חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:19 זריחה: 6:09 י"ט באב התשע"ט, 20/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

רצוא והתעלות עם הפנמה והתיישבות
דבר מלכות

מדורים נוספים
התקשרות גליון 1077- כל המדורים ברצף
רצוא והתעלות עם הפנמה והתיישבות
העיקר שתבוא הגאולה!
במערכה למען שמירת השבת
פרשת ויקהל-פקודי
הלכות ומנהגי חב"ד

האפר והמים בפרה אדומה מסמלים שני קווים הנוגעים לקיום כל התורה והמצוות, ואף לכל ענייניו של האדם * יהודי אינו יכול להישאר במקומו, אלא עליו להיות בתנועה מתמדת של מרוצה והתעלות * מאידך, אל לו להישאר בתנועה של רצוא, אלא מחובתו לרדת חזרה בתנועת שוב – שהדרגה החדשה בעבודה תהיה אצלו בהתיישבות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ידוע הביאור1 בזה שפרשת פרה נקראת "זאת חוקת התורה" (ולא "זאת חוקת הפרה"), כי "מצוות1  פרה אדומה הוא כללות התורה", בזה משתקף בגלוי עניין רצוא ושוב שעליו מיוסד כללות עבודת התורה והמצוות:

מעשה הפרה כלול (בכלל) משני עניינים: א) שריפת הפרה לאפר, ב) "ונתן עליו מים חיים אל כלי"2, וערבו את האפר עם המים, וממנו היזו על הטמא-מת בכדי לטהרו.

שני עניינים אלו (שריפת הפרה לאפר ומים) הינם שני הקווים דרצוא ושוב, העלאה והמשכה: שריפת הפרה על-ידי אש היא תנועה דרצוא (העלאה) – כפי שאש נמשך (בטבעו) מלמטה למעלה, ולולא דבר גשמי שבו נאחז האש, היה האש עולה מלמטה למעלה (לשורשו ומקורו ביסוד האש)3. מים הם תנועה דשוב (המשכה) – מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך4, וכאשר המים נמצאים במקום מישור (במקום הנמוך) – הרי הם עומדים במקומם (בהתיישבות), לא כאש שנמשך למעלה כל הזמן. ובכדי שתהיה הטהרה (על-ידי פרה אדומה) צריכים את החיבור דשתי תנועות.

וזהו הטעם לכך שמצוות פרה אדומה היא "חוקת התורה" – כי "על5 ב' עניינים אלו דרצוא ושוב [כללות עניין מעשה הפרה6] הוסד כל עיקר התורה והמצוות" – שיהיה החיבור והייחוד דהעלאה והמשכה (רצוא ושוב): להעלות (מלמטה למעלה) את עצמו וחלקו בעולם, ממעמדם הגשמי שיכללו למעלה באלוקות – על-ידי התשוקה ורצוא באהבה כרשפי אש, "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"7, שיקריב את עצמו כקרבן לה', "אדם כי יקריב – מכם קרבן לה'"8, ובכללות – על-ידי עבודת התפלה9; וביחד עם זה להמשיך מלמעלה למטה קדושה ואלקות, ובכללות – על-ידי לימוד התורה (שנמשלה למים4) וקיום המצוות, שממשיכים קדושה למטה.

החל כפי שזה ביהודי עצמו, כנשמה בגוף: החיבור דנשמתו, "נר ה' נשמת אדם"10 ש"חפצה וחשקה בטבעה לידבק בשרשה ומקורה בהקב"ה"11, וגופו שיסודו מעפר, וטבע העפר לרדת למטה.

וכך פועל גם בארץ הלזו הגשמית – הוא מעלה את העולם ממצבו הירוד, ופועל שתהיה ארץ על שם ש"רצתה לעשות רצון קונה"12 (רצוא), וביחד עם זה – ממשיך קדושה בעולם כפי שהוא עומד במקומו (שוב).

וזה מביא לתכלית כל העניינים – לקשר ולאחד (על-ידי רצוא ושוב) את העליון-עליון ביותר עם התחתון-תחתון ביותר, שהם מתאחדים לאחד ליחידו של עולם (נוסף על "אחד" – גם "יחיד"), שדווקא בכוחו ויכולתו לאחד הפכים (עליון ותחתון, רצוא ושוב). וההפכיים, הרצוא ושוב, מסייעים לזה – כי על-ידי הרצוא ושוב של עליון ותחתון ושל תחתון ועליון נהיה היחוד בשלימות ביניהם13.

ב. היות שרצוא ושוב (שבא בגלוי במצוות פרה אדומה) הוא "עיקר התורה והמצוות" ("חוקת התורה"), וכל יהודי נברא לשמש את קונו14 – הרי מובן, שהעבודה דרצוא ושוב מקיפה את כל בני-ישראל, מגדול שבגדולים עד קטן שבקטנים, וכל הדרגות בעבודתם, הן דנפש האלוקית והן דנפש הבהמית15.

נקודת הביאור בזה: היות שרצוא ושוב הוא "חוקת התורה" – מובן, ש(נוסף על כך שהרצוא ושוב הוא אמצעי שעל-ידו נפעלת הכוונה דתורה-ומצוות (יחוד עליון ותחתון), הרי) בעצם העניין דרצוא ושוב בעצמו נפעלת התכלית דתורה-ומצוות, "שכללות עניין המצוות הוא שעל-ידי-זה נמשך לאדם בחינת ומדרגת מה שכתוב בחיות הקודש והחיות רצוא ושוב"16 כמו שנאמר באברהם17 "הלוך ונסוע".

במילים פשוטות: "זאת חוקת התורה" שבכל העניינים (החל) דקדושה – תורה ומצוותיה – יהודי אינו יכול לנוח ולהישאר על עומדו במקום (ודרגה), אלא הוא נמצא בתנועה מתמידה ומרוצה, רצוא ושוב. אין הוא מסתפק לעולם בעבודתו הקודמת, אלא כל הזמן עולה והולך מחיל אל חיל.

[ועל-דרך חיות כפשוטה18: סימן החיות הוא – תנועה מתמדת (כל חי מתנענע19); וגם המשכת החיות היא באופן דרצוא ושוב: הלב ממשיך דם בכל הגוף על-ידי זה שהוא דופק בתמידות בשתי דפיקות (דפיקא דליבא20), כיווץ והתפשטות; וכך הוא גם אצל יהודי בנוגע לתורה-ומצוות – "חיינו ואורך ימינו"].

כאשר הוא נמצא בהתיישבות, אפילו התיישבות דקדושה בעבודתו בתורה ומצוות, גם כשמגיע למדרגה גבוהה ביותר – אינו יכול לנוח, ומטפס ורץ – רץ לדבר מצווה21 – הלאה ומעלה יותר, לפעול עוד יותר בכמות ובאיכות;

ולאידך גיסא: כאשר הוא נמצא בתנועה של רצוא, אינו נשאר בזה, אלא שמוריד את זה בשוב – שהדרגה החדשה בעבודה תהיה אצלו בהתיישבות, הרגל נעשה טבע שני, ועד – טבע סתם.

וכאשר גם רצוא נעלה זה נמשך בשוב – איננו מסתפק בזאת (כיוון שרצוא ושוב הם "חוקת התורה" (עיקר כל התורה והמצוות), לא רק בדרגה אחת, אלא בכל הדרגות), ונעשה אצלו תיכף רצון חדש ורצוא לקבל עוד יותר – מי שיש לו מנה רוצה מאתיים וכו'22, ולאחר מכן – ממשיך זאת בשוב, וכן הלאה ולמעלה יותר, רצוא ושוב דרגה למעלה מדרגה23.

ג. העבודה של רצוא ושוב מתחילה (ככל העניינים) בקדושה, ובזה גופא – בלימוד התורה ("זאת חוקת התורה") (ומזה נשתלשל אחר-כך בכל העניינים, כדלקמן):

אחד הדברים העיקריים בלימוד התורה הוא – פלפולא דאורייתא, עמל ויגיעת השכל בתורה עם שקלא וטריא באופן של רצוא ושוב (שכל) – סברות לכאן ולכאן. בקושיות ותירוצים, ולאחר שמקבל תירוץ על הקושיה, הוא מתעמק עוד יותר בעניין ואזי מתעוררת אצלו קושיה נעלית ועמוקה יותר, ולאחר-מכן הוא מתרצה, וכן הלאה.

- ישנו סדר לימוד ומעלה בלימוד הלכות פסוקות ללא שקלא וטריא, שאז ישנה המסקנה בפועל באופן ברור וגלוי; וישנו סדר שני בלימוד על-דרך הפלפול ושקלא וטריא לעיונא. ובלשון חז"ל24 – "חריף ומקשה", ו"מתון ומסיק", "עוקר הרים" ו"סיני", "פלפלן" ו"סדרן".

והגם שהעיקר הוא המסקנה להלכה שמפיקים מהשקלא וטריא, והמפלפל מתנהג בפועל על-פי ההלכה (לאחר שנפסקה) כמובן ופשוט, אבל בדרך הלימוד (גם לאחר שנפסקה ההלכה, ועל-אחת-כמה-וכמה לפני שנפסקה) ישנו גם דרך (– לכתחילה) הפלפול ושקלא וטריא (שגם לאחרי המסקנא לומדים באופן של "יגדיל תורה ויאדיר", "דרוש וקבל שכר"25). ואדרבה – דווקא על-ידי היגיעה בפלפול ושקלא וטריא מיתוסף בהבנת התורה26, באופן שנוגע גם להלכה בפועל (כדלקמן).

וכידוע27 החילוק שבין תלמוד ירושלמי ותלמוד בבלי, שבירושלמי (ויתירה מזה – במשנה) עיקר הלימוד הוא ב"הלכות28 פסוקות בלי פלפול עמוק וארוך כל-כך", מה-שאין-כן בבבלי הרי עיקר העסק "דווקא בפלפול ברוב קושיות ותירוצים כל הלכה ודין בעומק רב [ולכן אומרים חז"ל29 "במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי"] עד שהוציאו לאור כל דבר ודבר לאמיתתו, ונתחדשו מפלפול זה ריבוי דינים מחודשים לגמרי".

שזהו אחד הטעמים לכך שהלכה כבבלי לגבי ירושלמי30 – כיוון שאף שבירושלמי כתובים הלכות פסוקות בלי פלפול (כל-כך), אבל דווקא על-ידי העיון ושקלא וטריא בבבלי, ש"הוא יותר ארוך ומבואר"31, נעשה בירור יותר באמיתת העניינים.

ויש לומר, שזהו הטעם לכך שחיבור וחתימת הבבלי היה "אחר שחיבר ר' יוחנן הגמרא ירושלמית בכמו מאה שנה"32 – בהתאם לסדר הלימוד בפועל, שצריך להיות מן הקל אל הכבד: לכל לראש לומדים הלכות פסוקות (בלי שקלא וטריא) בירושלמי, לאחר מכן – במשך הזמן (מאה שנה – בנידון-דידן) מגיעים לבירור עמוק יותר שמתחדש ונפעל על-ידי שקלא וטריא (בתלמוד בבלי), שלזה צריכים עוד זמן, ולכן היתה חתימת הבבלי (בכמו) מאה שנה לאחר חתימת תלמוד ירושלמי33.

וכסדר הלימוד בפועל – "ליגמר איניש והדר ליסבר"34 (לגרוס שמעתא מרביה כו' והדר ליסבר טעמיה – רש"י). וכפי הסדר שבחינוך הילדים: בן עשר למשנה, בן חמש עשרה לגמרא35.

ולהעיר ולהוסיף, שבדורות האחרונים נתחדש, שמתחילים ללמוד גמרא (פלפולא דאורייתא) עם ילדים עוד לפני בן חמש-עשרה, עד – בסמיכות ממש לזמן שבו מתחילים ללמוד משניות – ויש לומר (אחד מהטעמים לזה) בגלל המעלה הנ"ל שיש ב"רצוא ושוב", שקלא וטריא ופלפול. וזה נתגלה בדורות האחרונים, כשעומדים בסמיכות יותר, עד בסמיכות ממש, לגאולה העתידה – כפי שזה בנוגע לכמה עניינים שמתגלים במשך הדורות כשמתקרבים לגאולה, גם בתור מעין וטעימה מהגילויים שיהיו לעתיד-לבוא, כולל (בנידון-דידן) – שלימות בלימוד התורה, כולל בפלפולא דאורייתא (רצוא ושוב)36.

ד. מעבודת הרצוא ושוב בתורה – נמשך כך גם בשאר ענייני עבודת בני-ישראל (בענייני קדושה) – שכולם נכללים ב"זאת חוקת התורה" (עניין רצוא ושוב), החל – מקיום המצוות (תלמוד גדול שמביא לידי מעשה), שנוסף לרצוא ושוב (המשכה והעלאה) בסוגי המצוות (מצוות עשה ומצוות לא תעשה37), הרי גם קיום המצוות עצמו38 הוא באופן דרצוא ושוב – מצווה גוררת מצווה39, והן באיכות קיום המצווה – אינו נח ומתעלה תמיד עוד יותר בהידור במצוות, עד שזה נהיה עבודתו הרגילה (שוב), וכך הוא עולה דרגה למעלה מדרגה [נוסף לזה שהמצוות משפיעות על היהודי, שתהיינה אצלו שתי התנועות יחדיו: התשוקה ועלייה לאלוקות, והמשכת אלוקות למטה].

ויש לומר (כנ"ל), שמכיוון שרצוא ושוב הוא "זאת חוקת התורה", הרי זה משתלשל למטה מהעבודה בענייני קדושה, ומקיף גם את עבודת ופעולות בני-ישראל בכל מעמד ומצב – שנוסף על עבודתו בתורה-ובמצוות, גם עבודתו בדברי הרשות – "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו" – גם בזה לא ינוח, אלא תמיד יתעלה ויגדל רצוא ושוב.

וזה כולל אפילו יהודי כפי שהוא במצב של עובדין דחול לגמרי, עד למצב ירוד, ועסוק ב"מעשיך" ו"דרכיך" לא כפי שהם "לשם שמים" ו"דעהו" – שגם לו יש את הכוח לרצוא ושוב ממצוות פרה אדומה15, שירצה לצאת ולהתעלות ממצבו הירוד.

כמודגש בזה שפרה אדומה מטהרת מטומאת מת, אבי אבות הטומאה, וכל מעשיה בחוץ40, ולאידך: ההזאה צריכה להיות דווקא "נוכח פני אוהל מועד" – "מתכוון ורואה פתחו של היכל"41 – שמורה על עבודת התשובה, שפועלת את הטהרה ממצב שבו חסר (לפי שעה) ה"ואתם הדבקים בה' אלוקיכם", במילא חסר ב"חיים"42 – שהטהרה מזה נפעלת על-ידי העבודה דרצוא ושוב (אש ומים): רצוא וצימאון גדול ותשובה מאהבה רבה "כארץ עיפה וציה" ממה שהיה עד עתה "בארץ ציה וצלמות כו' ורחוקה מאור פני ה' בתכלית"43, שלכן צימאונו כה גדול (ביתר עוז מצימאון נפשות הצדיקים, כמאמרם ז"ל44 במקום שבעלי תשובה עומדים כו'"43); וביחד עם זה הרי זה נמשך בשוב – בהתגברות בעשיית תורה ומצוות, בחילא יתיר (נוסף על כך שזדונות נעשות לו כזכויות45 עד זכויות ממש46).

ה. ויש להוסיף, שעניין זה (רצוא וצימאון גדול) נרמז גם בשריפת הפרה:

בשריפת פרה אדומה יש חידוש לגבי שריפת שאר הקורבנות, שצריכים לשרוף את הפרה כולה לגמרי – "ושרף גו' את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף"47, כך שנשאר (גם מעצי המערכה) רק אפר, כדין48 ש"נגמרה שריפתה חובטין אותה במקלות, היא וכל עצי המערכה שנשרפה בהן, וכוברין את הכל בכברות, וכל שחור שאפשר שיכתש ויהיה אפר, בין מבשרה בין מן העצים, כותשין אותו עד שיעשה אפר, ושאין בו אפר מניחין אותו (עד שיעשה מקצתו אפר כדי לקיים מצוות שריפה49), וכל עצם שנשאר מעצמיה בלא שריפה כו' היה נכתש".

ובעבודת האדם הרי זה מורה, שהרצוא אינו סתם רצוא, אלא בתוקף הכי גדול – אש גדולה אשר "שורפת" את כל המציאות של נפש הבהמית (פרה) שלו באש האלוקי, כולל גם חומר גס (שאינו יכול להישרף על-ידי אש קטנה). והיינו, שהוא מבטל לגמרי את רצונותיו של נפש-הבהמית בעניינים בלתי רצויים, כך שנשאר רק אפר, העצם של נפש הבהמית (הכוח המתאווה), שאותו הוא מהפך לרצון לטוב וקדושה50, "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך – בשני יצרך"51.

על-פי הסדר הרגיל בעבודת ה' (אצל מי שלא חטא כו'), יכולה עבודת הרצוא להיות באש קטנה שרק מפוררת את הדבר הנשרף, וגם אינה שורפת את כל חלקי הבהמה (כפי שהוא בשאר הקרבנות שעל-גבי המזבח בפנים, שאינם מכפרים אלא על השגגות52). אבל כאשר מדובר לגבי "טומאת מת", שהייתה לו נגיעה בעובדין דחול כפי שהם במצב ירוד (לא כפי שהם בסמיכות לעבודת התפילה ולימוד התורה וקיום המצוות), אזי צריכה להיות אש גדולה, לשרוף גם את החומר הגס.

לאידך גיסא, ייתכן לחשוב, שאדם כזה צריך להיות זהיר מעבודת השוב, על-דרך מה שבעל-תשובה צריך זהירות נוספת ועליו לומר "אי אפשי" מכיוון ש"סורו רע"53: על כך הוא המשך הלימוד מפרה אדומה, שיחד עם שריפת הפרה לאפר, צריך להיות "ונתן עליו מים חיים אל כלי" – העבודה דשוב.

ו. מפרשת פרה – "זאת חוקת התורה" – מקבל כל יהודי את הכוח לעבודת רצוא ושוב (שעליה מיוסד עיקר התורה ומצוות) בכל הדרגות והמצבים – בקדושה, ברשות וגם למטה מזה. ובכללות הנקודה היא – הכוח וההוראה שלא לנוח על מקום אחד, כי אם לצאת ולהתעלות (רצוא) ממעמדו ומצבו וטבעו הנוכחי ובאופן שלא יגרום לשבירה וביטול, אלא יפעל עליו בדרך של התיישבות (שוב), ובאופן זה יתעלה יותר ויותר.

ובפרטיות ישנם בזה (שינוי הטבע שלו – רצוא ושוב) אופנים שונים – כל חד וחד לפי דרגתו ומקומו בו הוא "אוחז": מי שנמצא במצב וטבע של שוב (התיישבות), אפילו שוב בד' אמות של קדושה (תורה, תפילה ומצוות) – עליו לצאת ממציאותו, ולהיות ברצוא לדרגה גבוהה יותר. כולל גם – הרצוא (מלמעלה למטה54) לצאת מד' אמותיו ולעזור ליהודי אחר, בגלל מצוות "ואהבת לרעך כמוך"55.

זאת אומרת: עבודת הרצוא צריכה להיות לא רק אצל מי שנמצא במצב ירוד (שלגביו מובן מדוע צריך להיות אצלו רצוא), אלא גם בצדיקים שלא טעמו טעם חטא (ועד שמקבלים את הכוח של פרה שיהיה אצלם (מזמן לזמן) הרצוא עם אש גדול).

וכמו-כן לאידך גיסא: מי שנמצא בדרגה וטבע של רצוא – צריך להיות אצלו שינוי הטבע בעבודה דשוב, באופן של התיישבות ופנימיות, על-ידי לימוד התורה וקיום המצוות, כולל גם שוב – בבירור חלקו בעולם. ולא על-ידי שעושה את השני לשליח על זה – כיוון שזהו חלקו (החלק שלו) בעולם, ועליו מוטלת האחריות, ולפעמים רק לו ניתן הכוח, לברר זאת.

ואף לאחר שיש לו את השוב – צריך להיות אצלו אחר-כך רצוא נעלה יותר. ושוב נעלה יותר, וכן הלאה.

(קטעים מהתוועדות ש"פ כי-תשא, פרשת פרה ה'תש"נ;

התוועדויות תש"נ, כרך ב, עמ' 408-414 – מוגה. תרגום מיידיש)

______________________________________

1)    לקו"ת ר"פ חוקת (נו,א ואילך).

2)    חוקת יט,יז.

3)    ראה ספר-השיחות תשמ"ט עמ' 283 ואילך. וש"נ.

4)    תענית ז,א.

5)    לקו"ת שם, סע"ב.

6)    ו"הגם שבכל מצווה יש בחינה זו, אך לא בא בחינה זו בביאור וגילוי גמור בכל המצוות כמו במצוות פרה אדומה, שכל עניינה הוא רק בחינות אלו דרצוא ושוב שזהו עניין האפר והמים חיים, ולפיכך הוא נק' חוקת התורה" (לקו"ת שם נו, סע"ב. וראה שם נז,ג).

7)    צו ו,ו. וראה "היום יום" כ' אדר שני.

8)    ויקרא א,ב. וראה לקו"ת ויקרא עה"פ (ד"ה אדם כי יקריב).

9)    שבמקום קרבנות תקנום ( ראה ברכות כו,ב. זח"ב כ,ב. ועוד).

10)  משלי כ,כז.

11)  תניא רפי"ט.

12)  ב"ר פ"ה,ח.

13)  כי באם היה רצוא בלבד, לא היה הדיבור עם התחתון במקומו הוא ( כי הוא בתנועה של רצוא לדבר שחוץ ולמעלה ממציאותו כפי שהוא למטה), ובאם היה שוב בלבד, לא היה החיבור עם העליון במקומו הוא: משא"כ ע"י רצוא ושוב יחד נעשה שלימות החיבור בין עליון ותחתון, עד שנעשה דירה לו (לעצמותו) יתברך (וביחד עם זה - ) בתחתונים, בגדרי התחתונים.

14)  משנה וברייתא סוף קידושין.

15)  ראה בארוכה ד"ה מצה זו תרס"ד, זאת חוקת תרס"ה, ועוד - בביאור העניין דרצו"ש בנה"א ובנה"ב.

16)  לקו"ת שם נו,ב. ומציין שם לד"ה וכל העם רואים בפ' יתרו (תו"א עג,ג ואילך).

17)  לך יב,ג. וראה במקומות שבהערה הקודמת.

18)  ראה המשך תער"ב ח"ב עמ' א'יט ואילך. סה"מ תש"ה עמ' 3 ואילך. ד"ה והחיות רצוא ושוב תש"ד (עמ' 275). ועוד.

19)  ראה סה"מ קונטרסים ח"א צח,ב. ובכ"מ.

20)  תקו"ז תס"ט (קב,א.) וראה לקו"ת סד"ה אלה פקודי וביאורו.

21)  אבות פ"ד מ"ב.

22)  ראה קה"ר פ"א, יג. פ"ג, י. רמב"ן ובחיי ס"פ חיי-שרה. ועוד.

23)  ראה תו"א שם עג,ד.

24)  סוף הוריות. וראה סה"מ תש"ח עמ' 123 ואילך.

25)  ראה חולין סו,ב.

26)  ואף שיש בזה יגיעה וצער גדול יותר (ואין בזה השמחה דלימוד המסקנא, דאין שמחה כהתרת הספיקות) - הרי "יגעתי ומצאתי" דווקא (ומציאה היא שלא בערך היגיעה).

27)  ראה שערי-אורה ד"ה בכ"ה בכסלו פנ"ד ואילך. סה"מ תש"ח שם עמ' 122 ואילך.

28)  סה"מ שם.

29)  סנהדרין כד,א.

30)  רי"ף ורא"ש סוף עירובין, החינוך בהקדמתו לספרו, וראה אנציקלופדיה תלמודית ערך הלכה עמ' רנ. וש"נ.

31)  ספר החינוך שם.

32)  ל' הרמב"ם בהקדמתו לספר היד.

33)  ועפ"ז יש להוסיף ביאור בהטעם שהלכה כבתראי (שזהו א' מהטעמים על זה שהלכה כבבלי לגבי ירושלמי - ראה רי"ף ורא"ש שם, ועוד), כי נוסף על זה שהאחרונים ידעו סברת הראשונים וסברת עצמם (תוד"ה הווה עובדא - קידושין מה,ב) והכריעו בין אלו הסברות ועמדו על עיקר הדבר (רא"ש סנהדרין פ"ד סי' ו) - יש לומר שיש בזה גם המעלה של בירור ההלכה הבא לאחרי היגיעה בשקלא וטריא כו'.

34)  שבת סג,א. וראה עירובין יג,א: וגמר גמרא (משניות שקיבל מרבותיו) והדר אתא לקמיה דר' עקיבא וסבר סברא (שהיה חריף לפלפל ולדקדק במה שלמד להשיב תשובות ומשניות זו על זו ולתרץ).

35)  אבות ספ"ה.

36)  ועפ"ז יש לומר הטעם שגם בפנימיות התורה, כפי שנתגלה בתורת חסידות חב"ד, יש בו גם פלפולא ושקו"ט (אף שבאילנא דחיי לית תמן לא קשיא כו' ולא מחלוקת כו', כפי שהוא בנגלה דתורה) - מפני המעלה בידיעת והשגת העניינים שבאה ע"י שקלא וטריא (רצוא ושוב). ועפי"ז יש לומר, שהשלימות בלימוד התורה (גם פנימיות התורה) לעתיד-לבוא תהיה גם בהשקלא וטריא בתורה, נוסף על המעלה דלימוד באופן של ראייה (ראה לקו"ת צו יז,א).

37)  סד"ה וידבר גו' זאת חוקת העת"ר. ועוד.

38)  ראה גם תו"א שם עד,א.

39)  אבות פ"ד מ"ב.

40)  חוקת יט,ג. ובפרש"י, מיומא סח,ב.

41)  חוקת שם, ד ובספרי ופרש"י עה"פ.

42)  ואתחנן ד, ד. וראה אדר"נ ספל"ד.

43)  ל' התניא פ"ז.

44)  ברכות לד,ב.

45)  יומא פו,ב.

46)  ראה תניא שם.

47)  חוקת יט,ה.

48)  רמב"ם הל' פרה אדומה פ"ה ה"ג. מפרה ספ"ג.

49)  תויו"ט פרה פ"ג מי"א והשאר שלא נעשה לאפר - פסול להזאה, כי לא קויים בזה מצות שריפה להיות אפר.

50)  לקו"ת חוקת נו,ג ואילך.

51)  ואתחנן ו,ה. ברכות פ"ד מ"ה.

52)  אגה"ק סו"ס כח.

53)  לקו"ת ואתחנן ט,ד.

54)  ראה המשך תער"ב ח"ב עמ' א'כב ואילך, סה"מ תש"ה עמ' 3 ואילך, שבאור (ביחס אל הכלים) הרצוא הוא המשכה מלמעלה למטה (והשוב הוא עליה מלמטה למעלה) ועיי"ש בהמשך העניין, שזהו באור ביחס לכלים, אבל באור עצמו לגבי למעלה, הסדר דרצוא ושוב הוא כסדרן של הכלים (רצוא - העלאה, שוב - המשכה). והעניין בעבודת האדם י"ל ע"פ מ"ש בפנים. שזה תלוי במה הוא טבע האדם: באם טבעו הוא שוב בד' אמות של קדושה (דוגמת האור) - הנה ביחס למה שלמעלה ממנו (בקדושה)  צ"ל אצלו רצוא ותשוקה לדרגות נעלות יותר בקדושה, וביחס להכלים  שלמטה ממנו - צ"ל הרצוא לברר ולהמשיך קדושה בעולם ובאם טבעו הוא שוב בענייני העולם (דוגמת הכלים) - צ"ל אצלו רק הרצוא לאלוקות (אבל אח"כ צריך להמשיך זה גם בשוב, בפנימיות).

55)  קדושים יט,יח.


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)