משכנו של הכהן הגדול ב'לשכת העץ' – מעלה או חסרון? * בעבודת קירוב יהודים יש לשלול פשרות כאילו מותר להם לעבור על חלק מהמצות, ובנוסף זהו שקר * לעומת זאת, ישנם דברים שהתורה קובעת שנדחית מצוה מפני השנייה * וכיצד לנהוג כשלא ניתן להשיג את הרצוי במלואו? * מקורות לשיטת הזהב שסלל הרבי בנושא * מסדרת יסודתו בהררי קודש
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
"לשכת העץ" למה?
לגבי העובדה שלשכתו של כהן גדול היתה מעץ בשונה מכל הלשכות שהיו אבן וכדו' ונקראת "לשכת העץ" – האם היה זה גם כדי 'להכניע' את לבו של הכהן-גדול, כפירוש התוספות יום-טוב – נאמר בלקוטי שיחות חלק כח עמ' 221 (על פי התרגום ב'חידושים וביאורים בהלכות בית הבחירה' שיחה יו"ד (לשכת העץ) סעיף ב'):
אף על פי שיש צורך להבטיח "שלא תזוח דעתו [=של כהן גדול] עליו", הרי אינו מסתבר ש"יהדרו" בדבר.. ובפרט שגורמים לו טירחא רבה בעבודתו.
ויש לבאר את החידוש בדבר: לכאורה מה בכך? – ובכן ברמב"ם בהלכות עבודת יום הכיפורים פרק ב' הלכה ה' נאמר מפורש: "בכל יום מי שזכה במחתה.. והיום [=יום כיפור] כהן גדול... שלא לייגעו בתוספת עבודה כדי להקל על כהן גדול שלא ייגע".
מדברי הרמב"ם למדנו שככלל משתדלים שלא לייגעו, אם-כן העובדה שמוליכים אותו מדרום לצפון ומצפון לדרום (שלא יתגאה בכתר כהונה – רש"י יומא יט, סע"א) היא עצמה חידוש.
ולכן לא מסתבר ש"מהדרים" בחשדות נגדו – שלכן יצטרך להשתכן ב"לשכת העץ", ולכן שולל הרבי את פירוש התוספות יום-טוב וק"ל. – ואדרבה, כפי שמבאר הרבי על פי תורת אביו הרלוי"צ, "לשכת העץ" באה לרמז על אריכות ימיהם וצדקותם של כהנים גדולים, עיין שם.
"גן" מצות בפרשת משפטים
בהתוועדויות תשמ"ט (חלק ב' עמ' 307 ואילך) נתבארה העובדה שפרשת יתרו היא פרשה השבע-עשרה בתורה, ואילו פרשת משפטים היא פרשה השמונה עשרה.
והרמז בדבר: יתרו – יש בה פרשת מתן תורה, ולכן מספרה 17 בגימטריא "טוב", כמאמר (אבות פרק ו' משנה ג') "אין טוב אלא תורה".
משפטים – עוסקת ביישומם של הלכות התורה בחיי היומיום ובענייני עולם, ולכן מספרה 18 בגימטריא "חי" – לא טוב רוחני ומופשט בלבד, אלא משפיעה גם על החיים הגשמיים בעולמנו – "תורת חיים" (עד כאן תוכן הדברים על פי 'ביאורי החומש', היכל מנחם, כרך ב' עמ' קיד-קטו).
ואולי אפשר להוסיף בזה:
"פרשת משפטים יש בה כ"ג מצוות עשה ול' לא-תעשה" – לשון ספר החינוך (הקדמה למצוה מב). כלומר יש "גן" [=53] מצוות בגימטריא. והנה המשותף לכל מצוות אלו, הוא כלשון הכתוב בפרשה זו (משפטים כב,ל): "ואנשי קודש תהיון לי" – לא מלאכים אלא אנשים, אבל "אנשי קודש" שעל ידי תורה-ומצות מקדשים את חיי היומיום ומגלים שהעולם הזה הוא ה"גן" של הקב"ה, עליו הוא אומר "באתי לגני".
לתואר "מדרש"
בלקוטי שיחות (כרך ד' עמ' 1236 הערה 34) נאמר, שבשם "מדרש" נקראים מאמרי חז"ל הדורשים ומבארים את הפסוקים גם אלו שבש"ס, עיין שם.
ויש לציין שכן מבואר בחידושי והגהות מהרי"ץ חיות לעירובין יח,א – ד"ה כל, ובמאמר דרכי משה להנ"ל ד"ה מדרש (נדפס ב"כל ספרי מהרי"צ חיות" חלק ב' עמ' תעט-תפ) בארוכה.
שלילת "פשרות" בתורה ובחינוך
בשיחות רבות ובמכתבים מתייחס הרבי לשלילת פשרות בענייני תורה ומצוותיה, וכך התבטא באחת האיגרות (שלחן מנחם כרך ה' עמ' עג-ד):
העצה.. לא לעשות פשרות, זאת אומרת לא לומר להם שמותר לעבור ח"ו על חלק מהמצוות ובלבד שיקיימו מצוות אחרות, שהרי נוסף על האיסור דלשקר, הרי זה גם כן מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, שינויים בדת וכו' – אלא לבאר... ולהסבירם, שלעת עתה לומדים עמהם על-דבר מצוה זו וידעו שיש עוד כמה מצוות, אבל הרי אי אפשר ללמדם על דבר כל העניינים בתחילה, ולכן מלמדים אותם צעד אחר צעד...
[וראה עוד בתורת מנחם כרך ח"י עמ' 62 ובריבוי מקומות].
עוד הרחיב והאריך בנושא זה בשיחת קדשו – אור לעשרה בטבת תשל"ח (לקוטי שיחות כרך כ' עמ' 355 ואילך), בשלילת פשרות ו"מסחר" בתורה ומצוות. בין השאר התבטא (כאן בתרגום חופשי):
כאשר בא בשר ודם ורוצה לעשות "מסחר" במצוות ועבירות, "למכור" מצווה קטנה, כלומר לקבל עבירה, בכדי "להרוויח" מצוה גדולה יותר – מביא הדבר לידי כך, שסוף סוף מוכרים לא רק "קלה שבקלות", אלא רחמנא ליצלן, גם "חמורה שבחמורות", כנ"ל.
הרבי מדגיש במהלך הדברים:
ומובן בפשטות שאין לזה שייכות לעשה דוחה לא תעשה וכיוצא בזה – כי זהו דין בעשה ולא תעשה גופא שתורה קובעת...
בהמשך מתייחס הרבי לשלילת פשרות בחינוך, וכן בקירוב גדולים (בשנים) לתורה ומצוותיה, ולבסוף גם לגבי "פשרות" העסקנים בענייני תורה ומצוות. אך לפועל קובע כ"ק אדמו"ר (שלחן מנחם שם עמ' עג):
השקפת התורה היא אשר במקום שאפשר להציל ילד מחינוך של כפירה רחמנא ליצלן לחינוך של הידור מצוה בתכלית וכו' – בוודאי צריך לעשות כל השתדלות בזה. ואם אי אפשר באופן כזה, אלא על כל פנים לחינוך של שולחן-ערוך גרידא בלי לפנים משורת הדין, או עוד גרוע מזה על כל פנים לחינוך של עיקר שמירת הדת והחמורות שבתורה, הרי גם כן צריך להשתדל להצילו ובלבד שלא יטמע בין העכו"ם ולקבל חינוך של כפירה ר"ל ... האחריות השלימה בעשיית כל מה שביכלתם שיישארו על כל פנים נאמנים לדתם.
ירדה תורה לסוף מחשבת האדם
ויש להאיר ולהעיר על הנ"ל כמה הערות:
א. לשלילת הפשרות לכתחילה – לכאורה קצת ראיה מדברי הרמב"ם (סוף הלכות תמורה) "ירדה תורה לסוף מחשבת האדם וקצת יצרו הרע . . ואם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה, יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא, לפיכך סתם הכתוב בפניו שלא יחליף". אבל אולי אין כאן ראיה כי זהו דווקא באיסור תמורה ולגבי "להרבות קנינו ולחוס על ממונו".
אמנם, ניתן לכאורה להוכיח זאת מהכלל ש"אין מעבירין על המצוות", כלומר: מכיוון שלפנינו מצויה מצוה פלונית, מעדיפה התורה שנקיימה גם כשהיא קלה ממצוה אחרת, רק משום שהראשונה באה לידינו קודם!
ב. מה שהדגיש כ"ק "עשה דוחה לא תעשה וכיוצא בזה" – כוונתו ליישב בזה, שהרי לפחות בהשקפה ראשונה נראה שכמה וכמה מדיני התורה הם בעצמם מעין פשרה או וויתור – כגון: "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", "ניחא ליה לחבר דליעביד הוא איסורא קלילא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה" (עירובין לב,ב. וש"נ). "מצוה לבצוע" (סנהדרין ו,ב). "קם ליה בדרבה מיני'" ועוד [וראה ביאור נפלא מכ"ק אדמו"ר בנוסח תפילת שבת קודש – "נצטוו ציווי פעליה כראוי" שזהו לעתיד לבוא – בספר 'מקדש מלך' כרך ד' עמ' תיא-תיב], ועל כך מבהיר כ"ק שזהו רצון ה', כי התורה עצמה קובעת שלכן אין זה "פשרה" או "מסחר" אלא רצון ה'!
מעט מעט אגרשנו
ג. לגישתו של הרבי ב"צעד אחר צעד" יש להצביע על מקור במסכת סוטה מח,א: אמר רב יוסף זמרי גברי ועני נשי – פריצותא, זמרי נשי עני גברי – כאש בנעורת. ומקשה הגמרא [= דמכיון שסוף סוף שניהם אסורים]: למאי נפקא מינא? ומיישבת: לבטולי הא מקמי הא. ופירש רש"י: "אם אין שומעין לנו לבטל את שניהם, נקדים לבטל את זה שהוא כאש בנעורת".
ובאמת מצינו דברים מפורשים בנידון: בדברי הרשב"א (שו"ת ח"ה סרל"ח), המסתמך על "מעשה רב" של בית רבי שנאלצו (עבודה זרה טז,א) להגיש שור מפוטם כמתנה למלך בסמיכות ליום אידם (כפירוש רבינו חננאל שם), וכדי למעט באיסור יזמו הענקת סכום כסף גדול (ד' ריבואות ממון) בשלבים אחד אחר השני – קודם כדי שתידחה הקרבתו למחרת יום האיד, ואחר כך כדי שלא יוקרב כלל, "מאי טעמא? .. רבי מיעקר מילתא בעי, וסבר, יעקר ואתי פורתא פורתא" – ופסק הרשב"א:
להסיר המכשלה את העם, צריך לעלות מן הקלה אל החמורה .. וכבר הראו לנו מועצות ודעת במה שהזכירו בפרק-קמא דעבודה-זרה .. למיעקר מילתא בעי, ועקרו אותה פורתא פורתא . . והעלמת עין מן העובר, לעתים מצוה, והכל לפי צורך השעה.
תער בזקן וגילוח בעומר
ד. ענין זה של "מסחור" במצוות, עלה על הפרק בתקופתו של החיד"א כפי שהוא מציג את הדברים בשו"ת חיים שאל סימן וא"ו בדונו בשאלה שלפנינו:
"עיר שרוב ישראל הן בעוון מגלחים זקנם בתער, ויום יום ידרשון חומר האיסור כי רב ולא אבו שמוע, ויהי היום עלתה על לב ראשי העם לגדור הפרצה ולעשות תקנה בועד כללי, לשמור ולעשות תגלחתם במספריים או בסם, ולמען יקבלו ההמון יותר [=יתירו] להם לגלח בימי העומר, כי בזה אפשר שיקבלו". – לכאורה זהו ממש הנושא שלפנינו.
הנה תשובתו של החיד"א נחלקת לשנים: "אין ספק דאם ראשי העם יכולים לכוף להמון ישראל שלא יגלחו זקנם בתער, חובה עליהם לכופם .. ומנהג שלא לגלח בימי העומר יהא מונח במקומו, כיון דכך פשט המנהג וכבר נודע כמה גדול כוח המנהג". מה שאין כן "אם מעלת רבני העיר וראשי הקהל עיניהם תחזינה מצרים [=ההיפך מלשון הפסוק "תחזינה מישרים" – וכאן הוא מלשון מיצרים וגבולים (העלמות והסתרים)], ואמדי דעתייהו דאין המון העם נשמעין להם אם לא בהתיר מנהג העומר .. נראה פשוט דחובה מוטלת לבטל מנהג העומר, כדי לקיים איסורי תורה.
ארבע ראיות מביא החיד"א לפסק דינו זה:
א. גיטין לח,א – כשכפו אדון לשחרר את שפחתו הכנענית שנהגו בה רבים מנהג הפקר למרות המצות-עשה "לעולם בהם תעבודו", ו"מנהג תגלחת העומר מנהג בעלמא, וקיל טובא מאיסור קל דרבנן.
ב. תשובת מהר"י מינץ סימן ה' – הובאה בט"ז סשל"ד – להתיר מינקת חבירו להינשא בתוך כ"ד חודש לפטירת בעלה, ובכך להציל את האשה והילד שלה מיציאה לתרבות רעה – ואף שהב"י חולק על הרמ"א בהיתר זה "הכא [=תגלחת בספירת העומר] כולי עלמא מודו".
ג. ספר חסידים סקע"ו להתיר איסור (קל לפי ערך) מאיסורים חמורים יותר.
ד. סוטה מח,א – הובא לעיל.
ומסקנת החיד"א: "הרי אף דתרוויהו איסורא נינהו, כל דלית בידן לבטולי תרווייהו, דחינן איסור קל כדי שלא יעברו איסור חמור. והוא הדין בנידון דידן דאם באמת לא מקבלי שלא להשחית זקנם בתער כי אם בהתיר להם לגלח בעומר, שרינן להו דאינו אלא מנהג בעלמא".
ואכן דברי החיד"א מהווים גם מקור וגם הארה לדברי כ"ק אדמו"ר! | 
זמנים נוספים
שקיעה: 18:24
זריחה: 6:36
