חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:36 זריחה: 6:31 י"א בכסליו התש"פ, 9/12/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 1087- כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת במדבר, ד' בסיוון ה'תשע"ה (22/05/15)

מדורים נוספים
התקשרות גליון 1087- כל המדורים ברצף
הכנה למתן תורה ובירור המידות
לא מוכנים להישאר ב"מדבר" הגלות
חבישת שטריימל בשבת ויום-טוב
פרשת במדבר
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1087, ערב שבת-קודש פרשת במדבר, ד' בסיוון ה'תשע"ה (22.05.2015)

  דבר מלכות

הכנה למתן תורה ובירור המידות

שתי הכנות כלליות למתן תורה: בירור המידות בספירת העומר והביטול לבעל הרצון בהקדמת נעשה לנשמע * כיצד רומז המדרש לביטול הגוף והכנתו, בג' לבושי הנפש? * מהו הקשר המיוחד של לימוד מסכת סוטה לספירת העומר, ומדוע נקראו שתי הנפשות "שתי אחיות"? * בירור נפש הבהמית ייתכן דווקא בהתעוררות אהבה שלמעלה מטעם ודעת * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. איתא בגמרא1: "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע".

כלומר: אף-על-פי שהפסוק "נעשה ונשמע" נאמר בסוף פרשת משפטים2, בפרשת "ואל משה אמר עלה אל ה'"3 – מפרש שם רש"י: "פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות, ובד' בסיון נאמר לו עלה". ועל-פי זה מפרש את הכתוב4 "וישכם בבוקר" שהיה "בחמשה בסיון", ובו ביום היתה אמירת "נעשה ונשמע" [...].

ב. והנה, ידוע מה שכתוב בכתבי האריז"ל5 על הפסוק6 "והימים האלה נזכרים ונעשים", שבכל שנה ושנה חוזרים ו"נעשים" העניינים שהיו בפעם הראשונה. וכן הוא בנוגע למתן-תורה, שבכל חג השבועות נעשית נתינת התורה מחדש, ולכן אנו אומרים "זמן מתן תורתנו" לשון הווה7, היינו שמתן-תורה נעשה עתה.

ועל-פי זה נמצא, שביום זה – חמשה בסיון – צריכה להיות ההכנה למתן תורה, שהכנה זו היא הקדמת נעשה לנשמע.

וכיון שמדובר אודות הכנה לקבלת התורה, שהיא עניין כללי הנוגע לכל העניינים – הרי גם ההכנה צריכה להיות באופן כללי, דהיינו, מצד עצם הנפש הכולל את כל הכוחות.

ויתרה מזו: כיון ש"מעלין בקודש"8, הרי בכל שנה נעשה עניין מתן תורה באופן נעלה יותר ("אַ טיפערער"), ובמילא צריכה להיות באופן נעלה יותר גם הקדמת נעשה לנשמע, שהוא עניין ביטול עצם הנשמה – שאין בה הגבלות, ולכן יכול ביטולה להיות תמיד באופן נעלה יותר – לבעל הרצון.

ועוד פרט בזה: כיון שהתורה ניתנה לנשמות בגופים דווקא, צריכה להיות ההכנה של הקדמת נעשה לנשמע לא רק מצד הנשמה, אלא גם מצד הגוף, והיינו, שגם באיברי הגוף יורגש הביטול שמצד עצם הנשמה לבעל הרצון. וכאמור לעיל, שבכל שנה צריך להיות באופן נעלה יותר.

ג. נוסף על ההכנה בהקדמת נעשה לנשמע, ישנה גם ההכנה של ספירת העומר, שעניינה הוא בירור מדות נפש הבהמית (כמדובר לעיל9), כמו שכתוב10 "וספרתם לכם", דהיינו, שצריכים להאיר את כל ז' מדות נפש הבהמית כפי שכל אחת כלולה מז', ולכן הספירה היא מ"ט יום, ז' פעמים ז'.

ועל-ידי בירור נפש הבהמית נעשית תוספת עלייה גם בנפש האלקית, כמדובר לעיל11 בעניין "קוממיות"12, ב' קומות13, קומת נפש הבהמית וקומת נפש האלקית.

ועל-ידי העבודה בבירור ז' המדות בפרטיות – באים ליום החמישים, שהוא עניין שער הנו"ן, ולא רק בחינת שער הנו"ן כפי שכולל את מ"ט יום, אלא גם לבחינת עצם שער הנו"ן, עצם הכתר14.

ובפרט בזמן הזה, שקביעות חג השבועות היא תמיד בששה בסיון, יום מתן-תורה – הרי ישנם ב' ההכנות: הן ההכנה של מ"ט ימי ספירת העומר (בירור מדות נפש הבהמית), והן ההכנה בהקדמת נעשה לנשמע (שהיא בחמשה בסיון, כנ"ל). ועל-ידי ב' עניינים אלו זוכים לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

* * *

ד. על-פי זה יש לבאר מה שכתוב במדרש15 בעניין ההכנה למתן תורה – "ויקח משה את הדם ויזרוק על העם16, אמר להם הרי אתם קשורים, ענובים, תפוסים":

ג' לשונות אלו מורים על עניין הביטול, היינו, שבני-ישראל קשורים עם אלקות לגמרי, באופן שאין להם שייכות כלל לעניין אחר (וכנזכר בעניין הקדמת נעשה לנשמע, שהוא עניין הביטול לבעל הרצון).

ובפרטיות יותר:

דובר לעיל, שכיון שהתורה ניתנה לנשמות בגופים, צריך הביטול להיות גם מצד הגוף. ומזה מובן, שכיון שקיום התורה והמצוות צריך להיות בג' לבושי הנפש, מחשבה דיבור ומעשה – הרי גם הביטול של הקדמת נעשה לנשמע, שהוא הכנה למתן תורה, צריך להיות בכל ג' הלבושים מחשבה דיבור ומעשה.

ועניין זה נרמז בג' הלשונות הנ"ל: קשירה, עניבה ותפיסה.

ה. המדריגה הנעלית ביותר היא – קשירה, כפי שמצינו לגבי שבת שישנו "קשר של קיימא"17.

למטה מזה – עניבה, שלכן, קשירה (בקשר של קיימא) בשבת אסורה, מה שאין כן עניבה מותרת, כיון שאינה עניין של קיימא18.

למטה מזה – תפיסה (שהרי הסדר בדברי המדרש הוא מלמעלה למטה: קשירה קודם לעניבה, ומזה מוכח שתפיסה היא למטה מעניבה), כי, עניבה נקראת גם כן התקשרות, כפי שמצינו15 לעניין שבת, שעניינים שצריך לעשות בהם קשר, הרי כיון שקשירה אסורה בשבת – עושים בהם עניבה, ונמצא, שגם בעניבה ישנו עניין של התקשרות; מה שאין כן תפיסה היא באופן שאין בה עניין של התקשרות כלל, וכל עניין התפיסה מתבטא בכך שהוא מוגבל וסגור במקום מסוים ואינו יכול לצאת ממקום זה למקום אחר, אבל במקום שבו נמצא יכול לעשות כרצונו.

ו. והעניין בזה בשייכות לג' הלבושים מחשבה דיבור ומעשה:

מעשה – הוא דבר הקיים, "אין אחר מעשה כלום"19, ולכן גם בית-דין של מעלה מענישין על מעשה, שהוא דבר הקיים לעולם. וכלשון התניא20: "יחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד". ונמצא שמעשה הוא בדוגמת קשר, קשר של קיימא.

דיבור – אינו דבר הקיים, ואפשר לבטלו בנקל – "אתי דיבור ומבטל דיבור"21, ועל אחת כמה וכמה שמעשה מבטל דיבור. ומכל מקום, כל זמן שלא נתבטל הדיבור – עדיין הוא בקיומו. ולכן עניין הדיבור הוא בדוגמת עניבה, שאפשר להתירה בנקל, ואף-על-פי-כן, כל זמן שלא הותרה – יש כאן חיבור והתקשרות (ולכן משתמשין בה בשבת כאשר אי אפשר לעשות קשר).

מחשבה – הרי אפילו בשעת המחשבה אין זה עניין של התקשרות, וראיה לזה – ממאמר רז"ל22 "מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה", והפירוש בזה – כמובן מדברי אדמו"ר הזקן בתניא23 בפירוש מאמר רז"ל22 "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה", שלאחרי שישנו המעשה, מצטרפת המחשבה למעשה, והרי צירוף זה הוא רק מצד טובו של הקב"ה, ש"טבע הטוב להיטיב"24, ומזה מובן גם בנוגע למחשבה רעה – שגם אם לאחרי זה עושה מעשה, המחשבה אינה פועלת מאומה ואינה מצטרפת עם המעשה, וכאילו אינה בעולם כלל.

וזהו החילוק בין דיבור למחשבה: בדיבור ישנה התקשרות על כל פנים בשעת הדיבור, אלא שאפשר לבטלה לאחרי כן, אבל כל זמן שלא נתבטלה, הרי האדם מקושר עם הדיבור שדיבר (בדוגמת עניבה); מה שאין כן במחשבה – אין האדם מקושר עם המחשבה.

ואף-על-פי-כן, גם במחשבה ישנו עניין של תפיסה על כל פנים – שהמחשבה "מלפפתו"25, שהרי בשעה שחושב מוקף הוא במחשבה זו, ובכל מקום שהולך הולכת המחשבה עמו, והרי הוא כאדם התפוס, שהוא סגור במקום מסוים ואינו יכול לצאת ממנו.

ומכל מקום אין זו אלא תפיסה בלבד, היינו, שאינו יכול לצאת ממקום זה למקום אחר, אבל במקום זה גופא – יכול לעשות כרצונו. ודוגמתו בנמשל – שאף שנשאר בו הפגם שנעשה על-ידי מחשבה בלתי רצויה (עד שיעשה תשובה), מכל מקום, אין זה פועל על שאר כוחות נפשו, כיון שאין בזה עניין של התקשרות (דלא כמו בדיבור שיש בו עניין של התקשרות), ולכן יכול להאיר בו אור התורה והמצוות, כאילו לא היתה המחשבה בעולם כלל.

וזהו ביאור מאמר המדרש "הרי אתם קשורים, ענובים, תפוסים" – שהקדמת נעשה לנשמע, שהיא הביטול לבעל הרצון, צריכה להיות ניכרת ומורגשת בכל ג' הלבושים: מחשבה – "תפוסים", דיבור – "ענובים", ומעשה – "קשורים". ועל-ידי הביטול בכל הלבושים, וכן באיברי הגוף – נעשים כלי לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

* * *

ז. נזכר לעיל, שנוסף על ההכנה של הקדמת נעשה לנשמע, ישנה גם ההכנה של ספירת העומר, שהוא עניין בירור המדות של נפש הבהמית. וכידוע26 שמטעם זה היה קרבן העומר משעורים, שהם מאכל בהמה, בדוגמת מנחת סוטה שבאה מן השעורים, מאכל בהמה27.

ובפרטיות יותר – כמבואר בזהר28 שזהו על דרך עניין "תרתין אחתין"29, אחות דקדושה ואחות דקליפה, שעל-ידי שהשקו את מי הסוטה לאחות דקדושה, שעל-ידי זה נתקיים בה "ונקתה ונזרעה זרע"30 – אזי נתקיים באחות דקליפה "וצבתה בטנה ונפלה ירכה"31.

ומבואר בחסידות32, ש"תרתין אחתין" הם נפש האלקית ונפש הבהמית, שנפש האלקית שרשה מתיקון, ונפש הבהמית שרשה מתהו, ותהו ותיקון נקראים אחים (כמו שכתוב33 "הלא אח עשו ליעקב"). וכיון שהם "תרתין אחתין" בשרשם – נקראים "תרתין אחתין" גם כפי שהם בהתגלות.

והעניין בעבודה:

כאשר האדם מתבונן באלקות בשעת התפלה ומוליד אהבה בנפשו האלקית, אבל האהבה היא במורגש, וניכר בה עניין "לגרמיה", "קרבת אלקים לי טוב"34 (לא "קרבת אלקים טוב" בעצם, אלא "לי טוב" דייקא) – אזי מעניין "לגרמיה" שבנפש האלקית נעשית יניקה לנפש הבהמית.

והיינו, שמהתגלות האהבה בנפש האלקית בשעת התפלה, יכולה לבוא אחר התפלה אהבה זרה לעניינים גשמיים, ולא רק לעניינים המוכרחים, אלא גם לענייני מותרות (אף-על-פי שאינו מקיים בהם "בכל דרכיך דעהו"35), ועד שיכול ליפול רחמנא ליצלן למדריגה תחתונה יותר, שתהיה אצלו האהבה לדברים האסורים. וכל זה – מצד המורגש וה"לגרמיה" שבנפש האלקית.

ועל זה נאמר36 "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו", שהכסיל (נפש הבהמית) חפץ בהתגלות האהבה ויראה, כי, עם היותם אהבה ויראה דקדושה, מכל מקום, כיון שהם בהתגלות ובמורגש, יש לו יניקה מהם.

ולכן נקראים נפש האלקית ונפש הבהמית "תרתין אחתין", כיון שלפעמים יש לנפש הבהמית יניקה מנפש האלקית.

ח. והעצה לביטול יניקה זו היא – סדר העבודה של מנחת סוטה:

לכל לראש ישנו עניין התנופה על-ידי הכהן – "ולקח הכהן גו' והניף את המנחה לפני ה'"37, שהוא עניין התגלות אהבה רבה של נפש האלקית, כידוע38 ההפרש בין האהבה של אברהם לאהבה של אהרן, שהאהבה דאברהם היא בחינת "אהבת עולם", שהיא בהגבלה, והאהבה דאהרן כהנא רבא היא בחינת "אהבה רבה", שהיא בלי גבול.

ועל-ידי התגלות אהבה רבה של נפש האלקית אפשר לחדור ("דערנעמען") ולפעול על נפש הבהמית: על-ידי "אהבת עולם" – אי אפשר לפעול על נפש הבהמית, שהרי הוא "בהמה", ואינו מתפעל מעניינים שבהגבלה, על-פי טעם ודעת. ודווקא עניין "אהבה רבה" שלמעלה מטעם ודעת, כשנמשכת ובאה בהתגלות ובמורגש – יש בכוחו לפעול על הנפש הבהמית.

וזהו שמנחת סוטה היא משעורים, מאכל בהמה, שהוא עניין המדות שאינם על-פי טעם ודעת. אבל לא מדות שלמטה מטעם ודעת, אלא אדרבה – מדות שלמעלה מטעם ודעת, שהוא עניין אהבה רבה (כידוע39 בעניין "בהמות"40 לשון רבים, שיש בחינת בהמה שלמטה מטעם ודעת, ויש בחינת בהמה שלמעלה מטעם ודעת).

וזהו תוכן מאמר הזהר הנ"ל בעניין "תרתין אחתין", שעל-ידי השקאת מי סוטה ל"אחות דקדושה", שהוא עניין התעוררות אהבה רבה בנפש האלקית, נפעל ב"אחות דקליפה" "וצבתה בטנה ונפלה ירכה", שהוא עניין בירור כל מדות נפש הבהמית, כולל בחינות נה"י (שהוא עניין ירכיים) שבה.

וכיון ששורש נפש הבהמית הוא למעלה משורש נפש האלקית (שהרי שורש הנפש הבהמית הוא מתהו שלמעלה מתיקון), הרי על-ידי זה שנפש האלקית מבררת את נפש הבהמית נעשית עלייה גם בנפש האלקית. וזהו שעל-ידי עניין "וצבתה בטנה ונפלה ירכה" בנפש הבהמית נעשה בנפש האלקית "ונקתה ונזרעה זרע", "היתה יולדת בצער יולדת בריוח, נקבות יולדת זכרים"41, שעניין הזכר הוא "איש דרכו לכבוש"42, דהיינו שנעשה מושל ושליט על עניני העולם.

ט. וזוהי שייכות עניין "תרתין אחתין" לעניין העומר, כי גם עניין ספירת העומר הוא בירור נפש הבהמית, שעל-ידי זה נעשית עלייה גם בנפש האלקית.

וכמו שנתבאר במאמר11 בעניין "קוממיות"12, ב' קומות13, שעל-ידי זה שנפש האלקית מבררת את קומת נפש הבהמית נעשה תוספת ועלייה גם בקומת נפש האלקית, ועד שעל-ידי בירור כל הז' מדות כמו שהם כלולות מז' (שהוא עניין מ"ט יום של ספירת העומר) באים לעצם שער הנו"ן, שהוא עצם הכתר14, שעניין זה הוא הכנה למתן-תורה (וכמו שנתבאר לעיל11 שמטעם זה קורין פרשת בחוקותי קודם מתן תורה).

ועל-פי זה יש לבאר טעם המנהג43 ללמוד בימי הספירה מסכת סוטה, דף ליום דף ליום, כיון שעניין זה קשור עם בירור נפש הבהמית, שזוהי ההכנה למתן תורה.

(משיחות ש"פ במדבר, ערב חג השבועות, ה'תשח"י; תורת מנחם, כרך כג עמ' 3-9)

_________________________

1)     שבת פח, א.

2)     כד, ז.

3)     שם, א.

4)     שם, ד.

5)     רמ"ז בס' תיקון שובבים. הובא ונת' בס' לב דוד (להחיד"א) פכ"ט.

6)     אסתר ט, כח.

7)     ראה של"ה כה, א. לקו"ת תזריע כג, א. ובכ"מ.

8)     ברכות כח, א. וש"נ.

9)     ד"ה להבין ענין ספירת העומר דש"פ בהו"ב, מבה"ח סיון (תו"מ חכ"ב ע' 299 ואילך).

10)   אמור כג, טו.

11)   ד"ה הנ"ל (שם ע' 300). שיחת ש"פ הנ"ל סט"ו (שם ע' 314).

12)   בחוקותי כו, יג.

13)   ראה ב"ב עה, א ובחדא"ג מהרש"א שם.

14)   ראה לקו"ת פרשתנו יב, א ואילך. ובכ"מ.

15)   מכילתא שם.

16)   משפטים כד, ח.

17)   שבת קיג, א.

18)   ראה שבת שם. טושו"ע (ואדה"ז) או"ח סשי"ז ס"ה (ס"ג).

19)   ע"פ לשון חז"ל – ר"ה כט, ב. ב"מ יז, סע"א. וראה ש"ך חו"מ ספ"א סקע"ו. פירוש המלות לאדמו"ר האמצעי פכ"ח (טז, א).

20)   פכ"ה (לב, א).

21)   קידושין נט, א.

22)   שם מ, א. וש"נ.

23)   ספט"ז. פמ"ד (סג, ב).

24)   ראה הנסמן בלקו"ש חכ"ד ע' 334 בהערה ד"ה מספרי הח"ן.

25)   ראה סוטה ג, ב. וש"נ.

26)   ראה לקו"ת אמור לה, ד ואילך. תו"מ ח"ג ע' 63. וש"נ.

27)   סוטה רפ"ב.

28)   ח"ג צז, א (ברע"מ).

29)   ראה במדב"ר פ"ט, ט.

30)   נשא ה, כח.

31)   שם, כז.

32)   ראה ביאורי הזהר פ' אמור לאדמו"ר האמצעי (קמ, ג ואילך), ולהצ"צ (ח"ב ע' תתקלז ואילך).

33)   מלאכי א, ב.

34)   תהלים עג, כח. וראה המשך תער"ב ח"א ע' נו ואילך. ח"ג ע' א'תנה. ועוד.

35)   משלי ג, ו.

36)   שם יח, ב. וראה לקו"ת מסעי צ, א. ובכ"מ.

37)   נשא ה, כה.

38)   לקו"ת בהעלותך כט, ג ואילך.

39)   ראה תניא ספמ"ו. לקו"ת עקב יג, סע"ג ואילך.

40)   תהלים עג, כב.

41)   סוטה כו, א. וש"נ.

42)   יבמות סה, ב.

43)   "היום יום" ז אייר. וראה גם אג"ק ח"ט ס"ע עה ואילך. חי"ח ע' תיב.

 משיח וגאולה בפרשה

לא מוכנים להישאר ב"מדבר" הגלות

למרות המעלות ש"במדבר" – רוצים לצאת מהגלות

לכאורה, יכול יהודי לטעון: אם רצונו של הקב"ה שיהיה נחת רוח לפניו בעבודתו של יהודי – יביאנו לירושלים, לבית המקדש ולקדש הקדשים, ושם יעסוק בעבודה הכי נעלית – עבודת הקטורת... ומדוע מביאו הקב"ה "במדבר", היפך העניין ד"אל תביאנו לידי ניסיון"?!...

אבל אף-על-פי-כן אין ליהודי טענות כו', שכן גם פשוט שבפשוטים מבין שאין לשאול שאלות על הקב"ה. ובמכל שכן וקל וחומר: אם אינו מבין את שכלו של חכם גדול, עם היותו בשר ודם . . הרי בודאי ובודאי שאינו יכול להבין את שכלו של הקב"ה!

[. .] מובן וגם פשוט, שכל האמור לעיל שאין ליהודי טענות על העובדה שהקב"ה הביאו "במדבר" – הרי זה ביחס למילוי תפקידו ושליחותו מתוך חיות ושמחה, אבל אין הפירוש שהוא מסכים לכך, ומוכן להישאר במצב זה, רחמנא ליצלן, בעתיד.

אדרבה: בנוגע לעתיד – צועק יהודי: "אלוקים אל דמי לך, אל תחרש ואל תשקוט א-ל"!...

הוא יודע אמנם שיש עילוי בעבודה דזמן הגלות – העבודה דאתכפיא, שעל-ידי זה באים לעילוי דאתהפכא,

ובלשון חז"ל בפירוש הכתוב "והשבתי חיה רעה מן הארץ": "משביתן שלא יזיקו", שזהו עניין דאתהפכא – הפיכת טבעם של בעלי-החיים, כמו שנאמר "וגר זאב עם כבש וגו' ונער קטן נוהג בם".

 – ופשוט, שהעיקר הוא העילוי שיהיה אצל ה"נער קטן" מצד העניין דאתהפכא אצל בעלי-החיים, דאם לא כן, כיצד יתכן שהעילוי דלעתיד לבוא יתבטא בכך שילד יהודי ידאג למחייתם של "בעלי חיים"?!... –

והרי עילוי זה נעשה על-ידי העבודה דאתכפיא ואתהפכא דזמן הגלות דווקא.

אבל אף-על-פי-כן, לאחרי כל העילויים כו' – אינו מוכן להישאר בגלות אפילו עוד רגע אחד בלבד...

ולכן, מבקש יהודי בכל תפילה ותפילה: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" – ג' פעמים ביום, וביום השבת – ד' פעמים!

והגע עצמך: בתפלת שחרית דיום השבת מבקש יהודי: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" – בקשה הנאמרת בתפלת העמידה" . . ולאחרי שביקש זאת בתפלת לחש, ב"קלא פנימאה דלא אשתמע" – חוזר השליח-ציבור ומבקש זאת עוד הפעם, ולא עוד, אלא שמבקש זאת בקול רם, שכן, בהיותו שליח-ציבור [. .] אשר "הן א-ל כביר ולא ימאס" – יש לו "ברייטקייט" [='כתפיים רחבות'] לבקש זאת בקול רם!

ואף-על-פי-כן, כעבור משך זמן, לאחרי קריאת התורה, ואמירת "אשרי יושבי ביתך", דקאי בפשטות על הישיבה בביתו של הקב"ה, בית המקדש, בזמן הגאולה – הנה בראותו שמשיח עדיין לא בא... חוזר ומבקש עוד הפעם: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים"!...

ובכן, אין כאן "הסכמה" ח"ו, מצדו של יהודי על ההשארות בגלות ("במדבר"), ההיפך הוא הנכון – ישנה בקשה ודרישה לצאת מהגלות תיכף ומיד; הכוונה בהאמור לעיל שיהודי אינו בא בטענות כו' היא אפוא אך ורק בנוגע לעבר, בנוגע למילוי תפקידו ושליחותו כל זמן היותו "במדבר".

(משיחת ש"פ במדבר תשמ"ה, התוועדויות תשמ"ה כרך ד, עמ' 2135 – בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

חבישת שטריימל בשבת ויום-טוב

לבוש של שבת, למעלה מענייני חול, דומה לכתר תורה, אף שייתכן מצב שיהיה 'שור מלובש בשטריימל', כי הלבוש אינו משתנה * מנהג הרביים בזה, בין שבתות ואמירת חסידות לשאר זמנים, ועל ברכת הרש"ב לריי"צ לרגל חבישת ה'שטריימל'... * "האם בגלל ה'שטריימל' יתקרבו יותר יהודים מ'השומר הצעיר' – אם לא, אין צורך בכך"...

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

הלבוש אינו משתנה

"מפני שהכובע ירמוז על כתר תורה שניתן לנו בשבת . . לכן נתפשט המנהג בישראל ללבוש בשבת כובע משונה בתוארה מאותה שלובשים בימות החול והיא מקפת הראש כעין עטרה" כך מתבטא רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק, חלק ב' לשושן פורים, אות א).

וכב' קדושת אדמו"ר מוהריי"צ התבטא (ספר המאמרים תרח"ץ עמ' רז וש"נ) "לבושי שבת אינם משתנים".

הדברים נאמרו אודות מחזה נדיר שהראה הבעש"ט לתלמידיו:

"פעם הראה הבעש"ט נ"ע לתלמידיו שור מלובש בבגדי שבת-קודש [כולל – "שטריימל"] ויושב אצל השולחן, כי היה צדיק אחד שאכל בשר לקיים מצוות [עונג?] שבת, ומפני תוקף רצונו לקיים את המצווה באכילת בשר בשבת, נעשה עצמו כן, ולבושי שבת ידוע דאינם משתנים".

והרבי בשיחתו (ש"פ מקץ תשד"מ – התוועדויות תשד"מ כרך ב' עמ' 694) מבהיר:

היה מדובר כאן ב"צדיק אחד שאכל בשר לקיים מצות שבת" והיה מלובש ב"שטריימל" – לא מפני שניסה לחקות מישהו אחר, אלא זה היה אכן לבוש השייך אליו (בהתאם למעמדו ומצבו), שהרי בוודאי הראה הבעש"ט לתלמידיו את אמיתת הדברים, ומכיון שראו אותו מלובש ב"שטריימל", מובן, שלבוש זה מתאים למעמדו ומצבו – אף-על-פי-כן "מפני תוקף רצונו לקיים את המצוה באכילת בשר בשבת נעשה עצמו כן" ולכן ראו "שור" מלובש ב"שטריימל".

הסבר הדבר:

מצות אכילת בשר בשבת קשורה עם בחינת ה"חי" שבו – "שור מלובש בבגדי שבת", אולם שלימות העבודה קשורה עם בחינת "מדבר" שבו, והיא – הוספה בעניני התורה ומצוותיה באופן של הליכה "מחיל אל חיל".

בהזדמנות אחרת (ש"פ יתרו תשכ"ד – תורת מנחם כרך לט עמ' 92) העיר הרבי:

נמצאים אמנם ביום השבת ש"מצוה לענגו" – אך אף-על-פי-כן הרי ידוע הסיפור שב'שטיירמל' יכול להיות מונח ה'שור'!...

כובע ישועות בראשו

ב"רשימות היומן" נזכר השטריימל במספר הזדמנויות, כמו בכ"ו ניסן תרצ"א ('רשימות היומן' עמ' קפט):

שטריימלעך – היה נושא [=חובש] הצמח-צדק, גם [אדמו"ר] מהר"ש נ"ע (כנראה בעת נשיאותו. הכותב).

בקיץ תרצ"ב סיפר כב' קדושת אדמו"ר מוהריי"צ לרבי (שם עמ' רמח-ט) שמעמד קבלת הנשיאות על ידי הצמח צדק היה כשיצא אל הקהל בבגד עליון לבן וב"שטריימעל" לבן, ישב ליד השולחן והתחיל באמירת מאמר חסידות "על ג' דברים העולם עומד".

בחג הפורים צ"ח (תרח"צ) שהה הרבי במחיצת חותנו בפאריז וציין לעצמו (שם עמ' שצה) כי אדמו"ר מוהריי"צ "לשלחן [היה לבוש גם] בשטריימיל".

בפוסקים ישנו דיון אם אבל לובש בש"ק שטריימיל – אך ברשימת היומן תש"ב (עמ' תיד) לגבי השבת שאחר פטירת אמו הרבנית הצדקנית מרת שטערנה שרה ע"ה: "בשבת לבש כל בגדי שבת, גם השטריימל".

לימים (ראה 'מקדש מלך' כרך ב' עמ' 391; תורת מנחם כרך מח עמ' 122) נשאל הרבי אודות הנהגת כב' קדושת הריי"צ בלבישת שטריימל ואמר:

לאמירת מאמר חסידות – היה מבקש השטריימל, בעוד שאת השיחות – כמו גם בעת "יחידות" היה לראשו "יארמולקע".

לקראת חתונת כ"ק אדמו"ר והרבנית בשנת תרפ"ט חבש כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ לראשונה "שטריימל", ובחזיון השני ('רשימות היומן' עמ' קמט-קנ) בטבת תרפ"ט אמר לו כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע: "מזל-טוב עבור הכובע ('שטריימל')".

מדורות הראשונים ידוע כי במנין אדמו"ר הזקן נהגו שהעולה לתורה חובש שטריימל, ולשמש היה שטריימל מיוחד אותו היה נותן למי שאין לו שטריימל (רש"י זוין – 'סיפורי חסידים' תורה סיפור רכג). ופעם חבש מישהו בטעות את השטריימל של אדמו"ר הזקן, ואדמו"ר הזקן לא רצה להמשיך לחבוש אותו עד שיפרמו ויתפרו אותו מחדש, ובסופו של דבר השטריימל נשרף ('שמועות וסיפורים', ר"נ כהן, ח"ב עמ' 442).

שטריימל איד..

פעמיים בשנה היו הגבאים בבית המדרש ב-770 – חובשים שטריימל לפי מצוות הרבי. פעם אחת היתה בעת מכירת המצוות בשבת בראשית, אז היה הגבאי מוכר המצוות מתבקש לעשות כן (ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' תשרי עמ' שצז-ח). כמו כן בשבת פרשת משפטים ("אם כסף תלוה") היה מורה הרבי לגבאי קרן הגמילות-חסדים שומרי שבת – תחילה היה זה המייסד הרה"ח ר' יוחנן גורדון, ואחרי פטירתו – חתנו הרה"ח ר' שמעון גולדמן, לחבוש שטריימל לראשו, להכריז מתי והיכן תתקיים סעודת ה"מלוה מלכה" לטובת הגמ"ח (בדרך כלל היתה מתקיימת במוצאי שבת קודש פרשת משפטים), ולומר דבר-תורה או לספר סיפור וכו'. – ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' אדר (בסוף מגילת אסתר שבהוצאת 'היכל מנחם' עמ' רלב-ג).

ליל שבת קודש, אור לד' אלול תש"נ. אחד האורחים ששבתו ב"בית חיינו" היה הרה"ג ר' אשר קופלוביץ חסיד גור רב שכונה בבני-ברק.

כשנכנס הרבי לאחר תפילת ליל שבת-קודש לחדרו הק', שוחח עם הריל"ג אודות האורח שעמד בעת התפילה בסמיכות לרבי. "מצא חן בעיני ה'קולפיק' [=ספודיק] שלו", התבטא. הרבי התעניין היכן מתאכסן (הריל"ג השיב: אצל ר' שמואל הבר), ולמחרת בעת ההתוועדות הורה לו הרבי בחיוך לומר "לחיים" ('שנת ניסים בבית חיינו' (הרצל) עמ' 326-325).

בהתוועדות שבת פרשת בראשית תשמ"ח (התוועדויות תשמ"ח כרך א' עמ' 339) נאמר:

וכרגיל בכל שנה – תינתן רשות הדיבור לגבאים שיסדרו את מכירת המצוות, לאחרי אמירת "לחיים" ואמירת "דבר-תורה", וכל זה – כנהוג – עם "שטריימל", שעל-ידי-זה נעשה "א שטריימל איד"... דבר המדגיש שהוא למעלה מעניני חול, ומה שמתעסק ב"מכירת" המצוות, הרי זה רק מפני שמדובר אודות "צרכי ציבור"...

בשנת תש"נ (ספר השיחות תש"נ עמ' 85; התוועדויות תש"נ כרך א' עמ' 296) הסביר הרבי בקצרה:

וכרגיל – תהיה מכירת המצוות על-ידי ה"גבאי", ובחבישת "שטריימל", להדגיש המעלה והחשיבות של המינוי ל"גבאות"...

מהיכן יתקרבו יותר יהודים?

אחד מחשובי אנ"ש בירושלים שבתו השתדכה עם בחור חסידי נכנס ל'יחידות' בחודש טבת תשל"ט, וסיפר לרבי כי לאביו יש טענות מדוע אין החתן לובש שטריימעל בשבת-קודש. הרבי הגיב בשאלה: האם הסבא הוא קנאי, והאם החתן משוחח עם הסב בדברי-תורה?

בהמשך סיפר הרבי:

כשביקר כב' קדושת מו"ח אדמו"ר בארץ-הקודש [בשנת תרפ"ט] – הוא לבש שטריימעל.

שאלה: שמעתי שהטעם לכך היה מפני שהספאדיק לא היה עמו.

הרבי: אם כב' קדושת מו"ח אדמו"ר היה רוצה בכך הדבר היה בנמצא.

והוסיף:

אני לובש כובע (ואולי אמר: וכובע זה גורם בעיות?!). לסיום ה'יחידות' אמר החסיד: שהרבי יוליכנו לקראת משיח, הרבי הגיב (בחיוך תוך כדי שהוא מצביע על כובעו): בכובע זה?!...

החסיד: ואנחנו כולנו נלך אחריו!...

(לפי שיחות-קודש תשל"ט כרך ב' עמ' 756-755).

בגיליון התקשרות תתעג (י"א ניסן תשע"א) חשפנו את הסיפור הבא:

רב חשוב וידיד חב"ד מירושלים ת"ו נכנס פעם אל הרבי. הרבי קיבלו בחמימות ובין השאר אמר האיש לרבי: אילו היה הרבי חובש שטריימל היו 'נדבקים' לחב"ד אברכים חסידיים רבים.

הרבי הגיב ושאל: "מחצרות אלו ואלו (כשהוא מפרט ומונה כמה חסידויות)?", הפסיק רגע קט והמשיך: "האם מה'שומר הצעיר' יתקרבו – בגלל השטריימל – יותר יהודים? אם לא – אין צורך בכך".

'איזה עניין פנימי בזה?'

לעתיד לבוא – התבטא הרבי בשבת פרשת בראשית תשמ"ח (התוועדויות תשמ"ח כרך א' עמ' 339) "יהיה גם ענין הציבור בתכלית השלימות – "קהל גדול", כולם יחדיו, הן אלו שלובשים "שטריימל" בגשמיות והן אלו שלובשים "שטריימל" ברוחניות – "ישובו הנה" לארצנו הקדושה ..".

כהשלמה ו"הוספה" לרשימה זו – מעניין לציין את מכתבו של הרה"ח ר' שלמה זלמן הבלין משפיע ישיבת תורת אמת בחברון – נדפס ב'המשפיע' (ירות"ו תשמ"ב) עמ' שב-שז:

אתפלא בזה על כבודו הפלא ופלא, איזה ענין פנימי מצא בזה, ואיזה תכלית של יראת אלקים יבא מזה . . הלא אנו רואים רבותינו הקדושים נ"ע כמו הצמח-צדק היה הולך בשטריימול ובבגד לבן ואחר כך בנו אדמו"ר מהר"ש לא לבש בגד לבן, ורבינו [=מוהרש"ב] נ"ע זצוק"ל לא לבש שטריימול רק כמו כובע של פולין, ועתה כ"ק אדמו"ר [=מוהריי"צ] שליט"א אינו הולך בהכובע גם כן, ואלו קדושי עליון אשר מוסרים נפשם ממש בכל פרט של תורה ויהדות בעד כל בני הדור ורואים להשריש תורה חסידות ויהדות על פי האמונה האמיתית בהדור הצעיר ולחנך אותם בתכלית הדרך האמיתית של תורה ויראת-שמים, ובכל פרטי פרטים של דקדוקי סופרים ומנהגי ישראל לא ישנו אפילו כקוצו של יו"ד . . והכל להתנהג בתכלית כמו דור הישן וגם בלבושים, אבל לפי ערך ולא להלביש את-עצמו בחלוקא דרבנן אשר אינו לפי ערך ויכולת...

 ממעייני החסידות

פרשת במדבר

פרשת במדבר

לעולם קורין פרשת במדבר סיני קודם עצרת (טור או"ח סימן תכח)

ללמדך:

א) רז"ל אמרו (במדב"ר פי"ט) שיש ללמוד תורה בצורה כזאת שהאדם "משים עצמו כמדבר ומפליג עצמו מן הכול". כלומר, יש לגשת לקבלת התורה בלי חשבונות של תועלת אישית, אלא אך ורק לשם קבלת התורה, בחינת "הקדמת נעשה לנשמע".

ב) אפילו אדם שנמצא ב'מדבר', סובל ממחסור ומקשיים, חייב בתלמוד תורה. ובלשון הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"א): "אפילו עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים".

ג) המדבר, שהוא מקום ש"לא ישב אדם (העליון) שם" (ירמיה ב), הוא מקום הקליפות והסטרא אחרא. התורה ניתנה במדבר דווקא, שכן תפקידה להפוך את העולם הזה התחתון, שהוא "מלא קליפות וסטרא אחרא" (תניא פל"ו), ל'דירה' לו יתברך.

(לקוטי שיחות כרך ח עמ' 236. חג השבועות תשמ"ה, התוועדויות תשמ"ה כרך ד, עמ' 2135)

וידבר ה' אל משה במדבר סיני (א,א)

מונה אותם כל שעה (רש"י)

"מונה אותם" – המניין, שבו כל המנויים שווים, מעורר ומגלה את עצם הנפש, שהיא שווה בכל יהודי.

"כל שעה" – מצד עצם הנפש אין יהודי יכול להיפרד מהקב"ה אפילו לשעה קלה. שכן כל יהודי מוכן למסור את נפשו על קידוש השם, אף-על-פי שביכולתו לכפור בה' ח"ו ואחר-כך לעשות תשובה על חטאו (ואף שהאומר "אחטא ואשוב" אין מספיקין בידו לעשות תשובה – מבואר בתניא (פרק כה) ש"אם דחק השעה ועשה תשובה אין לך דבר העומד לפני התשובה"). הרי שאינו מסוגל להיפרד מהשם יתברך ולו לזמן קצר.

(לקוטי שיחות כרך ח, עמ' 4)

שאו את ראש כל עדת בני-ישראל למשפחתם (א,ב)

דע מניין כל שבט ושבט (רש"י)

המפרשים פירשו שכדי לדעת את מספר הנפשות שבכל שבט היו מונים תחילה את כל המשפחות שבאותו שבט, ואחר-כך היו מסכמים את מספר הנפשות שבכל משפחה לסכום הכללי.

ללמדך, שעם-ישראל מבוסס על המשפחה; מצבו של העם תלוי בהנהגת כל משפחה ומשפחה.

(לקוטי שיחות כרך ח, עמ' 210)

מנגד סביב לאוהל מועד יחנו (ב,ב)

"מנגד" – רומז לענייני עולם הזה, העומדים לנגד גילוי אור אלוקי (אל תקרי מנֶגד אלא מנַגד).

"מנגד... לאוהל מועד" – כאשר מבררים את ה'מנגד' ומכניסים אותו לגבול הקדושה, נהיה האדם המברר 'אוהל מועד', מוחו וליבו נעשים משכן ומקדש לקב"ה.

(ספר המאמרים ת"ש, עמ' 107)

מנגד סביב לאוהל מועד יחנו (ב,ב)

מרחוק מיל... שיוכלו לבא בשבת (רש"י)

מטעם זה היה מרחק של מיל בין מחנה ישראל למשכן גם בימות החול.

לומר לך: את הרגש המיוחד של דבקות וקירוב לקב"ה שיהודי מרגיש בשבת, את הקִרבה המיוחדת בין 'מחנה ישראל' (היהודי) ל'משכן' (הקב"ה), צריך להמשיכה גם בימות החול; קדושת השבת צריכה לחדור לששת ימי המעשה.

(לקוטי שיחות כרך יג, עמ' 8)

ואלה תולדות אהרן ומשה (ג,א)

שכל המלמד את בן חברו תורה כאילו ילדו (רש"י)

מה בין לימוד התורה ללידה?

העונש על ביטול תורה הוא "היכרת תיכרת" (סנהדרין צט). ומכיוון שקיומו של כל נברא מתחדש בכל רגע, נמצא שהלומד עם בן חבירו תורה ובכך שומר עליו מכרת, גורם לחידוש קיומו. לכן נחשב הדבר "כאילו ילדו", שכן הרב מקשר את התלמיד למקור חיותו ומביא לידי 'הולדה' – חידוש קיומו ברגע זה.

(לקוטי שיחות כרך כג, עמ' 16)

ויהיו אלה בני לוי בשמתם גרשון וקהת ומררי (ג,יז)

לוי – מלשון "הפעם יילווה אישי אלי" (ויצא כט). מי שרוצה להתחבר לאלוקים צריך לברר ולזכך את עצמו בשלוש הדרכים האלה:

גרשון – עליו לגרש את הרע שבו, גם את הרע הדק ביותר. קהת – יש 'לאסוף' את כוחות נפשו ולשעבדם לעבודת הבורא (קהת מלשון אסיפה, כמו "ולו יקהת עמים"). מררי – צריכים להתמרמר מכך שעדיין לא בא לכלל קירוב אמיתי להקב"ה.

(ספר המאמרים תש"ד, עמ' 242)

והורידו את פרוכת המסך וכיסו בה את ארון העדות: ונתנו עליו כסוי עור תחש ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה (ד,ה-ו)

שלשה כיסויי הארון רומזים לשלשה דברים המסתירים על אור הנשמה: הגוף, הנפש הבהמית, ואומות העולם.

פרוכת המסך, שהיא חלק של קודש הקדשים, רומזת לגוף, שכן גם הגוף היהודי קדוש הוא.

בגד כליל תכלת, שהיה מתאים למידת הארון, רומז לנפש הבהמית ויצר הרע, שהם 'מתאימים' לנפש האלוקית ויצר הטוב.

כסוי עור תחש, שלא היה מתאים למידת הארון (והיה אפשר לכסות בו כלים אחרים), רומז לאומות העולם, שאין 'התאמה' (ישירה) בינם לבין ישראל.

הווי אומר:

כשם שכיסוי הארון אפשר את העברתו למקום חדש, כן באמצעות ההתגברות על כיסוייה של הנפש האלוקית היא מתעלית והולכת מחיל אל חיל.

(לקוטי שיחות כרך ח, עמ' 17)

בגשתם אל קודש הקדשים אהרן ובניו יבואו ושמו אותם איש איש על עבודתו (ד,יט)

"קודש הקדשים" – רומז לתורת החסידות. וכמשל המפורסם של אדמו"ר הזקן מבן מלך שחלה ולצורך רפואתו לקחו את האבן היקרה שבכתר המלך, טחנו אותה ושחקוה במים, ונתנו לתוך פיו; הרי שתורת החסידות משולה ל"אבן יקרה שבכתר המלך", "קודש הקדשים".

"בגשתם אל קודש הקדשים" – רומז לכל אלו שעוסקים בלימוד תורת החסידות ובהפצתה.

כאשר תוך כדי עבודה זו נתקלים בהתנגדות לתורת החסידות, מובן שהדבר מעורר גבורות ודינים כלפי ההתנגדות, כפי שנרמז בכך שמדובר כאן בלוויים, וידוע שלוי שייך למידת הגבורה. על זה ממשיכה התורה:

"אהרן ובניו יבואו" – צריכה להיות 'המתקת הגבורות' על-ידי אהרן, איש החסד.

(משיחת ש"פ במדבר תשמ"ח. התוועדויות תשמ"ח כרך ג, עמ' 406)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

שבת-קודש פרשת במדבר
ה' בסיוון – ערב חג השבועות

היום יש לסיים את לימוד מסכת סוטה.

אין אומרים 'אב הרחמים'.

במנחת שבת, וכן בימי שני וחמישי הבאים, קוראים בפרשת נשא, ומסיימים את קריאת השלישי: "זאת עבודת... בני מררי... אהרון הכהן" (ד,לג)1.

אין אומרים 'צדקתך'.

פרקי-אבות – פרק ו.

יום ראשון
ו' בסיוון – חג השבועות

ערבית. ממתינים להתפלל ערבית של חג עד לאחר צאת הכוכבים, כדי שיושלמו מ"ט ימי ספירת-העומר "תמימות תהיינה", לפני שנכנס יום-טוב2.

תפילה של יום-טוב. בשמונה-עשרה מוסיפים: "ותודיענו", ואם שכח – אינו חוזר. נשים הנוהגות להתפלל ערבית, יתפללו תחילה ואחר-כך ידליקו את נרות החג. אשה שאינה מתפללת צריכה לומר קודם שתעשה מלאכה "ברוך המבדיל בין קודש לקודש", וכן מי ששכח 'ותודיענו'3.

הדלקת נרות: יש להיזהר שלא להדליק אש חדשה, אלא להעביר אש מנר דולק [יש להכין לצורך זה נר דולק מערב שבת]. הברכות: 'להדליק נר של יום-טוב' ו'שהחיינו'.

קידוש: סדר הקידוש – יקנה"ז: יין (ברכת הגפן), קידוש ('אשר בחר בנו...'), נר ('בורא מאורי האש')4, הבדלה ('המבדיל בין קודש לקודש'), זמן (שהחיינו).

"בהבדלת מוצאי-שבת-קודש שחל ביום-טוב, אין מקרבים הנרות ואין מאחדים השלהבת שלהם, וכן אין מביטים בציפורניים. ורק בעת ברכת 'בורא מאורי האש' מסתכלים בנרות כמו שהם כל אחד בפני עצמו"5.

החלטות טובות: "חג-השבועות הוא זמן המוכשר לעשות הכול לטובת לימוד התורה והעבודה ביראת-שמים, וכן להתעסק בתשובה בהנוגע לתורה באין מפריע משטן המקטרג, כדוגמת זמן התקיעות בראש-השנה ויום הקדוש דצום הכיפורים"6.

תיקון ליל שבועות:

נהגו כל ישראל להישאר ערים בליל שבועות. רובם נהגו, וכן מנהגנו, לומר 'תיקון' כנדפס7. מי שלא הספיק לסיימו בלילה, יסיימנו ביום8.

הכרזת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע9: "יש תחת-ידי כתב-יד אדמו"ר האמצעי, וכתוב שם שהוא מבטיח למי שיהיה ניעור בליל שבועות כל הלילה, שיזכה ל'כתר תורה'".

"היו לילות שלא קראו בליובאוויטש קריאת-שמע שעל-המיטה: שביעי-של-פסח, הושענא רבה, ליל שבועות, וליל ראשון של פסח.

"בכלל, בכל לילה נהג כ"ק [אדמו"ר מהורש"ב] לקרוא קריאת-שמע (פרשה ראשונה10) בהגיע חצות לילה, אפילו אם נשאר ער לאחר מכן (אפילו כל הלילה), אלא שלא הבחינו בכך. בלילות שלא היה קורא קריאת-שמע שעל-המיטה – כנ"ל – היה מדבר לפעמים בעניין קריאת-שמע, ולפעמים בפירוש המילות דקריאת-שמע"11.

תיקונים לנוסח 'תיקון ליל שבועות'12:

"(א) בכל הדפוסים שראיתי13, הסיום דספר יצירה הוא: '...נאמנת בפנים... אחד בפה ואחד בלב'.

"ואינו נכון. כי (נוסף לזה שחסר סיום בדבר טוב, הרי) נוסח זה אינו מובן כלל. וצריך להיות, כמו שהוא בכמה וכמה הוצאות דספר יצירה הנדפס כספר בפני-עצמו: "'...נאמנת. ג' רעות ללשון: דיבור רע, והמלשין, והמדבר אחד בפה ואחד בלב. ג' טובות ללשון: שתיקה, ושמירת הלשון, ודיבור אמת'.

"(ב) ומעניין לעניין: ב'תיקון' שנדפס בסלאוויטא (ועוד) בהעתקת מאמרו של רשב"י: 'אנן בחביבותא תליא מילתא, דכתיב...', הובאו רק שני פסוקים.

"וצריך להיות כבזוהר: אנן בחביבותא תליא מילתא, דכתיב: 'ואהבת את ה' אלוקיך', וכתיב: 'מאהבת ה' אתכם', וכתיב 'אהבתי אתכם אמר ה'".

נוהג נפוץ בין אנ"ש שלא לומר את נוסחאות ה'יהי רצון' ושלא לכוון ה'כוונות' כנדפס ב'תיקון'14. כמו-כן אין אומרים כלל את ה'קדישים' הנדפסים שם15.

באשמורת הבוקר, מעט לפני עלות-השחר, נוהגים לטבול במקווה ארבע טבילות16.

לאחר מכן, כשכבר עלה השחר, ייצא לצרכיו וייטול ידיו שלוש פעמים על כל יד (רגילים ליטול לסירוגין), עם כל ההקפדות כדין נטילת-ידיים לסעודה17, ואז יברך את כל הברכות: "על נטילת ידיים"18; "אשר יצר"19; "אלוקי נשמה"26; הברכות הקצרות, "המעביר שינה" ו"ברכת התורה"20. וכן לקרוא ק"ש של שחרית.

לאחר סיום הלילה טוב לישון מעט, כדי שיהיה אפשר להתפלל בכוונה21.

שחרית: בבית-המדרש של רבותינו נשיאינו התחילה התפילה בשעה הרגילה כבכל שבת ויום-טוב22.

הלל שלם23, קדיש תתקבל. שיר-של-יום ליום ראשון, הושיענו, קדיש יתום.

מתקנת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: כל בני-ישראל, גם הקטני-קטנים/ות (מבן חודש ומעלה, ואף לפני כן24) יהיו בבית-הכנסת (לכל הפחות) בעת קריאת עשרת הדיברות25.

מוציאים שני ספרי תורה. י"ג מידות – פעם אחת26. "ריבונו של עולם", בריך שמיה27. שמע, אחד אלוקינו, גדלו וכו' עד "ישועה ורחמים".

אין קוראים מגילת רות28, ואין אומרים 'אקדמות'29.

בספר הראשון קוראים ה' קרואים בפרשת יתרו מ"בחודש השלישי" עד סוף הפרשה. את עשרת-הדיברות קוראים ב'טעם העליון'30. בשעת קריאת-עשרת הדיברות – עומד הקהל, ופניו אל ספר-התורה31.

מניחים את הספר השני על הבימה מימין הספר הראשון32, ואומרים חצי-קדיש. הגבהה וגלילה. בספר השני קוראים למפטיר "וביום הביכורים", ומפטירים במרכבה דיחזקאל33. מעלים גדול וחכם למפטיר. ויש נוהגים שגם הקורא הפטרה זו בלחש עם המפטיר קורא אותה בעמידה, מפני כבודה34.

בארץ-ישראל, לאחר ברכות ההפטרה – הזכרת נשמות35.

מי שהוריו בחיים, יוצא מבית-הכנסת בזמן הזכרת נשמות. אָבֵל (רח"ל) בשנה הראשונה למות אביו או אימו, נשאר בבית-הכנסת אך אינו מזכיר נשמות36.

רבותינו נשיאינו דייקו לאחוז בעץ החיים של הספר-תורה בעת אמירת "יזכור"37.

בהזכרת נשמות אומרים: "בן/בת פלונית"38.

"וכידוע מנהג החסידים להזכיר גם את כ"ק מו"ח אדמו"ר (וכן את רבותינו נשיאינו שלפניו, בנוגע לאלו שהכירו אותם), שזהו עניין שפעולתו היא עבור האומר..."39.

אומרים 'אב הרחמים'. גם מי שאינו מזכיר נשמות, אומר 'אב הרחמים'40.

אשרי, יהללו, חצי-קדיש.

תפילת מוסף:

* בפסקה "ומנחתם ונסכיהם" אומרים (במקום "ושעיר לכפר") "ושני שעירים לכפר"41.

* בפסקה "אלוקינו... מלך רחמן" צריך לומר: לְנָויהם (ולא: "לִנְויהם").

נשיאת כפיים: הכול מכסים את פניהם בטלית, וגם את הילדים מכניסים תחת הטלית. גם ידי הכוהנים מכוסות בטלית42.

כוהן קטן שהגיע לחינוך (ואפילו מגיל שש43), נושא את כפיו בברכה עם כוהנים גדולים כדי להתחנך במצוות44.

כשהכוהנים נושאים כפיהם במוסף של יום-טוב אומר הקהל "ריבונו של עולם..." – בשעה שהכוהנים מנגנים דווקא, אבל כשהכוהנים אומרים את התיבות, צריך לשמוע. כשמנגנים הכוהנים לפני התיבה "וישם", אומר הקהל "ריבונו של עולם... הצדיק". כשמנגנים לפני תיבת "לך" – "ואם... אלישע". כשמנגנים לפני תיבת "שלום" – "וכשם... לטובה". וכשהכוהנים אומרים תיבת "שלום", מסיימים "ותשמרני ותחנני ותרצני". 'אדיר במרום' אומרים אחר עניית אמן, כשעדיין הטלית על פניו45.

הכוהנים נשארים על הדוכן עד אחר סיום 'קדיש תתקבל'. כך נהגו אצל הרבי. במקום שיורדים הכוהנים לפני-כן, יש להימנע מלומר להם אז 'יישר-כוח'46.

היום יום השנה להסתלקות מורנו רבי ישראל בעש"ט נבג"מ זיע"א (תק"כ), ומנוחתו כבוד במז'יבוז'47.

מאכלי חלב48: נוהגים לאוכלם בשחרית, אחרי הקידוש49. אחר-כך מברכים ברכה אחרונה וממתינים שעה אחת50, ואוכלים סעודת יום-טוב הכוללת בשר51, ושותים בה גם יין52. שותים היום רביעית יין לשמחת יום טוב53.

סעודת יום-טוב: חובתה המיוחדת בחג-השבועות – כדי להראות שנוח ומקובל לישראל יום שניתנה בו התורה54. אך ודאי אין "לבסומי..."55.

"מנהג הוא אצל רבותינו נשיאינו לומר 'תורה' בחג-השבועות בעת סעודת יום-טוב וגם לספר סיפור ממורנו הבעש"ט"56. ונכון לנהוג כך57.

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה נוהג להזכיר גם את משה רבינו ודוד המלך58.

בהתוועדויות חג-השבועות [שהתקיימו ביום-טוב שני לפני השקיעה] נהג הרבי נשיא דורנו לעורר על-דבר חינוך, ועל-דבר שיעורי חת"ת.

יש מנגנים בהתוועדות זו ניגוני רבותינו נשיאינו ועל-פי הסדר שהורה הרבי בהתוועדויות דראש-השנה, ועוד. לפני כל ניגון מכריזים שם בעל הניגון. ניגון ג' תנועות (להבעש"ט, הה"מ ואדה"ז), א-לי אתה (אדה"ז), ניגון מקהלת אדמו"ר האמצעי, ימין ה' (הצ"צ), לכתחילה אריבער (מהר"ש), ניגון הכנה (רש"ב), הבינוני (הריי"צ), הוא אלוקינו / אתה בחרתנו (הרבי), ניגון הקפות (הרלוי"צ – אביו של הרבי). לאחרי זה מנגנים כפי שהיה הסדר בסוף ההתוועדויות הגדולות (למעט שנים תשמ"ו ואילך): ניגון הכנה, ד' בבות, ניע זשוריצי.

ה'תהלוכה' לבתי-הכנסת לשמח יהודים בשמחת יום טוב וכו', שייכת במיוחד לחג-השבועות59.

יום שני
ז' בסיוון – אסרו-חג60

כנהוג בכל שלושת הרגלים (וקל-וחומר בזמן מתן-תורה), עורכים בכל אסרו-חג [או בימים הסמוכים לו] 'כינוס תורה' בכל מקום שאפשר. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה משתתף בזה בשיחה מיוחדת שאמר בהתוועדות דחג-השבועות לכבוד הכינוס61.

בשנת תשל"ט62 הציע כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לערוך – ביום נפרד – 'כינוס תורה' גם לנשים, בקשר לעניינים הנוגעים לנשי ובנות ישראל, ובפרט טהרת-המשפחה, כשרות האכילה ושתייה ונרות שבת-קודש ויום-טוב. כן עורר אודות הדפסת קבצי חידושי-תורה שנאמרו בהזדמנויות אלו, ובכלל.

ימי התשלומין:

עניינם – אצירת גילויי החג, שלא יאבדו בטירדת הזמן63.

ההוספה בתורה ובצדקה דימי התשלומין שייכת גם אם בחג-השבועות נעשו כל העניינים בשלימות, ונעשית באופן ד'מעלין בקודש' באופן מיוחד בימים אלו64.

בהמשך למדובר65 אודות כינוסי ילדים בימים שלפני חג-השבועות, והבאתם בחג-השבועות עצמו לקריאת עשרת הדיברות, הציע הרבי נשיא דורנו הוראה, ועל-מנת לפרסמה:

לאסוף ולכנס ילדי ישראל הן בנים והן בנות, גם בימי התשלומין לחג-השבועות, ומה טוב – עד י"ב בסיוון ועד בכלל, לכנסם פעם אחת, ומה טוב – פעמיים: פעם אחת לכנסם בבתי-הספר שם לומדים הם תורה, בהוספה על סדר לימודם הרגיל, ועוד פעם לכנסם בבית-הכנסת, "מקום שמגדלין בו תפילה".

על-דרך זה יש לנהוג בבתי-הספר ובתי-הכנסת שבארץ-הקודש. ובארץ-הקודש בנוסף לזה יכנסו אותם גם במקומות הקדושים, ובמיוחד בכותל המערבי שאין השכינה זזה ממנו, ובמערת המכפלה (ובוודאי יקבלו רשיון לכך), וגם בקבר רחל אימנו66.

* אין אומרים תחנון עד שבת-קודש י"ב בסיוון.

_______________________________________

1)    ספר-המנהגים עמ' 14.

2)     שו"ע אדה"ז סי' תצד ס"ב.

3)     לוח כולל-חב"ד.

4)     הבשמים באים להשיב את הנפש, 'נשמה יתירה' שהיתה בו בשבת והלכה ממנו במוצ"ש, אבל ביו"ט (ע"פ נגלה) "אין לאדם נשמה יתירה כלל" (שו"ע אדה"ז סי' תצא ס"א).

5)     ספר המנהגים (סדר הגדה) עמ' 39, מלקוטי טעמים ומנהגים של הרבי להגש"פ, כותרת 'קידוש', ד"ה הבדלה.

6)     היום-יום, ד סיוון, מתוך מכתב לבני הישיבות, מאג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ה עמ' עו. והורה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "מכתב זה, צריכים ללומדו, וגם לפרסמו בין אלה שאינם יודעים אודותיו" ('תורת-מנחם – התוועדויות' תש"י, עמ' 92). וראה ספר-השיחות תש"ב עמ' 119.

7)     שו"ע אדה"ז סי' תצד ס"ג, ע"פ המ"א שם, ומקורו מזוהר פ' אמור (צח,א), הנאמר גם ב'תיקון' עצמו, ש"חסידים הראשונים לא היו ישנים בלילה זה, והיו עמלים בתורה". וראה 'התוועדויות' תש"נ ח"ג עמ' 133.

8)     הוראת אדמו"ר מהוריי"צ למנהלי הישיבה קודם חג השבועות תש"ד, 'קובץ ליובאוויטש' גיליון 3 עמ' 35.

9)     ספר-המנהגים עמ' 44, מ'ספר השיחות – תורת שלום' עמ' 3.

10)   ספר-השיחות תרצ"ו עמ' 1, וש"נ.

11)   ספר-השיחות תש"ב עמ' 100.

12)   לקוטי-שיחות כרך כח עמ' 315, בשינויים קלים.

13)   ובהוצאות שונות בשנים האחרונות תוקנו הטעויות הללו.

14)   ראה 'המלך במסיבו' ח"א עמ' ריח. וע' בכיו"ב: אג"ק אדמו"ר מוהרש"ב ח"א עמ' יח. היום-יום י"א אדר-א. ועוד.

15)   'אוצר' ס"ע רנב.

16)   שער-הכוונות, מובא בכף-החיים סי' תצד ס"ק ז, וב'תיקון'. עלות-השחר לדעת הגרא"ח נאה ז"ל, הוא בשעה 2:55 כיום בירושלים.

17)   ולמעשה – נוטלים אז לסירוגין כמו תמיד.

18)   "הוראה בחשאי" – 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א ר"ס ד. ובספר 'היכל מנחם' ח"ב עמ' ריג נדפסה הוראה ב'יחידות' שכן מנהגנו בפועל.

19)   בקצות-השולחן סי' ה ס"ב ובבדי-השולחן שם ס"ק ג כתב, שאם לא יצא לצרכיו לא יברכנה, כי ברכה זו אינה חלק מברכות-השחר שנתקנו תמיד, וכבר כ"כ הברכי-יוסף סי' ו ס"ק ג בשם האריז"ל, עיי"ש. אבל ראה ב'יחידות' שבהערה הקודמת.

20)   סידור אדמוה"ז (הוספות לשו"ע ח"א עמ' 347. במהדורה החדשה ס"ע תרח).

21)   לקוטי-שיחות כרך יד עמ' 225. וראה היום-יום י' שבט, בשם אדמו"ר הצמח-צדק: "מוטב לאכול כדי להתפלל מאשר להתפלל כדי לאכול".

22)   'אוצר' עמ' רנח.

23)   ראה בס' "מאמרי אדה"ז ע"פ התורה והמועדים" ח"א עמ' שמא, שעיקר ההלל (התגלות הכתר הוא הרצון, עיי"ש), הוא בחג השבועות.

24)   לקוטי-שיחות כרך כג עמ' 251, ועמ' 256. וכמובן על המארגנים להשתדל למניעת הפרעות מהם (ראה שו"ע אדה"ז סי' צח סוס"א וסי' קכד סו"ס י מהשל"ה).

25)   לקוטי-שיחות כרך כח עמ' 315.

הטעם כמובא בלקוטי שיחות (חלק כג, עמ' 254) מפסיקתא דר"כ, שקריאת עשרת-הדברות היא בדוגמת יום מתן-תורה, ולכן יש לכנס את ילדי ישראל לשמיעתה אז. והרי ברור שהכוונה דווקא לקריאתה בציבור כתקנת חז"ל.

על-כן, בתי-חב"ד רבים מארגנים מניין מיוחד לקריאת התורה בשעה הנוחה לילדים, ובו שישה אנשים שלא שמעו עדיין את הקריאה (או שבשעת שמיעתם התנו שאם יזכו לשמוע באופן כשר אח"כ עם הילדים, הרי עכשיו הם מכוונים שלא לצאת כלל), ואח"כ אמירת הפסוקים, דברי התעוררות, ומחלקים פרסים וכו'. בדבר עריכת הגרלות, עדיף לארגן זאת באסרו-חג, ואז גם להעניק בפועל את כל הפרסים לזוכים.

26)   מסתבר שגם המתפלל בביכ"נ שלפי הנוסח שלהם אומרים זאת ג"פ, א"צ לומר זאת עמהם (ראה תהלה-לדוד סי' סו ס"ק ז, ושו"ת אגרות-משה או"ח ח"ג סי' פט).

27)   סידור אדה"ז.

28)   פסקי הסידור אות קסו. ואכן מנהג זה אינו נהוג כלל אצל חסידי חב"ד, אף שהובא בשו"ע אדה"ז (סי' תצ סי"ז, תצד סי"ג) - 'המלך במסיבו' ח"א עמ' קעא-ב. רצו. וראה 'אוצר' עמ' רסו.

29)   זו ההוראה לרבים ולדורות – ספר-המנהגים שם, לקוטי-שיחות חלק ל"ג עמ' 231.

30)   לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדה"ז סי' תצד סי"א.

31)   ספר-המנהגים עמ' 44. וראה 'אוצר' עמ' רסג.

32)   רמ"א סי' קמז ס"ח – להניחו שם (ואצל הרבי נהגו להניחו מימין).

33)   לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדה"ז שם ס"ה.

34)   לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדה"ז שם ס"ו.

35)   בחו"ל מקיימים הזכרת נשמות ביום-טוב שני, כדלהלן הערה 60.

36)   הוראת אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' רכא, וש"נ.

37)   לקוטי-שיחות כרך יד עמ' 233. 'המלך במסיבו' ח"א עמ' שט.

38)   סידור 'תורה אור' עמ' 259, וכן נהג הרבי, 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' קסו.

39)   משיחת אחש"פ תשכ"ו (תודה למערכת 'הנחות בלה"ק'). ועפ"ז יש להזכיר את כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו. ולכאורה הכוונה לומר: אדמו"ר פלוני בן פלונית, ולהזכירו לפני ההורים (ע"ד האמור בשערי הל' ומנהג  ח"א סו"ס קג לגבי 'הרחמן הוא יברך את אדמו"ר'. ועד"ז בפסוקים לשמות אנשים שלפני סיום שמו"ע).

40)   כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, 'אוצר' עמ' רסט. והוראת הרבי שכן נכון לנהוג – 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' נח-נט.

41)   שעיר עם שתי-הלחם ושעיר לחובת היום. שער-הכולל פ"מ סט"ו. קובץ 'יגדיל תורה' ברוקלין, גיליון יב.

42)   היום-יום, טו בתשרי. לקוטי-דיבורים ח"א עמ' 58. 'ציצית הלכה למעשה' פי"ב סכ"ז-כח וש"נ.

43)   סיפר הרה"ח ר' אשר-לעמיל שי' הכהן, שהרבי שאלו מדוע לא הביא את בנו בן השש לנשיאת-כפיים ('תשורה' לנישואי רוט-דרוק, תשס"ב, עמ' 151). וכן בנטעי גבריאל יו"ט ח"ב, הל' נ"כ פרק סב ס"ו.

44)   שו"ע אדה"ז סי' קכח סמ"ט.

45)   'רשימות', היום יום וס' המנהגים שם.

46)   ראה משנה-ברורה סי' קכח ס"ק ס. ואפשר לברכם אז רק בהושטת-יד ותו-לא.

הרבי היה מברך כל כוהן: "יישר-כוח, כוהן!" הכוהנים נוהגים להשיב: "ברוכים תהיו".

47)   על הדיון והמסקנא בקשר ליום ההסתלקות, ראה בספר-השיחות תרצ"ט עמ' 333, וש"נ, וב'אוצר' עמ' רפח. אודות ההסתלקות, ראה 'רבי ישראל בעש"ט' הוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תשמ"ו, ח"ב פרק כד. צילום המצבה, ב'ימי חב"ד' ביום זה.

48)   שו"ע אדה"ז סי' תצד סט"ז. בטעמי המנהג (שלא יכלו לשחוט ולהכשיר הכלים בשבת; לפי שדוד המלך נסתלק בעצרת והיו כל ישראל אוננין בו ביום ואסורים באכילת בשר; מפני שהתורה נמשלה לדבש וחלב) – ראה בארוכה בקובץ 'אהלי שם' כרך ו' עמ' רא ואילך, וש"נ.

49)   מנהג אדמו"ר מהוריי"צ – 'רשימות היומן' עמ' רה. מנהג הרבי – 'אוצר' עמ' רפד. לוח כולל-חב"ד.

50)   של"ה מסכת שבועות ד"ה ההפטרה, ומציינים לש"ך יו"ד סי' פט ס"ק טז. 'שערי הלכה ומנהג' חיו"ד סי' יא, וראה 'אוצר' שם. זאת, גם בחלב וחמאה, אך כמובן, מלבד גבינה קשה שממתינים אחריה שש שעות (רובן ככולן של הגבינות הכשרות למהדרין בארה"ק כיום, אינן "קשות").

"וראה פמ"ג לשו"ע יו"ד סי' פט, שפתי-דעת ס"ק ז, דהפסק שעה – מחליף קינוח" (אג"ק כרך כ עמ' רפט, שערי הל' ומנהג יו"ד סי' יא).

ההמתנה (אפילו בשש שעות מבשר לחלב) היא מגמר האכילה של סוג אחד עד תחילת האכילה של הסוג השני, ולא מגמר הסעודה או ברכה אחרונה עד תחילת הסעודה (דגול מרבבה ר"ס פט, ודלא כערוה"ש שם סוס"ד).

51)   מצווה – שו"ע אדה"ז סי' תקכ"ט ס"ז. וראה חוה"מ כהלכתו פ"א ס"ז.

52)   שו"ע אדה"ז שם ס"ד "שישתה יין באמצע סעודתו, [ונאמרה בזה הגבלה:] אם ידו משגת" [וגם לא נאמר בזה שיעור (משא"כ – שני הדברים – ביין שמחיוב שמחה דלהלן)]. וראה 'בירור' בעניין זה ב'התקשרות' גיליון תקל"ט.

53)   חובה – שו"ע אדה"ז שם. וצ"ל רביעית, 'תורה אור' לאדה"ז עמ' 198.

54)   שו"ע אדה"ז סי' תצד סעיף חי.

55)   רשימת כ"ק אדמו"ר, ספר-המנהגים עמ' 38 וש"נ.

56)   ספר-השיחות תש"ד עמ' 140.

57)   'תורת- מנחם – התוועדויות' חלק מ' עמ' 58.

58)   'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' שיא.

59)   לקוטי-שיחות כרך ח עמ' 252. וראה 'אוצר' עמ' רצ. התהלוכה הראשונה היתה בשנת תשט"ו.

60)   על השמחה המיוחדת ביום זה, ראה שו"ע אדה"ז סי' תצד סי"ט. נתבאר בלקוטי-שיחות כרך כח עמ' 24, ובלה"ק בס' 'שולחן המלך' ח"ב עמ' קמא.

לבני חו"ל: יום-טוב שני. בהדלקת נרות (אחרי צאת הכוכבים) מברכות: 'להדליק נר של יו"ט' ו'שהחיינו'. ערבית, קידוש וברהמ"ז של יו"ט. בשחרית מוציאים ב' ס"ת, י"ג מידות וכו' כדאתמול, בספר הראשון קוראים ה' קרואים בפ' ראה 'כל הבכור', ח"ק. בספר השני קוראים למפטיר כדאתמול. הפטרה בחבקוק (ספ"ב): 'וה' בהיכל קדשו...'. הזכרת נשמות, אב הרחמים, מוסף כדאתמול, ונושאים כפיים גם היום. קידוש וברהמ"ז של יו"ט [ביום ב' אין מנהג לאכול מאכלי חלב – ע"פ לוח כולל חב"ד]. הנולד והנחלב ביום הראשון מותר ביו"ט שני. הרבי התוועד בסוף יום ב'. למחרת, יום ח' סיוון – אסרו-חג.

בדבר בני חו"ל הנמצאים ביו"ט בארה"ק ולהיפך – ראה הנלקט בס' 'נתיבים בשדה השליחות' ח"א עמ' קג ואילך. וע"ע.

61)   שיחת יום ב' דחה"ש תשל"ח סי"ט.

62)   שיחת יום ב' דחג-השבועות, הנחת הת' סנ"ו.

63)   מדברי אדה"ז – ספר-השיחות תרח"ץ עמ' 285.

64)   שיחת מוצש"ק במדבר תשל"ט, הנחת הת' סי"ט.

65)   בער"ח סיון תש"מ, לקוטי-שיחות כרך כ"ג עמ' 249.

66)   משיחת ש"פ נשא תש"מ, לקוטי-שיחות שם עמ' 259.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)