה של האישה האומללה.

לפתע הלמה בו המחשבה, שבתחילה נראתה תלושה מן המציאות, אך ככל שהפך בה תהה אם אין כאן השגחה פרטית מופלאה: "הלוא הנער היתום שהיה כאן הבוקר יצחק'ל שמו, כשם בנה של האישה הזאת. האוּמנם אך מקרה הוא?".

הוא ביקש מהאישה לבוא אליו עם בעלה בעוד שבועיים. בינתיים הזמין לשיחה את יצחק'ל והציג לפניו את הרעיון. אחרי מחשבה הסכים הנער היתום והבודד לפגוש את האישה ובעלה.

כשנפגשו במשרדו אמר להם הרב כהנא: "כל אחד וכל אחת מן הנרצחים ומן הנרצחות הם משפחה אחת של קדושים. אף שאינכם מכירים זה את זה, אתם למעשה בני משפחה אחת".

לא חלפו הימים ובעיר מגוריהם נראו הנער והאישה הולכים יחדיו. "יצחק'ל שלי", קראה לו האישה, והנער השיב לה: "אימא".

(על-פי סיפורו של הרב שמואל-זנוויל כהנא)


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)