חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:59 זריחה: 6:51 כ"ד בתשרי התש"פ, 23/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 1093- כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת בלק, ט"ז בתמוז ה'תשע"ה (03/07/15)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1093- כל המדורים ברצף
בוודאי סוף-סוף יהיה הניצחון במלחמה
מציאותו האמיתית של יהודי
סגולת הלימוד ב'חובת הלבבות'
פרשת בלק
"נאה לצדיקים ונאה לעולם"
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1093, ערב שבת-קודש פרשת בלק, ט"ז בתמוז ה'תשע"ה (03.07.2015)

  דבר מלכות

בוודאי סוף-סוף יהיה הניצחון במלחמה

שני מצבים בעבודת ה': מלחמה בהעלמות והסתרים או ניצחון והפיכתם למסייעים * גם בדרגת יעקב נאמר "לא הביט אוון", אולם הדבר בא על-ידי הרבה "עמל" * כיצד פירש אדמו"ר הצמח-צדק את מאמר הגמרא "מה לי קטלא כולא כו'" * במוצאי שבת, כאשר מוחלפת שוב העבודה מ"ישראל" ל"יעקב", מבטיחים לכל יהודי "אל תירא עבדי יעקב", הניצחון בא יבוא! * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. אודות מוצאי שבת וענייניה מדובר בחסידות בכמה מקומות, אבל, ברוב המקומות מדובר אודות עניינים ופרטים שישנם במוצאי שבת, כמו: הבדלה, בשמים, אור, פרטי הגוונים שישנם באור, וכיוצא-בזה, ורק במקומות ספורים מדובר אודות מוצאי שבת כשלעצמו, ללא פרטים נוספים בזה.

ואחד המקומות הספורים הוא – בליקוטי תורה1, בביאור ב' הדרגות של "יעקב" ו"ישראל" שישנם בכל אחד ואחד, שעל זה נאמר2 "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל" (כדלקמן).

ב. ובהקדמה:

כאשר יהודי צריך למלא שליחותו בעלמא דין, "אני נבראתי לשמש את קוני"3, הרי מצד הלעומת זה ישנם כמה מנגדים, ופשיטא – העלמות והסתרים כו', וצריך לעמוד כנגדם ולנהל עימהם מלחמה, שזוהי כללות המלחמה של יעקב עם עשו, שהיא באופן של "לאום מלאום יאמץ"4, "כשזה קם זה נופל"5, כמבואר בתניא6 ובארוכה בדרושי חסידות בכמה מקומות פרטי העליות והירידות שבזה.

אמנם, כיון שכל ישראל הם "נצר מטעי מעשה ידי"7 של הקב"ה, הרי כשם שהקב"ה הוא כל יכול, יש גם להם הכוח ד"כל יכול" לנצח במלחמה,

– ניצחון באופן שלא זו בלבד ש"יש לו חלק לעולם הבא"8, היינו, שהוא בעצמו יישאר בקיום נצחי, היפך עניין השבייה בקליפות רחמנא-ליצלן, אלא עוד זאת, שיוציא משם את כל הניצוצות השייכים אליו. כי, אם הניצוצות השייכים אליו נשארים שם, הרי כיון שניצוצות אלו שייכים אליו, נמצא גם הוא שם יחד עימהם, כך, שלא יתכן שהוא יהיה נצחי, בה בשעה שניצוץ אחד נשאר במקום שאינו יכול להיות נצחי –

אלא, כיון שכוח זה נמשך למטה, בהגדרות של זמן ומקום, יתכן שהניצחון יהיה לאחרי משך זמן, לאחרי כמה טלטולים מעולם לעולם, ממקום למקום, אבל סוף כל סוף בודאי יבוא לידי ניצחון.

והנה, כאשר יהודי מנצח במלחמה – אזי נקרא בשם "ישראל", שזהו שם המעלה שניתן ליעקב כאשר נתעלה לדרגא נעלית;

מה שאין כן כאשר נקרא בשם "יעקב" – הרי זה קודם שניצח את המלחמה, בהיותו אפילו בדרגא תחתונה שעבודתו היא בבחינת "עקב" (יו"ד עקב9) בלבד, שזהו החלק התחתון שבגוף. היינו, שעבודתו אינה באופן של טעם ודעת, הבנה והשגה באלקות, וחסר אצלו אפילו בעבודה שמצד המדות שבלב, שהוא עניין ההרגש בעניינים אלקיים ורוחניים, אלא עבודתו היא רק מצד קבלת עול. ומצד זה שייך הוא ל"קומה שלימה"10 של כללות עם-ישראל, אבל, לא לדרגא העליונה ד"ראשיכם שבטיכם זקניכם"11, כי אם לדרגא היותר תחתונה ד"חוטב עציך" ו"שואב מימיך"11, שעבודתם אינה בעניין השכל והרגש, כי אם בעניין המעשה בפועל.

ומכל מקום, גם כאשר יהודי נמצא בדרגא זו, מובטח לו שסוף כל סוף ינצח במלחמה, שאז יקרא בשם המעלה – "ישראל".

ג. והעניין בזה:

בקריאת12 שם ישראל נאמר13 "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל".

"אלקים" – שפירושו כאן מלאכים14 – קאי בכללות על ההעלם של ע' השרים שלמעלה, שעל-ידם עוברת ההשפעה של הדברים הגשמיים והחומריים15, שמסתירים על אלקות.

מההעלם של "אלקים" נעשה העלם גדול יותר של "אנשים" – אנשים ירודים שלועגים מיהודי שמקיים תורה ומצוות16. כפי שאנו רואים במוחש שההעלם של "אנשים" קשה לקבלו יותר מאשר ההעלם של "אלקים", ההעלם של הגשמיות כשלעצמה. ולכן הנה הסעיף הראשון של ד' חלקי השולחן ערוך הוא: "שלא להתבייש מפני בני אדם המלעיגים", כיון שזהו היסוד של כל העבודה, לשבור את ההעלם על אלקות.

המעלה של "ישראל" – "כי שרית עם אלקים ועם אנשים" – היא, שהוא שר ובעל-הבית על ההעלם של "אלקים" ו"אנשים". כלומר, שלגבי מדריגת "ישראל" אינם מסתירים כלל. לא זו בלבד שהם מפסיקים ללחום עמו, אלא יתירה מזה, הם עוד נותנים הסכמה על הברכות17 – לא זו בלבד שניצח את "שרו של עשו", אלא השר גם בירך אותו18. וכמו שנאמר19: "גם אויביו ישלם אתו", ועד שאפילו האויב הגדול ביותר, "נחש הקדמוני" – שהוא השורש של כל החטאים והאויבים – לא זו בלבד שאינו עומד נגדו, אלא "ישלם20 אתו", שמסייע לו21.

ד. וזהו גם מה שנתבאר בליקוטי תורה1 החילוק בין יעקב וישראל, מיוסד על הפסוק2 "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל":

במדריגת יעקב – אין "און" (אין בו חטא, והוא שלם במחשבה דיבור ומעשה), אבל "עמל" ישנו; הוא מוכרח להתייגע שלא יהיה בו "און", כיון שישנם העלמות והסתרים שצריך לעמוד נגדם. ולכן נקרא "יעקב עבדי"22 – מלשון עבודה23 ויגיעה, לברר את נפש הבהמית (אלא שאין בו "און", כיון שסוף-כל-סוף מתגבר ומנצח את היצר הרע).

אבל במדריגת "ישראל" נאמר "ולא ראה עמל בישראל", שאינו צריך כלל להתייגע וללחום עם היצר הרע, כי "שרית עם אלקים ועם אנשים", הוא כבר שולט וביטל את כל ההעלמות וההסתרים על אלקות. ולכן העבודה של "ישראל" אינה באופן של מלחמה (עם הלעומת-זה), אלא כללות העבודה היא להתעלות בעילוי אחר עילוי במדריגות בקדושה גופא24 – "ילכו מחיל אל חיל"25.

ה. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר26 אודות הרבי הצמח צדק, שפעם, באמצע התוועדות, מרוב התרגשות, קפץ על השולחן, ואמר: "מה לי קטלה כולה (הריגת היצר-הרע לגמרי), מה לי קטלה פלגא27 (מחצה, חלק) – אבל קטלה פלגא על כל פנים צריך להיות". ולאחרי משך זמן של התוועדות וריקודים, המשיך: כאשר מגיעים ל"להרגו" (כאשר הורגים את היצר-הרע), "ולבי חלל בקרבי"28, אזי נעשה אופן חדש בחיים.

שני פתגמים הנ"ל של הצמח צדק מבארים את שתי הדרגות הנ"ל דיעקב וישראל: בדרגת "יעקב", שיש עדיין צורך במלחמה עם היצר-הרע, "קטלה פלגא" – הרי זה חיי עמל ("אַ געמאַטערטער לעבן"); אבל בדרגת "ישראל", שכבר הרג לגמרי את היצר-הרע, "קטלה כולה" – נעשה אופן חדש בחיים: חיים נעימים וחיי תענוג.

ו. כאמור לעיל, הרי, "לא הביט און ביעקב". אף שבמדריגת יעקב ישנו עניין של "עמל", כיון שהמלחמה עם היצר הרע היא יגיעה קשה וכרוכה עם סכנה, מכל מקום, יש בכוחו לנצח את המלחמה ולהיות נקי מ"און".

והיינו לפי שכל יהודי הוא "נצר מטעי מעשה ידי", והוא "חלק אלקה ממעל ממש"29 (חלק מהקב"ה כביכול), ולכן, כשם שלא שייך שיהיה למישהו שליטה ח"ו על הקב"ה, כך כביכול אין לאף אחד שליטה על נשמת איש ישראל, אם רק אינו חפץ בכך;

בכוחו של יהודי תמיד לנצח את המלחמה, ויתירה מזה, שיש לו ההבטחה שסוף-כל-סוף אכן ינצח את המלחמה בפועל: "לא ידח ממנו נדח"30, "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".

גם ההבטחה והוודאות (ככל העניינים בתורה) נוגעת לעבודה בפועל עכשיו. הוודאות שסוף-כל-סוף יהיה הניצחון במלחמה, צריכה להוסיף תוקף ושמחה בעשיית העבודה, ושמחה זו מועילה לניצחון, וגם – למהר את הניצחון שיהיה מוקדם יותר. וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר31: "חייל... אף על-פי שהולך למקום סכנה, הולך הוא מתוך ניגון של שמחה... הוא הולך בשמחה, ועל-ידי זה מנצח".

ז. ולכן אומרים במוצאי שבת: "אל תירא עבדי יעקב וכו'" – כמבואר בלקוטי תורה שם32:

בשבת – יהודים הם בבחינת "ישראל", ואז אינם זקוקים לעבודה ויגיעה לברר בירורים33.

אבל במוצאי שבת, כאשר צריכים לחזור ולירד למדריגת "יעקב עבדי", לעסוק בעבודת הבירורים דששת ימי החול – אזי מכריזים למעלה לכל יהודי: "אל תירא עבדי יעקב", שלא יתיירא לירד לדרגת "יעקב עבדי";

ואין זה רק ציווי שלא יתיירא, אלא יחד עם זה נותנים לו גם כוח ועוז שלא להתיירא ולעסוק בעבודה בשמחה,

והשמחה מקילה את העבודה וממהרת ראיית "שכר טוב בעמלו", ועד שזוכים "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"34.

(מהתוועדות מוצאי ש"פ בשלח, י"א שבט ה'תשח"י. תורת מנחם כרך כב עמ' 36-41)

_____________________________

1)    פ' בלק עב, ב.

2)    בלק כג, כא.

3)    משנה וברייתא סוף קידושין.

4)    תולדות כה, כג.

5)    פרש"י עה"פ.

6)    פ"ט.

7)    ישעי' ס, כא. וראה סנהדרין ר"פ חלק.

8)    ראה סנהדרין שם.

9)    ע"ח ש"ג פ"ב. פרדס שכ"ג בערכו. וראה תו"א ר"פ ויצא. ובכ"מ.

10)  לקו"ת ר"פ נצבים. ובכ"מ.

11)  ר"פ נצבים. וראה לקו"ת שם.

12)  מכאן עד סיום השיחה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"ג ע' 796 ואילך. במהדורה זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

13)  וישלח לב, כט.

14)  תיב"ע עה"פ. חולין צב, א.

15)  ראה תניא אגה"ק סכ"ה (קלט, ב).

16)  ראה ד"ה אין הקב"ה בא בטרוניא (בס' המאמרים אידיש בתחלתו).

17)  להעיר משבת (קיט, ב): אשר תיכף בתחלת השבת בע"ש – מלאך רע עונה אמן.

18)  כדברי יעקב להמלאך: "לא אשלחך כי אם ברכתני" (שם, כז), ואכן פעל זאת – כהמשך הכתוב (שם, ל) "ויברך אותו שם" (מהנחה בלתי מוגה).

19)  משלי טז, ז. וב"ר ר"פ וירא: זה הנחש. וע"פ משנ"ת באוה"ת עה"פ ואיבה אשית (בראשית מז, ב).

20)  "ישלים" – מלשון שלום, וגם מלשון שלימות (ראה לקו"ת פ' ראה ל, ריש ע"ג), היינו, שעי"ז ניתוסף שלימות בעבודתו (מהנחה בלתי מוגה).

21)  והיינו, שהמלעיגים עצמם, נעשים מסייעים בעבודה.

וע"ד המבואר בתניא (אגה"ק סכ"ה (קמא, א)) בנוגע ל"נכרי המדבר ומבלבלו בתפלתו", שהכוונה בזה היא "כדי שיתגבר ויתאמץ יותר בתפלתו", "ועצה היעוצה להתעוררות זו היא מענין זה עצמו, כשישים אל לבו ויתבונן ענין ירידת השכינה . . להתלבש ניצוץ מהארתה . . בדבור נכרי זה המדבר דברים המבלבלים עבודת ה' . . וזהו ממש אשר שלט האדם באדם לרע לו, דהיינו שעי"ז מתעורר האדם להתפלל יותר בכוונה כו'" (מהנחה בלתי מוגה).

22)  ישעי' מד, א.

23)  וע"ד המבואר בענין "עובד אלקים" ("לשון הוה, שהוא באמצע העבודה שהיא המלחמה עם היצה"ר כו'" – תניא רפט"ו), שזהו מלשון "עיבוד עורות" (תו"א משפטים עו, א. ובכ"מ), שזוהי עבודה הכרוכה ביגיעה גדולה, הנקראת בכללות בשם "עמל", וענין זה הוא בכל אחד ואחד בהתאם לדרגתו, מעמדו ומצבו, ולפי זה נמדד ה"עמל", גדלו עמקו ורחבו כו' (מהנחה בלתי מוגה).

24)  וע"ד המבואר באגה"ק (סכ"ו (קמה, א)) בנוגע לאופן העבודה לעתיד לבוא – לאחרי ש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכרי' יג, ב), ובמילא לא יהי' צורך בעבודה ד"סור מרע" – שהעבודה תהי' "לייחד יחודים עליונים יותר להמשיך אורות עליונים יותר כו'" (מהנחה בלתי מוגה).

25)  תהלים פד, ח. וראה ברכות ומו"ק בסופן.

26)  שיחת יום ב' דחה"ס תרצ"ו ס"ג (סה"ש תרצ"ו ע' 8).

27)  ב"ק סה, א.

28)  תהלים קט, כב. וראה תניא פ"א (ה, ב).

29)  שם רפ"ב.

30)  שמואל-ב יד, יד (בשינוי לשון). וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד סה"ג. תניא ספל"ט.

31)  סה"ש תש"ט ס"ע 323 ואילך. וש"נ.

32)  בתורת החסידות מבוארים כמה מנהגים ונוסחאות גם מאלה שאינם בנוסח ונוהג חב"ד.

33)  וע"ד שבורר בגשמיות אסור בשבת, והיינו לפי שהעבודה דשבת אינה לברר בירורים, והעבודה אינה בהענין ד"סור מרע", אלא עיקר העבודה היא ב"עשה טוב".

וזהו גם ששבת ענינו תענוג – "וקראת לשבת עונג" (ישעי' נח, יג), ועד שמצווה לענגו בעונג אכילה ושתי', בבשר שמן ויין ישן (ראה שו"ע אדה"ז או"ח רסרמ"ב. וש"נ), והיינו, שלא זו בלבד שהגשמיות אינו מעלים ומסתיר, אלא אדרבה – זהו ענין של קדושה ומצווה.

וכללות הענין בזה – שבשבת נמצא יהודי ב"רשות היחיד", דיחידו של עולם, ששם "לא יגורך רע" (תהלים ה, ה), ולכן אינו זקוק ל"עמל" עם הלעו"ז, שנשאר למטה (מהנחה בלתי מוגה).

34)  תמיד בסופה.

 משיח וגאולה בפרשה

מציאותו האמיתית של יהודי

'אתהפכא' של בלק למלכות בית דוד

מובא בדרושי הצמח-צדק מדברי השל"ה – "בלק ובלעם שניהם היו חכמים גדולים... ובלק היה יותר חכם, וידע שלשלת הגדול יחס מלכות ישראל, שהוא מלכות בית דוד ומשיח, וידע כי זה העצום יבוא ממנו כו'", שהרי דוד המלך, וכן משיח שהוא מבית דוד, יצא מרות המואבייה, הנקראת "אמה של מלכות", שיצאה מבלק מלך מואב.

ולהעיר גם מדברי הרמב"ם "אף בפרשת בלעם (שבפרשת בלק) נאמר ושם נבא בשני המשיחים, המשיח הראשון שהוא דוד... ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל [באחרונה], ושם הוא אומר אראנו ולא עתה – זה דוד, אשורנו ולא קרוב – זה מלך המשיח, דרך כוכב מיעקב – זה דוד, וקם שבט מישראל – זה משיח", ועל דרך זה בנוגע להמשך הפסוקים שבפרשה.

ונמצא ש"בלק" מורה על העניין של אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא, בתכלית העילוי. היינו, שמהפכים את ענינו של "בלק מלך מואב" שממנו תצא "מלכות בית דוד ומשיח".

אפילו בלק יודע

מכאן למדים הוראה נפלאה בעבודת ה':

כאשר יהודי עושה "חשבון-צדק" ממעמדו ומצבו, אשר מחד גיסא, הרי הוא בנו של הקב"ה כמו שכתוב "בנים אתם לה' אלוקיכם", ולא עוד אלא שחביבותו אצל הקב"ה היא על-דרך החביבות של בן יחיד שנולד להורים זקנים לעת זקנתם... ולאידך גיסא, הרי ידע איניש בנפשיה שנכשל בעניין בלתי רצוי כו', ובכל אופן הנהגתו אינה בהתאם לגודל מעלתו בתור בנו יחידו של מלך מלכי המלכים הקב"ה – אזי עלול לבוא למצב של נפילת הרוח כו', ולכאורה אינו יכול להיות במצב של שמחה.

הנה על זה באה ההוראה מפרשת בלק – שאפילו בלק "ידע שלשלת הגדול כו' מלכות בית דוד ומשיח", ואם הדברים אמורים בנוגע לבלק, הרי קל-וחומר בן בנו של קל-וחומר בנוגע לכל אחד ואחת מישראל, שהוא בעצמו חלק משלשלת גדולה זו, הקשורה עם מלכות בית דוד ומשיח.

...גם כאשר פוגשים יהודי... שבגלוי ובחיצוניות הרי הוא בשפל המצב, עד למצב דבחינת "בלק" (כריתה כו'), יש לזכור שאין זה אלא עניין חיצוני בלבד, אשר הכוונה בזה היא – להפכו לטוב, עד שגם בגילוי ובחיצוניות יבוא לבחינת החקיקה... בהתאם למציאותו האמיתית, הפנימית והעצמית – בחינת יחידה, ניצוץ של משיח, בחינת היחידה הכללית.

[ובהערה שם:] להעיר ממאמר הבעל שם טוב שכל אחד מישראל צריך לתקן ולהכין "חלק קומת משיח השייך לנשמתו" . . ומרומז גם בפסוק "דרך כוכב מיעקב" שבפרשתנו – על-פי פירוש הירושלמי ש"כוכב" קאי על כל אחד ואחד מישראל, וביחד עם זה פסוק זה קאי על משיח – מצד "חלק קומת משיח השייך לנשמתו".

(מהתוועדות שבת פרשת חוקת-בלק תשמ"ו. התוועדויות תשמ"ו כרך ד, עמ' 42-43)

 ניצוצי רבי

סגולת הלימוד ב'חובת הלבבות'

פעמים רבות הורה הרבי לאנשים או נשים לעיין, ללמוד ולחזור בספר 'חובת הלבבות', ולמי שצריך – להסביר רק את התוכן * מדוע אין לפחד מאריה? * הכינוי שכינו חסידים לאדמו"ר הרש"ב * העצה הרוחנית בעתות מצוקה, למקרי פחד, ייאוש, כעס ודאגה, אף למצב כלכלי או מצב בריאותי לא תקינים (ח"ו) * וגם – להשתתף לעתים תכופות בהתוועדויות ושמחות חסידיות, לשמוח ולשמח!...

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

הפחד ממי?

"רבינו בחיי, חיבר ספרו הקדוש 'חובת הלבבות'.. והקורא בספרו יראה תוקף קדושתו ודבריו חיים וקיימים והיו למאורות", כך חיד"א ב'שם הגדולים' מערכת גדולים אות ב ס"ק א.

בעת מאסרו של אדמו"ר הזקן בתשובותיו (אגרות-קודש כרך ב' עמ' קנג) כותב: הרי מפורש נאמר בספר 'חובת הלבבות' הנפוץ בישראל מזה למעלה משש-מאות שנה ששאלו לאחד מהולכי המדבריות אם אין הוא ירא מן האריה במדבר, והשיב "אני בוש מהאלקים שיראני ירא לזולתו"...

[וראה גם שם עמ' קד: הזכרת כללות עשר שערים של 'חובת הלבבות'].

כב' קדושת אדמו"ר מוהריי"צ מזכיר במכתבו (אגרות קודש כרך ח' עמ' רפה), על שיעור שמעביר הרב חדקוב ב'חובת הלבבות', אחת לשבוע, לפני קבוצת תלמידים צעירים בישיבה.

בכללי החינוך וההדרכה אנו מוצאים "וכמובן כל זה ממה שכתוב בחובת הלבבות, שער חשבון הנפש פ"ב וזה-לשונו...", "ועיין מה-שכתב ב'חובת הלבבות' שער הפרישות פרק ג'...".

כך גם בצוואת כב' קדושת אדמו"ר מוהרש"ב – ראה 'ספר התולדות' (רא"ח גליצנשטיין) עמ' 448; 466.

בספר 'דרך אמונה' להצמח צדק חי"א פ"ג וד' מצטט: "גם החסיד בחובת הלבבות שער א' סוף פרק ה' העמיד יסודו לברר חידוש העולם..".

ובהמשך מצוטט "מ"ל" והכוונה: מ"ל – מרפא לנפש, פירוש לספר חובת הלבבות.

ובהמשך "והמ"ה" – והמנוח הלבבות [אף הוא] פירוש לספר חובת הלבבות (ראה הערות כ"ק אדמו"ר בסוף ספר החקירה עמ' 274).

'חובת הלבבות' החסידי

בשיחת שבת-קודש פרשת וירא תנש"א (התוועדויות תנש"א כרך א' עמ' 281-282) צוטטו בהערה 25 דברי כב' קדושת אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע בספר השיחות תשי"א עמ' 160, שאדמו"ר [מוהרש"ב] נשמתו-עדן הוכתר על-ידי זקני החסידים בתואר 'חובת הלבבות' – על שם העובדה שהן בשערים הקלים יותר, והן באותם העמוקים יותר שנכללו בהם עניני חקירה עמוקים – ישנה בחינה וראיה מוכחת, השופכת בהירות ומאמתת את הנושא הנידון.

וכמו-כן היה אצל הרבי [מוהרש"ב] נשמתו-עדן, כל מה שאמר הן בדברי תורת החסידות שלו והן בעבודת הכלל, היה מבטא בצורה ברורה אחרי שהעניין היה ברור ונהיר אצלו בתכלית הבהירות על-ידי בחינה מסויימת.

על יחס רבותינו נשיאינו (וכן גדולי החסידות) לספר 'חובת הלבבות' – ראה ספר מגדל עוז (כפ"ח תש"מ; להר"י מונדשיין) עמ' תכב ובהע' 7; 'היכל הבעש"ט' גיליון כה (כסלו תשס"ט) עמ' קעד ואילך; ושם גיליון כו ניסן תשס"ט) עמ' קעד-ה ועוד.

ברשימתנו אם כן נתחקה אחר השימוש שעשה הרבי בספר זה, ועל הוראותיו פעמים רבות לאנשים ונשים ללמוד בו כדי להתחזק ולהתעודד.

לחזור וללמוד כמה פעמים

כך כותב הרבי ליהודי בכ"ח אייר תשי"ט (אגרות-קודש כרך ח"י עמ' שצב):

במה שכתב אודות ענין הבטחון, יעיין בחובת הלבבות שער הבטחון.

"ילמוד בחובת הלבבות שער הבטחון ויתבונן בתכנו מזמן לזמן" כותב הרבי ליהודי שני בכ"ף סיון תשל"ד (אגרות-קודש כרך כט עמ' קפא).

ובכ"ס ניסן תש"כ (אגרות-קודש כרך יט עמ' ער):

וכשיתחזק בעניין הבטחון בהשם-יתברך.. תחול הטבה גם בזה, ומהנכון שילמוד שער הבטחון בספר חובת הלבבות..

לפעמים (שם כרך טו עמ' רצה) מורה הרבי "ומהנכון שילמד פעמיים ושלש שער הבטחון בספר חובת הלבבות" – הדברים נכתבו בהקשר עם "מנוחת הנפש" –

ויש (שם כרך כא עמ' קלא) מי שנצטווה: "ילמוד ג' או ד' פעמים שער הבטחון ב"חובת הלבבות". כמובן, שאין כוונתי שילמוד זה בפעם אחת, אלא במשך איזה שבועות".

סגולה לפחד ייאוש וכעס

בכ' חשון תשד"מ (לקוטי שיחות כרך כד עמ' 527) כותב הרבי לאשה שכתבה כי כל הצרות והייסורים שבעולם משפיעים עליה לרעה וגורמים לה מחשבות ייאוש:

.. תלמוד שער הבטחון בספר חובת הלבבות. ישנו גם באנגלית...

כך גם בתשל"ג (אגרות קודש כרך כח עמ' שמז):

למהר השיחרור והפחדים – כעצת רופא ידיד, לימוד ש'[=שער] הבטחון בספר חובות הלבבות (ישנו גם באנגלית)..

כשאדם פרטי כתב לרבי נענה במכתב מכ"ף מר-חשון תשכ"ט (לקוטי שיחות כרך טל עמ' 297):

לכתבו על-דבר בטחון – מובן שאין הענין יוצא מדי פשוטו וכדמוכח בכמה מקומות בתורה-שבכתב ובתורה-שבעל-פה. ועיין חובת הלבבות שער הבטחון..

(וראה גם אגרות-קודש כרך יז עמ' ק).

וכ"סגולה" נגד עצבנות וכעס, כתב הרבי במנחם-אב תשל"ז (היכל מנחם כרך א' עמ' קצא, ומשם בלקוטי שיחות כרך לו עמ' 298):

בכל יום חול בוקר פרוטות אחדות לצדקה, בלי נדר, תלמוד שער הבטחון (בספר חובת הלבבות). בדיקת המזוזות ואופן קביעותן.

והשווה גם, אגרות-קודש כרך ח' עמ' רעט: כדאי היה שילמוד איזה פרקים בשער הבטחון בחובת הלבבות..

גם לפחדים כותב הרבי (אגרות-קודש כרך יא עמ' קסב):

ילמוד איזה פעמים שער הבטחון בספר חובת הלבבות, ויסיח דעתו מהפחד.. ומעצמו יחלש עד שיפטר מזה לגמרי..

והרבי מוסיף:

ובודאי יש אצלו תמונת כ"ק מו"ח אדמו"ר בפורמט כיס.

בכ' אייר תשט"ו (אגרות-קודש כרך יא עמ' קט) כותב הרבי ליהודי מבוגר:

וכדאי היה שילמוד שער הבטחון בספר חובת הלבבות ויתבונן בהענינים המבוארים בו, וכשיתבונן אפילו לשעה קלה.. הרי אי אפשר לבלבל שמחתו של זה דעוז וחדוה במקומו, על ידי עצבות של מי שהוא.

וכך גם הורה הרבי לחסיד לגבי אדם אחר שנלחץ מחוסר הכנסות כלכליות – (אגרות-קודש כרך ח' עמ' רסז):

נתינת צדקה סגולה היא.. אמירת תהלים גם-כן מועיל, ואפשר היה כדאי שכת"ר ילמד אתו או  יסביר לפניו הענינים המובאים בשער הבטחון ד'חובת הלבבות'.

וגם למי שהרבי ראה "חלישות הבטחון שלו" (כרך ד' עמ' ש'קט) –  כתב:

והעצה לזה הוא ללמוד שער הבטחון בחובת הלבבות, ובכלל להיות קשור באילנה דחייא, הוא לימוד חסידות, ולהיות בהתוועדות חסידותית בשמחה חסידותית באמת, לעתים תכופות לשמוח ולשמח.

לאשה שהיו לה טענות כלפי השם-יתברך (רח"ל) נענתה על ידי הרבי:

תלמוד בס[פר] חו[בת] הל[בבות] פרקים המתאימים ותראה איך שהשכל אפילו דהנ[פש] הב[המית] מוכיח שצ[ריך] ל[היות] אהבת השם.

במדור זה בגליון מג (פרשת בחוקותי תשנ"ה) עמ' 14 ציטטנו התכתבות של הרבי עם אחד מחשובי החסידים ובאחד הפתקים מב' תמוז תש"מ כותב לו הרבי חד וחלק (וראה שם תשובה נוספת בהמשך לזה):

בעיקר – להסיח דעת ככל האפשרי מהצטננות וכיו"ב ופשיטא – להפסיק ההתבוננות בזה (תכיפות השיעול וכו').

לימוד ש' הבטחון בחוה"ל. ישאל רופא להרגעת העצבים..

עשר מדרגות בבטחון

לעתים יש להסביר את תוכן הדברים שבספר, כי אינו מתאים לקריאה בדרך כלל על ידי כל אחד. כך עולה מאגרת שנכתבה בי"ג אדר תשט"ו (אגרות-קודש כרך יו"ד עמ' שפ):

מה ששואל אותי מפני מה לא הזכרתי הספרים 'חובת הלבבות' ו.. בנוגע לחינוך הבנות, הוא מפני כי האמור בספרים הנ"ל, אם מציעים הדברים ככתבם לפני בנות דורנו זה, קשה עליהם להבינם, ותלוי באופן ההסברה, עד שלפעמים קרובות אופן ההסברה הוא העיקר, וזה תלוי בהמורה יותר מאשר בהספרים ממנו לוקח את האמור, כמובן...

כך מסביר הרבי בו' שבט תשי"ג (אגרת-קודש כרך ז' עמ' קמא):

ומה-שכותב שקשה לו הלימוד בחובת הלבבות, הנה בטח זוכר שאמרתי לו שאין כוונתי לשער היחוד אלא להשערים שאחריו ואם גם זה קשה בשבילו, אזי ילמוד ב'פוקח עורים' ומאמרי כ"ק מו"ח אדמו"ר.. במקום שלבו חפץ.

בשני מכתבים-כלליים ("אל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם ה' עליהם יחיו") שכתב הרבי בתחילת חודש אלול תשל"ה ובימי הסליחות תשל"ד ציין הרבי לפחות ג' פעמים ל"חובת הלבבות".

בראשון ('אגרות-מלך' כרך א' עמ' קכו) בהערה דיבור-המתחיל "הבטחון בשלימותו", ציין הרבי:

ראה חובת הלבבות סוף ש' [=שער] הבטחון דעשר מלות.. מדריגות בבטחון. וראה אור התורה להצמח צדק לישעי' על הפסוק בטחו בה'.

בשני (שם עמ' קל) על "הבטחון.. יסוד בתורה" ציין הרבי: "ראה חובת הלבבות שער הבטחון".

ובהמשך המכתב (שם עמ' קלא) על ש"במדה.. מודדין לו" ציין:

משנה סוף פרק א' דסוטה. ובחובת הלבבות סוף ש[שער] הבטחון דיש עשר מדרגות בבטחון. וראה ביאור בזהר פרשת וארא. אור התורה להצמח צדק לישעי' (ע' ר"ז ואילך).

בחורף תשל"ה כותב הרבי מכתב כללי-פרטי (זאת חנוכה תשל"ה) ואף שם ('לקוטי-שיחות' כרך יו"ד עמ' 289) מציין הרבי:

"יבטח.. מבטחו ירמי' יז, ז. (ראה כתר שם טוב דיבור-המתחיל ובוטח בה' (סימן רל – בהוצאת קהת). בארוכה בשער הבטחון בס' חוה"ל [=חובת הלבבות].

ועוד, בפתק שכתב הרבי למישהו (היכל מנחם כרך ב' עמ' צה) ציין הרבי ליד מלת "דאגות":

שער הבטחון בס' חוה"ל [=חובת הלבבות].

ובמכתב כללי שנכתב בין יום הכיפורים לחג הסוכות תשמ"א (לקוטי שיחות כרך יט עמ 565) מציין הרבי:

עיקר גדול .. בטחון בהשם: ראה חובת הלבבות שער הבטחון. עיקרים מאמר רביעי פמ"ו ואילך.

 ממעייני החסידות

פרשת בלק

ומספר את רבע ישראל (כג,י)

"מספר" – לשון ספיר ובהירות (כמו 'אבן ספיר').

"רובע ישראל" – רומז לארבע הבחינות שבנשמה: א) "טהורה היא", ב) "אתה בראתה", ג) "אתה יצרתה", ד) "אתה נפחתה בי".

"מספר את רובע ישראל" – יש להאיר את ארבע הבחינות הללו שבנשמה, על-ידי נר מצווה ותורה אור.

(אור-התורה, במדבר, עמ' תתקכח)

לא הביט אוון ביעקב... ה' אלוקיו עמו (כג,כא)

"לא הביט אוון ביעקב" – הקב"ה נושא עוון ופשע. מדוע?

"ה' אלוקיו עמו" – האדם ממשיך אלוקות בנפשו, הוא מביא גם את נפשו הבהמית לידי אהבת ה'; ועבודה זו ממשיכה בחינת 'רב חסד', שממנה באה נשיאת עוון, כדכתיב (תשא לד), "ארך אפיים ורב חסד... נושא עוון ופשע".

(לקוטי תורה שיר-השירים עמ' לא)

לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלוקיו עמו (כג,כא)

'יעקב' רומז לעבודה של ימות החול (שלכן אומרים במוצאי שבת "אל תירא עבדי יעקב"), ואילו 'ישראל' מורה על עבודת יום השבת.

"לא הביט אוון ביעקב" – כשאדם מתבונן בתפילת יום חול בגדולת ה', הוא חייב לעמול כדי להתגבר על ה'אוון', דהיינו המחשבות הזרות המבלבלות. אבל בסופו של דבר הוא מצליח בכך ("לא הביט אוון ביעקב"), שכן "ה' אלוקיו עמו" – הקב"ה עוזרו.

"ולא ראה עמל בישראל" – לעומת זאת בשבת, אין העבודה מתוך עמל ויגיעה, אלא מתוך תענוג ומנוחה, "וקראת לשבת עונג". שכן "ה' אלוקיו עמו" – בשבת מאיר גילוי אלוקי נעלה, וכתוצאה מכך נכנע הרע ואין צורך להילחם עמו.

(לקוטי תורה, במדבר, עמ' ע)

וירא את ישראל שוכן לשבטיו (כד,ב)

ראה שאין פתחי אהליהם מכוונים זה כנגד זה, אמר, ראויים הללו שתשרה עליהם שכינה (ב"ב פ)

מפרש הרב המגיד ממזריטש: "פתחי אוהליהם" – זה מוצא פיהם (כמו "שמור פתחי פיך").

כאשר תלמידי-חכמים מנגחים זה את זה בדברי תורה, וכוונתם "זה כנגד זה", לסתור את דברי חבריהם ולהוכיח את צדקת דבריהם – אוי להם ואוי לנשמתם; אך כאשר "אין פתחי אוהליהם מכוונים זה כנגד זה", אלא כוונתם לשם שמים, להגדיל תורה ולהאדירה, אזי "ראויים הללו שתשרה עליהם שכינה".

(אור תורה, במדבר, עמ' מט)

וירם מאגג מלכו (כד,ז)

כל מלכי עמלק נקראים אגג (רשב"ם)

אומר הגה"ק המקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון, אביו של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:

'אגג' מלשון גג, המורה על הגבהה והתנשאות. לכן נקראו כל מלכי עמלק בשם זה, שכן קליפת עמלק היא גסות הרוח וגאווה – יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו.

(לקוטי לוי-יצחק, איגרות, עמ' רצה)

דרך כוכב מיעקב (כד,יז)

בעבור כי המשיח יקבץ נדחי ישראל מקצה הארץ, ימשילנו לכוכב הדורך ברקיע מקצה השמים (רמב"ן)

בירושלמי (מעשר שני ספ"ד) מפרש פסוק זה על כל יהודי (נכרי אחד בא לפני רבי ישמעאל ברבי יוסי ואמר לו שבחלומו בלע כוכב, ורבי ישמעאל השיב שגוי זה הרג יהודי, שנמשל לכוכב, כדכתיב "דרך כוכב מיעקב").

ויש לתווך בין שני הפירושים:

מובא בספרים בשם הבעל-שם-טוב, שכל יהודי צריך לתקן ולהכין "חלק קומת משיח השייך לנשמתו". מובן אפוא שהפסוק מתייחס הן למלך המשיח והן לכל יהודי ויהודי, שהרי בנשמת כל אחד יש ניצוץ מנשמתו של משיח.

(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 692)

וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב (כד,יז)

המשפיע הרה"ת ר' גרונם אסתרמן רגיל היה לומר:

תורת החסידות הכללית באה לברר את המידות דקליפה, ואילו חסידות חב"ד באה לברר את המוחין דקליפה. זהו שרמז הכתוב: "וקם שבט מישראל" – יקום שבט מסויים מר' ישראל בעל-שם-טוב, "ומחץ פאתי מואב" – יברר את הקליפה של 'מואב', חכמה דקליפה (אב רומז לחכמה).

(מפי השמועה)

ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד (כד,כ)

כל עניינו של עמלק היה התנגדות לגילוי אלוקות, שלכן בא ונלחם בישראל, משום שהתנגד לגילוי האלוקי שהיה בעת יציאת מצרים וקריעת ים-סוף. ועניינו בעבודה הוא אדם שחוטא 'לשמה', כדי להיפרד מאלוקות (ולא לשם מילוי תאוותו).

לכן נאמר בעמלק "ואחריתו עדי אובד", שכן את שאר המידות הרעות אפשר לברר ולתקן על-ידי גילוי אור אלוקי. לעומת זאת, עמלק, שכל עניינו ההתנגדות לגילוי אלוקות, אין לו תקנה, ולפיכך – אחריתו איבוד וביטול.

(ספר המאמרים תרס"ה עמ' ריב)

ויחל העם לזנות אל בנות מואב (כה,א)

על-ידי עצת בלעם (רש"י)

כידוע, בלעם היה ה'לעומת זה' של משה רבנו. משה היה טוב בעצם מהותו, ולכן הרגיש את הטוב המצוי בכל יהודי, גם את הטוב הנסתר, וגילה אותו. לעומתו, בלעם היה רע בעצם מהותו, ולכן הבחין ברע הנעלם שיש בבני-ישראל ועורר אותו על-ידי הכשלתם בניסיון.

(ספר המאמרים ת"ש עמ' 158)

ויצמד ישראל לבעל פעור (כה,ג)

על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי, וזו היא עבודתו (רש"י)

התענוגים הגשמיים של העולם-הזה אינם אלא 'פסולת' ו'קיא צואה' של תענוגים רוחניים. זו המשמעות הפנימית של עבודת בעל פעור – עבודה זו נועדה להמשיך ולהוריד שפע רב של תענוגי עולם הזה, שאינם אלא 'פסולת'.

(אור התורה שמות עמ' א'ריז)

וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (כה,ז)

הכהן הוא איש החסד, שמשתדל תמיד להיטיב לישראל, ובפרט אהרן הכהן, שהיה "רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו" (רש"י חוקת כ,כט). כמו-כן גם ענני הכבוד, שהקיפו את ישראל והגנו עליהם, היו בזכותו (רש"י חוקת כא,א). לכן היה נכדו של אהרן ראש וראשון להציל את ישראל מן המגפה ולהשכין שלום ביניהם ובין הקב"ה.

(משיחת שבת-קודש פרשת פינחס תשמ"ח. התוועדויות תשמ"ו כרך ד, עמ' 58 הערה 68)

וירא פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן (כה,ז)

תריסרי ניסין אתעבידו לפינחס... נס חדסראי, דאתנטרו כד חיין עד זמן דהליך יתהון בכל משירייתא, מן בגלל דלא יסתאב כהנא באהלי דמיתא (תרגום יונתן)

יש לדקדק בזה: הרי פינחס עדיין לא היה כהן, שכן "לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי" (רש"י ריש פרשת פינחס), ואם כן לכאורה מותר היה לו להיטמא, ולשם מה הנס שנותרו בחיים עד יציאתו מן האוהל?

אלא הדבר קשור לכך שמעשהו של פינחס היה לפנים משורת-הדין. הדין ד"הבועל ארמית קנאין פוגעין בו" (רש"י כאן) אינו בגדר חיוב, שהרי "הבא לימלך אין מורין לו" (סנהדרין פב). לכן נעשה לו נס גם על דבר שהיה מותר בו, לפנים משורת-הדין – מידה כנגד מידה.

(משיחת שבת-קודש פרשת פינחס תשכ"ו)

 פרקי אבות

"נאה לצדיקים ונאה לעולם"

רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון בן יוחאי אומר: הנוי והכוח והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים נאה לצדיקים ונאה לעולם; שנאמר, עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא. ואומר, תפארת בחורים כוחם והדר זקנים שיבה. ואומר, עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם. ואומר, וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד. רבי שמעון בן מנסיא אומר, אלו שבע מידות שמנו חכמים לצדיקים כולם נתקיימו ברבי ובבניו (פרק ו, משנה ח)

פירוש רבנו עובדיה מברטנורא:

עטרת, זה העושר. תפארת, זה הנוי והבנים. ותפארת בנים אבותם, והכוח תפארת בחורים כוחם, והכבוד ונגד זקניו כבוד, והחכמה דזקנים טובא איכא הכא וחד מינייהו לזה שקנה חכמה.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

השאלות במשנתנו: א) "נאה לצדיקים ונאה לעולם" מה עניינו של נוי זה. מה-שאין-כן אם היה אומר "הנאה לצדיקים והנאה לעולם", או "טוב לצדיקים וטוב לעולם", היה עניינם מובן. ב) הקשר לבעל המאמר רבי שמעון בר יוחאי.

והביאור:

נוי אינו מעלה ושלימות באדם כפי שהוא לעצמו; לאדם עצמו אין הבדל כלל אם הוא נאה או מכוער. המעלה והשלימות היא רק לגבי הזולת השני מבחין ביופיו ומתרשם מכך. לכן מדייק התנא ששמונה דברים אלו, שבהם מתבטא יופיו של אדם, הם "נאה לצדיקים" ו"נאה לעולם" – המעלה והשלימות שבהם הוא (בעיקר) לגבי הזולת (ולא אמר "הנאה לצדיקים" או "טוב לצדיקים", המורה על מעלה ושלימות באדם עצמו).

ולכן צריך להשתדל להיות נאה, כי על-ידי זה יקיים את הציווי "שיהא שם שמים מתאהב על ידך" ויוכל להשפיע על זולתו. שהרי טבע העולם הוא שנוי כפשוטו מושך את לב הבריות, ודבריו של אדם נאה מתקבלים יותר.

ולכן הדבר האחרון שמפרט התנא הוא "והבנים". כי אמיתית ההשפעה בעולם ("נאה") מתבטאת בכך שנמשכים אליו תלמידים ("בניך אלו התלמידים") ומקבלים והם ממשיכים דרכו.

והנה, רבי שמעון בן יוחאי היה נעלה מענייני העולם, שהרי היתה תורתו אומנתו, והיה נמנה על "בני עלייה" המועטים. והחידוש הוא שגם רשב"י אומר שבשעה שיוצאים להשפיע בעולם חשוב עניין הנוי, כי על-ידי זה מתקבלים דבריו יותר.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת במדבר תש"מ – בלתי מוגה)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

שבת קודש פרשת בלק
י"ז בתמוז1

בשבתות של 'בין המצרים' יש להישמר מעניינים של חשש אבלות, יותר מבשאר שבתות השנה, כדי שלא לתת מקום לחשש אבלות בשבת2.

פרקי אבות – פרק ו.

יום ראשון
תענית שבעה-עשר בתמוז – נדחה

בין-המצרים3:

מיום זה עד אחר תשעה באב אין נושאים נשים, אבל שידוכים מותר לערוך אפילו בתשעה באב עצמו, וסעודת שידוכים בלא ריקודים מותרת עד ראש-חודש מנחם-אב (ולאחר מכן אסור לעשות סעודת שידוכים אפילו בשבת, אלא כיבוד קל4), ואין מסתפרים.

ליטול ציפורניים אין איסור5.

אין מברכין 'שהחיינו' על פרי או בגד חדש, וגם לא בשבת6 (אלא אם-כן אינו מוצאו אחר-כך7). בשירה בפה אין איסור. שמיעת מוזיקה מוקלטת בקייטנות, שלא לשם שמחה ממש8, התיר הגרש"ז גרליק ז"ל עד ראש-חודש מנחם-אב.

סיום והכנסת ספר-תורה – רצוי שלא לעשות ב'בין המצרים', אלא בזמן מתאים יותר9.

'בין-המצרים' אינו זמן ראוי לנסיעות וטיולים10. גם בקייטנות, משתדלים לדחותם או למעט בהם ככל האפשר. מי שצריך לנסוע בימים אלו, כדאי ונכון שהכנות משמעותיות לנסיעה יתחילו לפני-כן, כדי שיודגש שהנסיעה החלה לפני שבעה-עשר בתמוז11.

לא רצוי לקבוע טיפולים רפואיים לימים האלה12.

גזיזת השערות [לבן שלוש שנים] – יש לדחותה לאחר 'בין-המצרים'. אבל שאר העניינים שנהוג להדר ולהרגיל בהם את התינוק – נשיאת טלית-קטן, ברכות השחר וברכת המזון וקריאת שמע שעל המיטה – זאת אין דוחים, אלא נוהגים כרגיל, מיום מלאות לבן שלוש שנים13.

הנהגות מיוחדות בימים אלו14:

להוסיף בלימוד התורה ובנתינת צדקה [ובוודאי בשבתות שבין-המצרים: תורה – בהוספה על העניין ד"ויקהל משה" להקהיל קהילות בכל שבת ושבת15, ו"להשתדל שבכל יום מימי בין-המצרים יהיה עניין הצדקה באופן המותר ביום זה... ביום השבת – על-ידי הכנסת אורחים (בסבר-פנים-יפות); או על-ידי זה שביום השישי שלפניו מפרישים "משנה" לצדקה"16], על-פי מה שנאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"17.

תורה: לקבוע18 (ובמקום שכבר ישנם – להוסיף) שיעורי לימוד בהלכה ופסקי-דינים, ולכל לראש – הלכה למעשה מדיני ימים אלו19, וגם (בענייני גאולה20 ו)בתורת בית-הבחירה, בית-מקדשנו, על-פי מה שאמרו רז"ל שעל-ידי לימוד זה "אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבניין הבית"21. היינו: בתנ"ך22  בספר יחזקאל מפרק מ' והלאה, במשנה ובגמרא – מסכתות מידות ותמיד23, וברמב"ם – הלכות בית-הבחירה. ולהוסיף וללמוד הביאורים בענייני בית-המקדש בתורת החסידות, ובפרט בתורתו של הצמח-צדק, שזכה דורנו ונתגלו בו כמה דרושים על הפסוק ביחזקאל (אור-התורה על נ"ך), ומעט גם על המשניות דמסכת מידות (חידושים על הש"ס, במקומו) וכיו"ב24.

צדקה: ההוספה בצדקה – באם אפשר – להפריש לצדקת בית-מקדש מעט (בתי-כנסת ובתי-מדרש, ישיבות וכיוצא בזה)25.

תענית ציבור:

מי שלא ישן, מותר לו לאכול עד שיעלה עמוד השחר. השוכב לישון ובדעתו להשכים לאכול או לשתות, יַתנה במפורש לפני השינה שעדיין אינו מקבל עליו את התענית, ואז מותר באכילה עד עלות השחר26.

שחרית: אין לשטוף את הפה בתענית ציבור27.

קטנים שיש בהם דעת להתאבל מאכילים אותם מאכלים פשוטים, ולא יאכלו מעדנים28.

הציבור אומר 'עננו' רק במנחה. הש"ץ אומר (בחזרת הש"ץ) 'עננו' בברכה בפני עצמה בין ברכת 'גואל ישראל' לברכת 'רפאנו', אף אם יש בבית-הכנסת רק שלושה מתענים29. ואם אין – אומרו ב'שומע תפילה'30.

סליחות31:

אומרים אותן בעמידה, ובמיוחד: אשמנו, י"ג מידות, שמע קולנו. וכן אבינו מלכנו.

מנהגנו לאומרן אחרי אמירת תחנון, בסדר דלהלן:

אל תתנו דמי / כרחם / אלוקינו ואלוקי אבותינו, אתאנו לך / א-ל מלך32, ויעבור / אלוקים אל דמי / כרחם אב / אלוקינו ואלוקי אבותינו, אמרר בבכי / א-ל מלך, ויעבור / שעה נאסר33 /א-ל מלך, ויעבור / זכור רחמיך34 / זכור לנו ברית אבות / זכור לנו ברית ראשונים / שמע קולנו35 / משיח צדקך36 / א-ל רחום שמך37 / עננו ה' עננו38 / מי שענה לאברהם / רחמנא דעני39 / 'אבינו מלכנו' הארוך40,  ובו: "ברך עלינו שנה טובה"; "זכרנו ל..." [ולא 'זכרנו בספר'] / ואנחנו לא נדע /  חצי קדיש.

קריאת  התורה:

קוראים 'ויחל' בשחרית ובמנחה גם אם יש רק שלושה מתענים. מי שאינו מתענה, לא יקראוהו לעלות לתורה. קראו לתורה למי שאינו מתענה וצר לו להודיע זאת מפני חילול השם – יעלה.

את הפסוקים "שוב מחרון אפך..."; "ה' ה' א-ל רחום... ונקה"; "וסלחת..." – אומר הציבור בקול רם, ואחריהם אומרם הקורא בתורה. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו כשעלה לתורה, החל לאומרם עם הציבור וסיימם עם הבעל קורא.

עניינא דיומא: כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מביא41: "שביום י"ז בתמוז ותשעה באב יש לומדים (אף שמעטים הם ביותר – ולא נתפרסם כלל וכלל42) בתורה (בנביאים) פרשת היום על-דבר 'צום הרביעי' ו'צום החמישי'43 (על-דרך שבכל יום אומרים שירו של יום וכיוצא-בזה)"44.

צדקה:

בימי התעניות נוהגים לתת לצדקה לפני תפילת מנחה 'אגרא דתעניתא', ויש נותנים לפי עלות הסעודות שהיו אמורים לאכול היום45. ו"מנהג ישראל להרבות בצדקה (הן בכמות, והן באיכות – על-ידי סבר פנים יפות כו'46) ביום התענית"47.

מנחה:

התפילה – בשעה מאוחרת יחסית48.

וידבר וקטורת, אשרי, חצי קדיש, קריאת 'ויחל' כבשחרית, לשלושה עולים, והשלישי הוא המפטיר, ואין אומרים חצי קדיש לאחר הקריאה. מפטירים "דרשו ה' בהמצאו" (ישעיהו נה,ו – נו,ח), ומברך אחר-כך שלוש ברכות עד 'מגן דוד'. יהללו, חצי קדיש49.

גם היחיד אומר 'עננו' בשומע תפילה, ללא חתימה, ומסיים "כי אתה שומע...", ואם שכח (וכבר אמר ה' של סיום הברכה), אומרו בלא חתימה אחרי 'אלוקי נצור' קודם 'יהיו לרצון' האחרון. הש"ץ אומר 'עננו' כבשחרית (ראה לעיל), בברכה בפני עצמה בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו'. הנוהגים נשיאת כפיים בכל יום, נושאים כפיים בתפילה זו50, וכשאין נושאים כפיים אומר הש"ץ ברכת כוהנים.

הרבי חידש את המנהג הישן (שמקורו במשנה) לומר "דברי כיבושין" אחרי מנחה דתענית-ציבור: "כדאי לעורר על המנהג הנ"ל, שבמקומות שאפשר לפעול זאת, יאמרו אחרי מנחה (כמה מילים, לכל הפחות) 'דברי כיבושין', או מזמור תהילים המתאים לעניינים אלו, ובמקומות שמצד טירחא דציבורא [או מצד ביטול מלאכה, וכיוצא-בזה] אי אפשר לפעול זאת – על-כל פנים יהרהרו במחשבה עניין של 'דברי כיבושין', ומאחר ש'רחמנא ליבא בעי' – ובפרט עניינים הקשורים בתשובה, ש'עיקר התשובה בלב' – הרי 'מחשבה טובה, הקדוש-ברוך-הוא מצרפה למעשה51.

יום רביעי
כ"א בתמוז

תקופת תמוז52 בשעה 13:30.

_________________________________________

1)     והעיר הרבי לגבי שבת זו: "וצ"ע בנוגע להתחלת הלימוד בעניני בית הבחירה בי"ז בתמוז שחל בשבת – האם השבת דוחה את כללות הזמן דבין המצרים, והתחלת בין המצרים בקביעות כזו היא ביום ראשון, או שהשבת דוחה רק את הצום, והענינים הבלתי-רצויים דבין המצרים" (סה"ש תנש"א ח"ב עמ' 691. ההדגשות אינן במקור).

2)     לקוטי-שיחות כרך ד עמ' 1091. ומציין לחגיגה (יח, סע"א) – שגם איסור התירו שם מטעם כעין זה, ע"כ. והיו שנים שבהן הקפיד הרבי להתוועד בכל אחת משבתות בין-המצרים. והנה בהלכות אבל (שו"ע יו"ד סי' ת) נפסק שיש אבלות בשבת, ורק אבלות דפרהסיא אסורה אז. על-כן אין לתמוה על שלמנהגנו אין מברכים שהחיינו בשבת שבין המצרים, שהרי אין זה 'בפרהסיא'. אמנם בכמה שיחות הלשון היא שבשבת "אין בכלל אבילות": לקו"ש ח"ב, 358 – מש"פ מטו"מ תשט"ו (בהנחה - תו"מ יד, 223), אין עצבות, וכדי למנוע כל ספק, צ"ל בשמחה יתירה, כסעודת שלמה בשעתו. לקו"ש ח"ד, 1090 ('שערי המועדים - תמוז' סי' מה. ראה תו"מ כ,195 וש"נ לעוד שיחות) "אין בה אבילות". תורת מנחם כג,201 - שכל ענייני בין המצרים אינם שייכים בשבת. סה"ש תש"נ ב, 566 ששבת הו"ע הקדמת רפואה למכה, כי שבת שייכת לגאולה.

3)     כנראה, אין נוהגין כפי המוצע בביאור-הלכה ר"ס תקנ"א (מא"ר ופרמ"ג) להחמיר בי"ז בתמוז ועשרה בטבת כמו מר"ח אב. וע' נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"א עמ' עג, עה, עו ועוד (כמובן לא מכוונים לזה, אבל אם צריך – מכבסים וכו').

4)     מ"א סי' תקנ"א ס"ק י.

5)     בלוח כולל-חב"ד כתבו "לכבוד שבת מותר אפילו בערב שבת חזון" ונכון הדבר, אבל הניסוח מטעה כאילו בלא"ה אסור, כאשר גם האוסרים לא אסרו אלא בשבוע שחל בו ת"ב (ראה נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"א ר"פ כב, וש"נ), וגם אז צ"ב מה מנהגנו בזה.

6)     לוח 'היום יום'. לוח כולל-חב"ד.

7)     שו"ע סי' תקנ"א סי"ז בהג"ה.

8)     ראה כיו"ב בס' נטעי גבריאל הל' פסח ח"ג פרק נג הערה ב, והל' אבילות ח"ב פי"ד ס"ד.

9)     אג"ק כרך כ' עמ' רנג.

10)   ראה נטעי-גבריאל בין-המצרים פכ"ג ס"ג.

11)   היכל-מנחם כרך ב' עמ' ריד. ובשיחות-קודש תשכ"ה כרך ב עמ' 230 "לארוז מזוודה או אפילו מספר ממחטות". אגב, בשנת תשל"ג אמר הרבי ביחידות להשליח הרה"ח ר' אריה-לייב קפלן ע"ה "כשאורזים את החפצים, יש לארוז תחילה את הטלית והתפילין. לאחר מכן אפשר להוציאן, אך בהן יש לפתוח את מלאכת האריזה" – 'התקשרות', גיליון נב עמ' 8. ראה גם היכלא דמלכא, שהרבי אמר לר"י כרם ביבנה לארוז קודם.

12)   אג"ק כרך כד עמ' שנז, שלחן מנחם ח"ג ס"ע מח.

13)   אג"ק כרך כד עמ' שנה. וצ"ע שבתספורת דחויה בל"ג בעומר הורה הרבי לנהוג את כל הנ"ל מיום התספורת ואילך (אג"ק כרך ח עמ' רפט). ומאידך, את לבישת טלית-קטן וכו' ניתן להקדים לפני ג' שנים (ראה היכל-מנחם ח"ב עמ' כט). 

14)   ['תורה' ו'צדקה'] לקוטי-שיחות חלק ח"י עמ' 486 וחלק כ"ד עמ' 33. הלכות ('משפט') שבתורה בפרט, ולימוד הרמב"ם במיוחד, שכולל הלכות דכל התורה כולה ('התוועדויות' תש"נ ח"ד עמ' 54). – הוספה זו שייכת גם לילדים הנמצאים במחנות-הקיץ ('התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 50). ההוראות בנדון, שהן 'מילתא בטעמא' שייכות לכל שנה ושנה (שיחת מוצש"ק פינחס תשל"ח, הנחת הת' בלתי מוגה סי"א).

15)   שעניינן 'הקדמת רפואה' על-ידי שייהפכו לימים טובים – 'התוועדויות' תש"נ שם.

16)   לקוטי-שיחות כרך כג עמ' 299 ובהערה. ופירוט מהצעה כיו"ב בהתוועדויות תנש"א ח"א עמ' 24. במק"א הוסיף הרבי בכיו"ב: צדקה באכילה ושתייה ('לחיים'), או צדקה רוחנית (עצה טובה, וכש"כ לימוד תורה), ובפרט החלטה בשבת על נתינת סכום מסויים לצדקה, להפרישו מיד במוצש"ק ולתיתו לעני או לגבאי בבוקר (סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 222 ובהערות, 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 376 ועוד).

17)   כמבואר בלקוטי-תורה ר"פ דברים, ש'משפט' היינו תורה, ככתוב (מקץ מ,יג) "כמשפט הראשון", ותירגם אונקלוס "כהלכתא קדמייתא" (שם).

18)   קביעות בזמן וקביעות בנפש, לכל אחד ואחת ('התוועדויות' תשמ"ג ח"ד עמ' 1834).

19)   'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 78, 91 (מוגה), 108.

20)   ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 606.

21)   תנחומא פ' צו סי' יד. ויתירה מזו, שעל-ידי-זה "בניין ביתי" אינו "בטל" (ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 535). ואף [כנראה – באופן חיובי] נפעל בניין ביהמ"ק דלעתיד ('התוועדויות' תשמ"ב ח"ד ס"ע 1945). הרבי החל לעורר ע"ז בשנת תשל"ו ('שלשלת היחס' בראש ס' 'היום יום עם מ"מ וציונים', החל מ'הוצאה חדשה ומתוקנת עם הוספות', תשמ"א).

22)   וקודם כל בפ' תרומה, תצוה, תשא – בענייני המשכן וכליו ובגדי-כהונה, שמהן למדים לענייני ביהמ"ק. תוספת זו לא הופיעה בהוראות בנדון כל השנים, שרבות מהן מוגהות, אלא פעם אחת ויחידה (בלתי-מוגה) ב'התוועדויות' תשד"מ ח"ד עמ' 2248, וראה בכיו"ב ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 252 ובהערות. וראה 'התקשרות' גיליון שי"ב עמ' 18 הערה 25, וש"נ.

23)   באחת הפעמים הזכיר הרבי את מעלת מסכת תמיד על מסכת מידות, "כיוון ש'מקדש העתיד בנוי ומשוכלל יגלה ויבוא מן השמים' הרי הלימוד אודות העבודה בביהמ"ק נוגע אז למעשה יותר מאשר הלימוד אודות בניין ביהמ"ק" ('התוועדויות' תש"נ ח"ד עמ' 55 הערה 186), וא"כ לכאורה יש ללמוד גם את כל ההלכות השייכות לעבודת ביהמ"ק, וקודם-כל ההלכות השייכות למסכתות אלו, בהל' כלי המקדש, תמידין ומוספין, ומעשה הקרבנות שברמב"ם.

24)   'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 38. וראה ספר הליקוטים – צמח צדק, ערך ביהמ"ק (אות ב עמ' רכב, ובהנסמן בסופו).

בספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 691 נוסף, שבשנה זו, כיוון שעומדים כבר על סף הגאולה, יש ללמוד זאת לא מצד ההתגברות דרגש האבילות וההשתדלות לתקן החסרון דחורבן ביהמ"ק, אלא (גם לולי החורבן) מצד הכוסף וההשתוקקות להמעלה והשלימות דבית-המקדש השלישי, גדלות שלא היתה מעולם, עיי"ש.

25)   כשבאים לעורר ע"ד נתינת צדקה, יש להביא בפועל קופת צדקה, שאז תיכף ומיד נותנים צדקה בפועל ('התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 123).

26)   שו"ע סי' תקס"ד ונו"כ. וראה אג"ק לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ח"ג עמ' עה, שלכל הדעות מותר (כל ימות השנה), גם לדעת האוסרים זאת בכלל על-פי הזוהר, אם עושה זאת לרפואה או לכוון דעתו בתפילה וכיוצא בזה (כמובן, לאחר אמירת ברכות-השחר וברכת-התורה אם הוא אחרי חצות הלילה. ואל ישכח ליטול ידיו שוב כראוי לאחר עלות-השחר).

27)   שו"ע סי' תקס"ז ס"ב. 'ספר-המנהגים עמ' 1. המצטער מאי-רחיצת הפה, יש לדון להקל לשוטפו בנוזל שאינו ראוי כלל לשתייה.

שכח ובירך על מאכל או משקה ונזכר שתענית היום – כמדומני שפוסקים כדעה שלא יטעם כלל, אלא יאמר בשכמל"ו (ראה נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"א פ"ג ס"ח). שכח ולעס – יפלוט, וגם אם אכל – ימשיך בתעניתו (מטה-אפרים תר"ב סכ"ג).

28)   ראה בענין זה כף-החיים סי' תק"נ ס"ק ט ונטעי-גבריאל בין-המצרים פ"ו עמ' סח, וש"נ.

29)   ספר-המנהגים עמ' 45, עיי"ש, ובאג"ק חט"ז עמ' שיג מעתיק הרבי רק "ג' מתענים" (ראה 'התקשרות', גיליון לג עמ' 18), וכן הביאו בלוח כולל-חב"ד לתענית אסתר, מהערות הרבי ללוח תשט"ז.

ש"ץ ששכח ברכה זו ונזכר קודם שאמר 'ה'' מחתימת 'רפאנו' חוזר ואומר 'עננו' ו'רפאנו', וכשאמר 'ה'' אומר עננו ב'שמע קולנו' וחותם 'בא"י, העונה בעת צרה ושומע תפילה'. שכח גם שם, אומרה ברכה בפני עצמה אחר 'שים שלום' (לוח כולל-חב"ד, צום גדליה).

30)   משנה-ברורה סי' תקס"ו ס"ק יג.

31)   סידור תהילת-ה' (הישן) עמ' 362. ספר-המנהגים עמ' 45. כמה מהמקורות למנהגים דלהלן (כולל קריאת התורה) צויינו ב'התקשרות' גיליון לג עמ' 20, וראה גיליון מ' עמ' 18.

יום מילה שחל היום, כשהמילה בשחרית במניין זה, אומרים סליחות ווידוי כרגיל, ללא נפילת אפים. וי"א שבעל הברית עצמו לא יאמר סליחות (ראה השלמה לשו"ע אדה"ז מהרב בעל  ה'דברי נחמיה', סי' קלא סוף ס"ז, נדפסה בסוף ח"א עמ' 357). לעניין אבינו מלכנו, חידש הרבי שתלוי בתחנון ('אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' ל, משיחת ו' תשרי תשל"ה. זאת בניגוד להוראותיו בנדון בשנת תשכ"ה – ראה 'אוצר' שם עמ' קס ס"ט. וראה המסופר ב'התקשרות' גיליון שלא עמ' 18).

המתפלל במניין בנוסח אחר, לכאורה צריך לומר הכל כסדר דידן (ללא י"ג מידות, כמובן), ורק יענה י"ג מידות עימהם. אמנם ראה 'התקשרות' גיליון תקל"ד עמ' 16 הערה 18, וגם ב'לקט הקמח החדש' סי' קלא ס"ק ז כתב שגם מעט לפניהם או לאחריהם מיקרי בציבור, וצ"ע למעשה. ואולי כל שאומרים סליחות ה"ז "עימהם".

32)   בסידור 'תורה אור' עמ' 372, בסליחות דשני וחמישי, תענית ציבור וכו' – נדפס בו "כמו שהודעת", וכן צולם בסידורי תהלת ה' הישנים, ואילו במחזור השלם וב'סליחות – מנהג חב"ד' נדפס תמיד "כהודעת", ועפ"ז תיקנתי כאן בעבר וכן תוקן בסידורי 'תהלת ה'' החדשים, אך בהקלטות מתפילת הרבי בסליחות לעשרה בטבת ניתן לשמוע בבירור "כמו שהודעת".

33)   פיוט מסוג 'פזמון'. בין חרוז לחרוז אומרים "יום גבר..." כנדפס, ובסוף הפיוט חוזרים את כל החרוז הראשון (ע"פ הערה 4 ב'סליחות – ליקוט טעמים ומקורות' של הרבי שנדפס בסו"ס 'סליחות – מנהג חב"ד').

34)   סידור תהילת-ה' עמ' 347. בפסוק:  "פקדנו בישועתך" (ולא "ופקדנו"), וכן נדפס ב'סליחות – מנהג חב"ד'.

35)   פותחים הארון ואומרים פסוק אחר פסוק, חזן וקהל, עד הפסוק 'אל תעזבנו' ולא עד בכלל. בסיום הקטע סוגרים הארון.

36)   מדלגים "או"א... אשמנו... סרנו..." כיוון שכבר אמרו זאת בנוסח התפילה, ע"פ דברי האריז"ל שלא לומר פעמיים וידוי באותה תפילה. הרבי בהיותו ש"ץ היה מדלג גם "הרשענו ופשענו", כנראה מפני שגם זה (חלק מן ה)וידוי.

37)   כשעבר הרבי לפני התיבה, היה אומר תמיד "למען אמיתָך.... בריתָך", וכן בכולם ('סליחות' החדשות, הוצאת קה"ת אה"ק. וכנוסח אדמו"ר הזקן ב"הושענא, למען אמיתך").

38)   באמירת "עננו" מסיים הש"ץ בקול רם במקומות המופסקים בנקודותיים (:), דלא כמנהג העולם ('אוצר מנהגי חב"ד, אלול-תשרי, עמ' כח).

39)   במניין של הרבי נהגו לנגן תפילה זאת בסיום הסליחות (ספר-הניגונים ח"ג, ניגון רמז).

בנוסח 'עננו' צ"ל: "רך לְרַצות" (אג"ק ח"ב עמ' קסב, ודלא כנדפס בסידורים ובסליחות, גם בחדשים).

40)   כולו יחדיו מתחילה ועד סוף. במניין של הרבי נהגו תמיד לנגן "אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה" (ספר-הניגונים ח"א, ניגון ו).

41)   ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 547 הערה 63.

42)   ראה עד"ז בבן-איש-חי שנה א' הל' חנוכה אות כג, מס' מועד לכל חי למוהר"ר חיים פלאג'י.

43)   מלכים-ב כה,ג-ח; ירמיה לט,ב-ז; זכריה ח, יח-יט.

44)   ויתירה מזה – התורה היא נצחית גם לעתיד-לבא, כולל חלקים אלו בנביאים המדברים על-דבר הצומות; אלא שבתורת-אמת ותורה-אור מאיר בגלוי הטוב שבכל דבר (כמבואר במקום אחר בענין "יעקב ועשיו האמורים בפרשה"), היינו הטוב שבצומות אלו, כפי שייהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים לעתיד-לבוא, ואדרבה – על-ידי הלימוד בנוגע להירידה לפי שעה. הרי זה מגדיל השמחה והיום-טוב (ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 547 הערה 63).

45)   כמארז"ל (ברכות ו,ב) "אגרא דתעניתא – צדקתא", ופירש"י "שנותנין צדקה לערב, לפרנסת העניים שהתענו היום", הובא להלכה במטה משה סי' תשנ"ה. ובא"ר סי' תקס"ו ס"ק ב כתב "ויש נוהגין לשער מה שהיה אוכל ביום התענית, ליתן לעניים בערב", הובא ב'התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 460, ובהערה 35 שם "ומהטעמים לזה – שהרי מה שאינו אוכל ושותה ביום התענית – אין זה כדי שסכום הסעודות יישאר בכיסו, ואח"כ ישתמש בו לענייני חול, אשר, עם היותם ענייני חול של יהודי, שהם בוודאי בתכלית הכשרות כו', אין זה דומה כלל להעילוי דקדושת הצדקה". ובלקוטי-שיחות כרך כה עמ' 471 מבאר בדרגא נעלית יותר, ש"כדי לגלות את העניין ד"צום ויום רצון לה'", עד ל"צום אבחרהו" – יש להוסיף במצוות הצדקה, שהיא  מעין ודוגמת "מצות ה' ממש... [להחיות העולמות] בתורת צדקה וחסד חנם" (אגה"ק סי' יז) מצד הרצון והבחירה דלמעלה", עיי"ש.

46)   "רמב"ם הל' מתנות עניים פ"י ה"ד. טושו"ע יו"ד סי' רמט ס"ג".

47)   (כולל ההערה הקודמת) לקוטי-שיחות הנ"ל עמ' 470.

48)   שו"ע אדה"ז סי' קכ"ט ס"א. ספר-המנהגים עמ' 48 הערה 20. אם-כי הרבי היה מתפלל בשעה הרגילה בכל יום – 15:15 (כנראה בגלל סדרי הישיבה, שסדר נגלה אחה"צ מתחיל בה תמיד בשעה 15:30).

49)   במראות-קודש נראה, שכאשר היה הרבי ש"ץ, התחיל את החצי-קדיש במנחת תענית-ציבור מיד לאחר סיום ברכות-ההפטרה (כדי למנוע הפסק, ע"ד מנהגנו במנחת ש"ק), ותוך-כדי אמירתו, אמרו "יהללו" והחזירו את הס"ת לארון-הקודש.

50)   ולכאורה יש לנוהגים כך להקפיד עכ"פ כהספרדים שלא לשאת כפיהם אלא תוך חצי שעה שלפני השקיעה (כף-החיים סי' קכט ס"ק ז, ע"פ הב"ח. וראה לוח דבר בעתו – צום גדליה, 'ילקוט-יוסף – מועדים' עמ' 550 וש"נ, ונטעי-גבריאל הל' בין-המצרים פי"ג ס"ו וש"נ).

51)   לקוטי-שיחות כרך כ' עמ' 352, וש"נ. וחבל שככל הידוע, טרם הונהג הדבר בפועל אפילו בין אנ"ש (מלבד הצפייה בדברי הרבי במראות-קודש במקום שאפשר).

52)   ראה שו"ע אדה"ז סי' תנה סט"ו, שהחמיר בעניין מים ששהו בביתו [מגולים, ע"פ הד"מ שם, ואפילו בתוך המקרר] בשעת התקופה (ומעט אח"כ מותר – ראה שו"ע רבינו סי' רו סי"ד). [וכן אין שותים מים בשעת התקופה עצמה]. וכן הובא ברמ"א יו"ד קטז ס"ה, וצ"ע שבשו"ע רבינו, חו"מ הל' שמירת גוף ונפש ס"ד (במהדורת קה"ת תש"כ ואילך, חלק ה-ו עמ' 1773. במהדורה החדשה כרך ו' עמ' קמב), הביא כמה דברים מהרמ"א שם בקשר לשתיית מים והשמיט עניין זה. פרטים בזהירות זו נלקטו בס' 'שמירת הגוף והנפש' סי' מז. ה'תקופות' צויינו בלוח 'היום יום' בעמוד שלפני התחלת ה'לוח' עצמו, ובלוח כולל-חב"ד מופיעות תמיד בתחילת החודשים המתאימים.

בלוחות מופיעה השעה 7:30, והשעה האמורה בפנים היא בתוספת שעה אחת מפני שעון הקייץ, ובניכוי 21 דקות מ'אופק קהיר', ע"פ הנהוג בפועל ע"פ חצות האמצעי, ראה שערי הל' ומנהג או"ח ח"א עמ' רסא.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)