חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:19 זריחה: 6:09 י"ט באב התשע"ט, 20/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

'מציאות חדשה' בתפילה – ככלי לברכה
ניצוצי רבי

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1083- כל המדורים ברצף
על-ידי הקדושה של כוח המעשה זוכים להגיע ל"קדוש אני"
בכוח כל יהודי להגיע למדרגת "קודש קודשים"
'מציאות חדשה' בתפילה – ככלי לברכה
פרשת אחרי-קדושים
"הרואה את הנולד"
הלכות ומנהגי חב"ד

לא לדחות הדפסת ספרים וכתבים * אין להתייאש מתפילה * שינה ביום נצרכת או מיותרת? * מדוע הדלקת אש תקרא "מלאכה" אף שאינה קשורה בטרחא? * זהירות בכינוי "קישורי תנאים" במקום "אירוסין" * חיות הצדיקים למעלה מדרך הטבע * 'פתיחת הצינור' ו'יגיעה' בתורה * רשימה נוספת בסדרת יסודתו בהררי קודש

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

"שלא תרבה להזהר"

כב' קדושת אדמו"ר סיפר במספר הזדמנויות ('בצל החכמה' עמ' 41 – אייר תשל"ז) שאי-הדפסת כתבי חסידות גרמה לכך שחלק גדול מן הכתבים נשאר שם וכו', והדבר גרם צער לכב' קדושת אדמו"ר מוהריי"צ, עיין שם.

ויש לציין למה שכתב החיד"א ב'שם הגדולים' מערכת ספרים אות נ סמ"ז [נשאל דוד]: "וגדולי ישראל קצתם היו זהירים שלא להדפיס ספרי חידושיהם בחייהם. ובאמת אמרו מן הזהירות שלא תרבה להזהר, כי זה גרם שנאבדו הכתבים חבל על דאבדין".

יחזור ויתפלל

הסיפור הבא מופיע בלקוטי שיחות כרך כד שיחה לראש השנה – בעניין בלבול השטן: יהודי נכנס אל הרבי [מהורש"ב] וביקש ברכה אודות ענין רציני.. והשיב לו שאין הוא יכול לעזרו בכך.. באותה שעה עדיין לא היה מוכשר.. הוא לא היה כלי לכך.. אלא שמענה הרבי פעל אצל היהודי שברון-לב ושפך את לבו לפני ה' – וזה פעל שנהיה כמציאות חדשה.. וכשנכנס היהודי אל הרבי בשנית.. ברכו והברכה אכן נתקיימה בפועל.

והנה לכאורה מקור לדבר בעניין תפלה בכלל – כדאיתא בברכות לב,ב שאם ראה אדם שהתפלל ולא נענה ישוב ויתפלל שנאמר (תהלים מ,ב) "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'" (וברש"י: קוה והתחזק ולא תמשוך ידך אלא חזור וקוה).

וכן בדברים רבה ב,ז: קוה גו' וקוה גו' הוי מתפלל וחוזר ומתפלל ויש שעה שיתנו לך. ובעץ יוסף שם פירש "כי לפעמים עת גורם ששערי רצון נפתחים לפניו, כי אין רעיון האדם עומד על מעמד אחד ויתכן לפעמים שתפלתו בכוונה יותר ולכן נענה לו".

אך מקור מפורש למקרה כפי שאירע בסיפור, מופיע בשפתי חכמים שם:

"יחזור ויתפלל.. בדרך דרש יש לומר דיחזור פירוש בתשובה, ואחר כך יתפלל שנית, דודאי עונותיו היו מעכבים מלשמוע תפלתו", וכפי שנתבאר בשיחה.

אלא שכאן מדובר בתפלת האדם שיתכן והוא בבחינת "אין חבוש מתיר עצמו" מה שאין כן כשצדיק כמו הרבי (מהורש"ב נ"ע) מתפלל עליו.

שינה ביום רצויה?

בלקוטי שיחות כרך יב (עמ' 254 הערה 50) מעיר הרבי על המובא בצוואת הריב"ש "ויישן ביום כמה שעות כו'", וכותב על כך:

ובכל אופן צריך-עיון במה שכתב בצוואת הריב"ש.

והכוונה בפשטות היא מפני ששלל זאת הרמב"ם במפורש בהלכות דעות פרק רביעי הלכה ה': "ולא יישן ביום", וכן מהמבואר בספרי המקובלים בסילוק הנשמה על ידי השינה (ראה בהערת הרבי שם).

ואף אמנם מפורש בשולחן ערוך או"ח סימן רל"א ש"אם אי אפשר לו ללמוד בלא שינת הצהרים – יישן" ("ובלבד שלא יאריך בה שאסור לישון ביום יותר משינת הסוס"), ו"יתכוין לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות שלא תטרף דעתו בתורה" – אבל לשון הצוואה משמעה כהוראה לכתחילה!

ומיישב הרבי את דברי צוואת הריב"ש – בשניים:

ואולי קאי (=מדובר) כשהוא מוכרח ל"קימת חצות" שלפני זה (וכההמשך: כדי שיספיק לו מעט שינה בלילה).

או ללימוד תורה בלילה, שהוא העיקרי.

ובכל זאת מסיים: "וצריך-עיון; ואין-כאן-מקומו".

ואכן כדברי הרבי מצינו לצדיקים רבים שנהגו לישון מעט ביום, כדי לקום בחצות לילה לעסוק בתורה ובעבודת ה'. וכן כותב הרה"צ רבי יצחק אייזיק מקאמרנא בספרו נוצר חסד על פרקי אבות (פרק ג, משנה ד), וז"ל:

"וטוב לו ליזהר שישן ביום אחר חצות היום דייקא הרבה שעות כדי שתהיה שנתו בלילה קלה ועריבה וישן שני או שלשה שעות ודי לו, כי אין בעולם דבר גדול מהלימוד של לילה אחר חצות דוקא, ומזהיר לנפשו ומשרה עליו שכינה, וזוכה לרוח הקודש אמיתי מפנימיות, וכמעט כל יהדותו תלוי בזה".

ובספר שולחן הטהור (זר זהב ס' רלט) כתב וז"ל "כללו של דבר לאנשים כערכינו טוב לישון ביום איזה שעות שיהיה שינתו קלה בלילה ויעמוד בחצות לילה להלל קונו ובוראו במוח צח ויפה, כיוון דכוונתו לשמים עולה נשמתו לצרור החיים גם ביום.

"וכך נהגו כל רבותי הקדושים מורי מו"ח יעקב יצחק מלובלין (החוזה מלובלין) ומורי אברהם יהושע העשיל ממעזיבוז (הרה"צ מאפטא) ומורי דודי רבי צבי מזידיטשוב ומורי רבי נפתלי מרופשיץ וכל תלמידי הריבש"ט, וכל שתפסו לו גסות רוח אינו ישן ביום שסובר שאין כמותו צדיק בעולם".

והעיד בספר ערוך השולחן (או"ח סימן רל"ח) "וכן ראינו לגדולי עולם שהיו ישנים ביום כשעה או שתים דכך הוצרכו לפי חלישותם ולפי הנהגתם".

וראה מה שכתב בספר כף החיים על שו"ע סימן רל"ח (ס"ק ו) על דברי השו"ע שאסור לישון ביום יותר משינת הסוס שהוא שתין נשמי – שהוא דווקא אם ישן בלילה כל צרכו, אבל הניעור בלילה ועוסק בתורה מותר לישון ביום מעט, והכל לפי מה שהוא אדם ומזג טבע הבריאות.

כן אם רוצה להיות ניעור בלילה ועוסק בתורה, ולישון ביום שקודם לו כדי שתהא דעתו צלולה לעסוק בתורה.

וממשיך, "הגם שכתבנו כי על ידי השינה מסתלקת נשמת הצדיק המעוברת בו, אפשר לומר כיון שהוא ישן לכבוד עסק התורה לא תסתלק", עוד אפשר לומר, כיון שהוא ישן לכבד עסק התורה זכות התורה תגין עליו והוה-ליה כמו הישן בשבת ואדרבא תתעבר בו נשמת הצדיק כדי לסייע במצוות, עכ"ל.

איסורי שבת גם ללא טרחא

בלקוטי שיחות כרך כא (עמ' 500-502) נדפס מכתב ארוך מהרבי במענה לשאלה: "מה יענה על הטענה שיש אומרים שמותר להדליק אש בשבת . . [מכיון ש]אופן הדלקת אור בזמננו, אינו קשור בכל טירחא".

ובמענה "מצד השכל" – איתא (שם עמ' 501):

שמירת שבת על פי פשוטו של מקרא הוא, על שם ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת, ופשוט לכל בעל שכל אשר לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו, וממעשה מלאכה ששת ימי בראשית מאופן מלאכה זו, זאת-אומרת שאינה קשורה בטרחה כלל, שבת ביום השביעי, ובדוגמא זו נצטוו גם בני ישראל.

ובקצרה יותר בלקוטי שיחות כרך יא עמ' 351:

הקושיא – דעתה בקל להבעיר אש, ולמה תאסר בשבת-קודש וכו' – ההסברה פשוטה, ד"עשה ה' וגו'" היתה קלה עוד יותר (אמירה, ה' שהוא אין-סוף) ומזה "שבת וינפש".

ויש לציין כי דברי הרבי תואמים להפליא את דברי אור-החיים הק' על הפסוק (יתרו כ,יא): "וינח ביום השביעי" – "כאן נתחכם ה' לאסור מלאכות אשר מנו חכמים מ' מלאכות חסר אחת, שיש בהם מלאכות שאין בהם שום טורח כלל בעשייתה, כמו שתאמר המוציא כלי מרשות-היחיד לרשות-הרבים או להפך .. ויאמר אדם מה טורח יש בדבר זה להתחייב, לזה אמר הכתוב כי ששת ימים וגו' וינח וגו', פירוש ודוק והשכיל בטעם, ותדע שאין הדבר לצד הטורח לבד, והרי מי שנאמר בו לא ייעף ולא ייגע ובו לא יוצדק לומר מנוחה, אלא הכוונה הוא לצד הפעולה היוצאת אנו דנים, הגם שלא תהיה בה יגיעה וטורח. ולזה כל ששם מלאכה עליה הגם כי יעשנה אדם בלא הרגשת דבר, הרי זה חייב עליה" עכ"ל. וראה מדרשי חז"ל שנסמנו בתורה שלימה על הפסוק (עמ' פג ס"ק רעז).

"קישורי תנאים" – לא "אירוסין"

בשיחת ש"פ תשא תשמ"א עורר הרבי ברבים נגד השימוש בביטוי "אירוסין" (שיחות-קודש תשמ"א כרך ב' עמ' 513-512). ושנים רבות לפני-כן בשנת תשכ"ט כתב כ"ק בנידון-זה להרה"ג רב"ש שניאורסון (נעתק באגרות קודש כרך כו עמ' קמ): "לפי-עניות דעתי אין לומר או לכתוב "אירוסין" – עד שיהיו אירוסין...".

וכוונת כ"ק למה שכתב הטור (סס"ב) "והאידנא אין נוהגין ליארס אלא בשעת החופה", וכן הוא בדרכי משה לרמ"א סל"ד ס"ק ה, וראה רמ"א לשו"ע סנ"ה ס"א [וראה בביאור הגר"א סנה' סקי"א מ"ש לבאר טעם סמיכות האירוסין לחופה].

ובאמת נשאל בזה כבר הרא"ש (שו"ת כלל לה סי"ב): ראובן ששידך רבקה ושלח לה סבלונות, שאלו בני העיר למוליכי הסבלונות, למי אתם מוליכין אלו הסבלונות, אמרו לרבקה מאורסת ראובן הנזכר, ויצא לה קול בעיר להצריכה גט, כיון שיצא הקול בעיר שהיא ארוסתו. והשיב: "יראה, שאין כאן קול להצריכה גט, דמשום סבלונות אין כאן מיחוש... ואי משום קול שהיו הנשים שהן מוליכות הסבלונות לרבקה ששלח לה ארוסה ראובן, לאו קול הוא להצריכה גט, שכן לשון העולם לקרות למשודכת ארוסה וכו'".

מהשאלה שנשאל הרא"ש נמצא שאכן יש מקום לחששם, אם כי למעשה (אף בזמנו) היה זה כבר "מנהג העולם" [ואולי יש לומר שאכן הכוונה ל"מנהג העולם – מלשון העלם והסתר" (כמובא בדא"ח ראה לקו"ת שלח לז,ד)], ולכן בפועל אין כאן חשש קידושין.

אבל באמת מסגנון השיחה בתשמ"א שמתחיל ב"נוהג של רבנים לפרסם שפלוני בן פלוני ובת גילו נתארסו" משמע שכ"ק מתריע (לא פחות) על הגושפנקא הרבנית שניתנה לדבר – שגם אם לפועל אין כאן איסור ממש, חשש יש כאן. וגם בתשכ"ט הרי נכתב להרה"ג וכו' אישיות תורנית, וק"ל.

בכל מלחמה מוכרחים לנס

בהתוועדויות תשד"מ (כרך ב' עמ' 1276), מצביע כ"ק אדמו"ר על החידוש במאורעות ימי הפורים, שבהם לא נפקד איש, דבר שהוא נמנע בדרך הטבע (שלכן צויין כדבר מיוחד במלחמת מדין ש"לא נפקד ממנו איש"), כי "בדרך הטבע לא תתכן מלחמה ללא קרבנות כלל", עיין שם.

ויש לציין לדברי הרמב"ן על התורה (שופטים כ,ד), שמפרש ההבדל שבין הכהן והשוטרים המוסיפים לדבר: "הכהן, שהוא העובד את השם, יזהירם ביראתו ויבטיחם, אבל השוטרים ידברו בנוהג שבעולם, פן ימות במלחמה, כי בדרך הארץ בכל המלחמות ימותו אנשים גם מכת הנוצחים". [וראה לקוטי שיחות כרך לה עמ' 173, ובמה שצויין שם בהערה 37].

חיות למעלה מהטבע

בלקוטי שיחות כרך ה' עמ' 137: "הדין הוא שתלמיד-חכם אסור לו לדור בעיר שאין בה "אומן" (מקיז דם), שכן מצד הטבע שהטביע הקב"ה בגוף האדם בהכרח להיזקק להקזת דם, ומכיון שרב יוסף לא הוזקק במשך 22 שנה ל"אומן", היה לו הוכחה שחיותו הוא למעלה מדרך הטבע", עיין שם.

ולכאורה יש להוכיח כן גם מהנאמר במסכת סנהדרין (צג,ב) במעשה בועז שנתן לרות שש סאין – "רמז לה שעתידין ששה בנים לצאת ממנה שמתברכין בשש ברכות" – "חנניה מישאל ועזריה דכתיב בהו (דניאל א) "אשר אין בהם כל מאום . . אמר רבי חמא (בר חנניא) אפילו כריבדא דכוסילתא לא הוה בהו". וברש"י שם: "שלא היו צריכין להקזה כו'". כלומר: זהו חידוש – שלא על פי טבע – ש"אפילו . . לא הוה בהו" וכו'.

פתיחת הצינור בתורה

בכמה מקומות בדא"ח ובכמה שיחות מבואר ענין פתיחת הצינור, ובנוגע ללימוד התורה כותב כ"ק אדמו"ר בלקו"ש חי"ג ע' 209:

בנוגע להבנה בתורה (אף שאמרו חז"ל על זה לא יגעתי ומצאתי אל תאמין): הרב בית יוסף שטרח ויגע עד שבא על פירוש איזה מאמר ואחר כך שמע אותו פירוש מאחרים גם כן ונצטער ואמר לו האריז"ל אתה פתחת הצינור...

לאור זה ניתן לבאר מה שמופיע בגמרא (ראה לדוגמא שבת לד,א): "אנא לא שמיע לי הא ד...[אמורא שלפניהם] וקיימתי מסברא" – שאף שלא שמע הדבר משמו קיים זאת מדעתו.

שהפירוש בזה הוא, כי לאחרי שבעל האמרה אמר את שמועתו בפה, הנה למרות שהאמורא השני לא שמע זאת בפועל, ייתכן שתעלה גם במוחו אותה סברא.

ולגבי מה שכתב "בנוגע להבנה בתורה אף ש . . לא יגעתי ומצאתי אל תאמין", הנה אין הכוונה ששוב לא תהיה שייכת כאן יגיעה כו', שהרי עדיין באפשרותו להעמיק ולהתייגע בהפנמה ובקליטה הפנימית של הנאמר, ובדומה למה שדיבר כ"ק אדמו"ר כמה פעמים במעלת ספרי אנציקלופדי' ומלקטים (ראה ספר קרנות צדי"ק - קה"ת תשנ"ב, משיחת ש"פ משפטים תשד"מ) שחוסכים יגיעה בחיפוש העניין, ובזמן זה תתבטא מעלת היגיעה בקליטת והחדרת העניין בעצמו.

וכך הוא בנידון-דידן, שפעולת הראשון היא בהבנת המאמר עצמו, ואחריו יש עוד מקום להעמקה וליגיעה וכו', וק"ל.


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)