מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

'ברכו' בסיום ערבית של שבת

בסידור אדמו"ר הזקן אין מופיעה אמירת 'ברכו' בסיום התפילות¹, אלא בליל שבת-קודש בלבד.

ובשער הכולל² ציין בסוגריים: "פרי-עץ-חיים שער השבת פרק יג-יד. ובמשנת חסידים מביא מנהגים לאמור גם בחול 'ברכו' קודם ערבית ולאחר ערבית, ועיין ב"י סוף סימן קלג" עכ"ל.

ואכן, בכף החיים³ הביא כוונות ל'ברכו בתרא' משער הכוונות ופרי-עץ-חיים - בשבת כמו בימות החול.

וגם במשנת חסידים⁴ איתא, שבליל שבת אומרים 'ברכו' אחרי התפילה, והכוונות הן כמו בערבית של חול. ובערוך השלחן⁵ כתב על ברכו שלאחר התפילה: "והמנהג הזה אין ידוע אצלנו, ואין אנו אומרים זה לא בחול ולא בשבת ויום-טוב". מכל המקורות הנ"ל משמע שאין הבדל בין שבת לחול, ומניין לקח אדמו"ר הזקן לחלק בעניין זה?

והעירני הרה"ח ר' יעקב שי' סנגאווי, ר"מ בישיבת חב"ד קרית-גת, מלשונות שער הכוונות בזה:

א. "ודע, כי עתה באמרך ג"פ 'בואי כלה' כו', תכוין לקבל סוד תוספת קדושת הנפש"⁶. ובהמשך:

ב. "...תוספות הרוח - וזה נעשה בעת שאומרים 'ברכו', תוספות נשמה - וזה נעשה כשאומרים 'ופרוש סוכת שלום עלינו'"⁷. ובסיום:

ג. "והנה אם שכחת לקבל תוספות חלק הרוח דקדושת שבת ב'ברכו' הראשון, או אם לא שמעת אותו, תכוין עתה בזה ה'ברכו' האחרון, לקבל ביחד תוספות הרוח ותוספות הנשמה, לפי שאם לא קיבלת תוספות הרוח ב'ברכו' הראשון, אי אפשר שתקבל תוספות הנשמה ב'ופרוש סוכת שלום' כנ"ל, ולכן עתה תכוין לקבל ב' [=שתיהן] ביחד, תוספות הרוח והנשמה"⁸.

נמצא שכיוון שתוספת-שבת היא עניין חשוב, הנמשך ע"פ קבלה על האדם בשלושה שלבים: 1) אמירת "בואי כלה". 2) 'ברכו' לפני ערבית. 3) "ופרוש עלינו סוכת שלומך", על-כן הכניס אדה"ז את קטע הזוהר "ולומר ברכו" למי שמתפלל ביחידות, כדי שלא יפסיד עניין זה הנמשך באמירת ברכו בציבור⁹. ולכן, ביום חול אין צורך לומר קטע זה¹⁰.

וכיוון שה'ברכו' האחרון מיועד למי שלא שמע 'ברכו' או לא כיוון בו לקבל תוספת הקדושה, כנראה משום כך הכניס אדמו"ר הזקן 'ברכו' זה כחלק מתפילת ליל ש"ק.

עוד העיר, שלפי אדה"ז הקדיש שלפני 'ברכו' הוא תמיד 'חצי קדיש', הנאמר ע"י הש"ץ (כשם שהכל נוהגים כך לפני 'יוצר אור' בשחרית), הן לפני 'ברכו' הראשון והן לפני האחרון, דלא כמנהג חסידי פולין שאין אומרים כלל קדיש לפני 'ברכו' הראשון¹¹, ודלא כמנהג הספרדים שאומרים 'קדיש יתום' לפני ברכו האחרון.

----------

1) ראה בדבר מנהגנו שלא לאומרו דרך-קבע בכל יום, באג"ק כרך י' עמ' רצו, שערי הל' ומנהג או"ח ח"א סי' פא (בניגוד למש"כ בקצות השלחן סי' כד ס"י, שכנראה כך נהגו בשעתו אנ"ש דארה"ק, כמנהג הספרדים וחסידי-פולין). ולהעיר שהרבי מציין שם לשו"ע אדה"ז סי' סט, שם מופיע המנהג (הקיים בליטא ובאשכנז - וצ"ע שאינו נפוץ בין אנ"ש) לחזור ולומר ברכו בייחוד עבור מי שלא שמע, ובכל זאת מתבטא הרבי במכתב זה "ועוד יותר ממנהגי בית הרב, שמעולם לא נשמע ע"ד אמירת ברכו זו". וע"ע.

2) בסיום תפילת ערבית של שבת, ס"פ יז.

3)  סימן קלג ס"ק א.

4) מסכת ערבית דשבת פ"ו מ"ז (וראה מסכת שארית ערבית - מוצש"ק - פ"ו מ"ז).

5) סו"ס קלג.

6) עניין מזמור שיר ליום השבת, בדפוס שלפני הוא בעמ' מח טור ב.

7) ענין ערבית ליל שבת, בדפוס הנ"ל הוא עמ' סג טור א. וזה הטעם שאת "ופרוש" אומרים בעמידה (היום יום ב' סיון, ס' המנהגים עמ' 27. כן כתב בכף החיים סי' נו ס"ק כג וסי' רסא ס"ק כח). בכף החיים סי' נו שם כתב, שלפי זה צריך לעמוד גם בתיבות "נשמת כל חי" בשחרית, שאז מקבלים נרנח"י דנפש מבחי' היום כמ"ש בשער הכוונות בדרושי שחרית של שבת, ע"כ. ולהעיר שבפועל אנ"ש רגילים לעמוד גם שם, ולא רק בתיבות אלו אלא רצוף עד אחרי ישתבח, דלא כמנהג העולם אשכנזים וספרדים שאינם עומדים כלל, עכ"פ אחרי 'אז ישיר'.

8) שם עמ' עב טור ב - עמ' עג טור א.

9)  וראה באג"ק כרך ג עמ' שז, שמי שאינו אוחז בתפילה יחד עם הש"ץ, גם אם כבר שמע ברכו מהש"ץ - יאמר "ולומר...".

10) יש סידורים בהם מובא ביום חול קטע אחר: "חיה אחת יש ברקיע... ובכל פעם אומרת "ברכו את ה' המבורך..." (עיין בסדר רב עמרם גאון, שמביא קטע ארוך ל"ברכו ליחיד". אגב, גם לקדיש וקדושה מביא שם קטעים שאומר היחיד שלא זכה לאומרם בציבור) אבל בסידור אדה"ז לא הביא כל זה, לפי שסובר שאין עניין למתפלל ביחיד לומר זאת, חוץ מליל שבת, שעניינו על-פי קבלה לתוספת שבת.

11) בהערות לפסקי אדה"ז ב'סדר קבלת שבת' (בשו"ע הוצאת קה"ת תשכ"ד ואילך עמ' 830) הביאו המקור לקדיש זה מפרי-עץ-חיים שער השבת פי"א וסידור האריז"ל (שער הכולל פי"ז ס"ק ד), וכתבו: "אומרים כאן קדיש, כיוון ד'כגוונא כו'' - היא אגדה שהיא דרשת הפסוק (אדה"ז בשו"ע סו"ס נד)", הערה זו מופיעה גם בס' המנהגים עמ' 27. זאת כנראה רק לעצם אמירת הקדיש ולא לפרטיו, שהרי כאן הוא 'חצי קדיש' ולא 'קדיש דרבנן'.

 'תחנון'  כשמתפללים עם 'בעלי הברית'

שאלה: מה המקור להוראה ב'לוח השבוע' ('התקשרות', גיליון תנט עמ' 19) שגם "כשמתפלל שם אחד מבעלי הברית" אין אומרים 'אב הרחמים' - כשבסידור אדמוה"ז לפני 'למנצח... יענך' מוזכר לעניין אי-אמירת תחנון בבית-הכנסת רק "ובכל יום שיש בביהכ"נ מילה (או חתן כל שבעת ימי המשתה)" משמע שהשתתפות בעלי הברית כשלעצמה אינה פוטרת מתחנון, ובפרט שבחתן כן מזכירים שהשתתפותו פוטרת?

מענה: המקור הראשון למנהג זה הוא הכנסת-הגדולה בהגהות ב"י סי' קלא ("מנהג כל המקומות"), הובא במג"א שם ס"ק יא ובשו"ע רבינו שם ס"ו ("שבעל הברית"),  ומובן מלשונו שם שזהו מקרה מיוחד "בזמן הקור, שמלין התינוק בביתו", כי המנהג הרגיל בימיהם היה למול בבית-הכנסת דווקא (ומזה נובע גם המנהג לומר 'עלינו' בסיום הברית-מילה, כיוון שהיו מלים בסוף תפילת שחרית. ואף הרבי נהג כן כמה פעמים, אף שדבר זה לא נזכר בסידור ובמנהגים. אף שיש מקום להשיב על זה, שעשה כן רק מפני שכאשר הציבור אומרים עלינו צריך לומר עמהם). וכנראה לכן לא נכנס לפירוט זה בסידור. ואכן בפסקי הסידור כאן לא כתב ש"בסידור השמיט זאת", ואדרבה, בספרו קצות-השולחן, בדיני תחנון (סי' כד ס"ה) העתיקו להלכה למעשה. וכן בשו"ע הקצר פל"ד ס"ח.

דרך אגב, בשו"ע הקצר שם העתיק "נמצא שם" (ולא כבכנה"ג, מג"א, שו"ע אדה"ז וכו' "מתפלל שם"). ובס"ט לגבי חתן כתב זאת בפירוש (וזה כן מתאים ללשון אדה"ז שם) "אפילו אינו מתפלל שם". אמנם ידוע מכמה וכמה פעמים שהחתן נמצא במניין של הרבי אך לא התפלל עמהם, והרבי הורה (או הפנה לרב שהורה) לומר תחנון. ואם-כן - כל-שכן שאם בעלי הברית אינם מתפללים עם מניין זה - אומרים תחנון (ועל-אחת-כמה-וכמה כשרק נמצא בחלק אחר של בית-הכנסת). וע"ע.