האם קיים אברהם אבינו הכנסת אורחים בהידור? * הנהגת התלמיד בדבר שהורה רבו להקל * על חומרת הפרעה למגיד שיעור ברבים * לימוד לפי הסדר ולעתים לא * ועל שייכות חוף הים לארץ ישראל * מהי ה'בדיחה' שהיו מספרים ב'חדר' שלמד הרבי, ומדוע אין לדיין לברך על הכרעתו בין בעלי-דין?... * רשימה נוספת בסדרת 'יסודתו בהררי קודש'
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
אוכל מהודר לאורחים
בליקוטי שיחות (כרך ה' עמ' 193) מדייק הרבי מלשון חז"ל "אברהם אבינו אוכל חולין בטהרה היה", שמכך גופא מוכח שאצל אברהם אבינו הייתה אכילת חולין בטהרה – הידור שרק הוא הקפיד עליו.
ולכן האורחים-המלאכים הרי אינם חייבים "להדר" בכך, מה גם שאברהם היה סבור שעובדי עבודה זרה הם. לפי זה, לכאורה, היה על אברהם – כמכניס אורחים מהדר – להאכילם גם לחם, שהוא עיקר בסעודה!
ומיישב הרבי שדעת אפרים מקשאה משמו של רבי מאיר היא: שכאשר אדם נמצא בביתו של השני עליו לנהוג בהתאם לכל חומרות והידורי בעל-הבית, גם אם האורח עדיין רחוק מהנהגות אלו. מובן אם כן, שבהיות המלאכים בביתו של אברהם היה עליהם להיזהר גם-כן באכילת חולין בטהרה, עיין שם [אבל עיין גם לקוטי שיחות כרך לה עמ' 186 – עניין זה בשינוי סגנון ומסקנה].
ויש לציין שדברי רבינו כאן הם מעין מה שכתב רבינו בחיי פרשת וירא עה"פ שם, שהקשה כעין שאלת כ"ק:
"ויש לשאול בזה, כי אם היה אברהם אוכל חולין בטהרה לא היה זה חובה על שאר בני אדם". ומיישב: "ואולי כוונת החכמים שלא רצה להאכילם ממה שלא הורגל הוא לאכול ממנו".
וממשיך שם:
"והנכון לפרש כי היה זה מפני איסור חמץ ולפי שהיה אברהם אוכל חולין בטהרה סילקה [שרה עליה-השלום שפירסה טומאה] את ידיה מן העיסה ואברהם חשש לאיסור חמץ שהרי זמן הפסח היה".
מדוע בעל הדין אינו מוותר?...
בהתוועדות שבת-קודש פרשת מטות-מסעי תשמ"ו, סיפר הרבי (נעתק בספר 'ימי מלך' כרך א' עמ' 132) על דברי-צחות ("בדיחה") שהיו אומרים ב"חדר" [=בו למד הרבי בילדותו] וזה תוכנה:
כאשר באים לרב עם שאלה בענייני "איסור והיתר", מקבל השואל את פסק-דינו של הרב ללא עוררין, גם כשמדובר ב"הפסד מרובה", ואילו כאשר שני יהודים באים לדין-תורה ונקבע פסק לטובת אחד מהם גם כשמדובר בסכום פעוט, טוען עמיתו שהרב פסק שלא כדין וכו' וכו' – וההסבר לכך השיבו ב"חדר":
טענתו היא – לא על ההפסד שלו אלא על הריווח של חבירו!...
ומכבר ציינתי ('הערות וביאורים' אהלי-תורה נ.י. גליון תתו (ש"פ וירא כ"ף מרחשוון תשס"א) עמ' 94-95) שתוכן אמרה זו מצוי בספר 'יערות דבש' (לר"י אייבשיץ) דרוש ה' לימי הסליחות (פיסקא המתחלת "ולכך אמרו במדרש"):
"כאשר אמרתי פעמים רבות, אם יבוא אדם לשאול לחכם מאן דהוא שקרו לו טריפות בביתו או חימוץ בפסח, והוא יורה לו להשליכו לנהר, אף שהוא הפסד מרובה לא יצפצף פה לנגדו כלל, ואילו ידין בין איש לרעהו וידין ליתן לחבירו עשרה זהובים, הוא ילך בפלילים ויתריס נגד הדיין וישמור לו איבה. והטעם הוא כי זהו שהולך לאיבוד וטמיון אינו מקפיד כלל ומברך למי שנתן תורה, אבל בזה שמגיע הדבר לחבירו בזה קנאתו גדולה, עד שקשה לו לשמוע בקול הדיין" עכ"ל.
והנה, דברים אלו אף שנאמרו כדרך צחות, לכאורה אינם דברים של מה בכך, ויש לבאר על פיהם את דברי גדולי ישראל:
הנה הרשב"א (שו"ת סימן יח) כתב: "ואין מברכין על מצוה שאינה תלויה כולה ביד העושה, מפני שאפשר שלא יתרצה בה חבירו, ונמצא מעשה מתבטל... וכן על דבר שהוא מסור לבית-דין כגון עשיית הדינין, שמא לא יקבלו בעלי-דין את דעתו".
ואמנם ישנם אחרונים שהעירו על דברי הרשב"א (בספר משכנות הרועים הובא בישרי לב דף ק' ע"א; שו"ת חתם סופר או"ח סימן נד) וכי מה בכך, הרי בית-דין יורדין לנכסיו ומוציאין ממנו בעל-כורחו?
אך ה'שדי חמד' (אסיפת דינים מערכת ברכות סימן א' ס"ק טו) תירץ על-כך: "ולעניות-דעתי אפשר-לומר דאף דחייבים לקבל הדין מכל-מקום אי אפשר לנו לסמוך על-זה, כי אדם בהול על ממונו ואפשר שלא יחוש על מה שחייב לקבל הדין לכן טוב שלא לברך כיון דסוף-סוף הדבר תלוי ביד אחרים".
עד כדי כך מגיע הדבר, שמוסיף השדי-חמד שם ומביא משו"ת מעשה אברהם (חלק חושן-משפט סימן א') – "דאף אם נשבעו בעלי דינים לקבל דין הדיין ולא מצי הדרו בהו, אינו מברך".
יתרה מזו מצינו במהרש"א (ד"ה אוהב שלום – סנהדרין ו,ב) "שלעולם לפי דעת המתחייב אין מוחל טענתו נגד בעל דין חבירו, אף שיצא חבירו זכאי בבית-דין נגדו".
ועל פי דברי הרבי יומתק מדוע אכן בעל דין "לעולם .. אין מוחל", ואף אם נשבע לקבל דין הדיין – כי מפריע לו ו'קנאתו גדולה' על הריווח של חבירו!
הידור בהתקשרות לרבו
פעמים רבות (ראה לקוטי שיחות כרך כט עמ' 128 ובכמה מקומות) הביא הרבי את דברי הגמרא במסכת סוכה לב,א:
"תנא עץ עבות כשר ושאינו עבות פסול. היכי-דמי עבות? אמר רב יהודי והוא דקיימי תלתא תלתא טרפי בקינא. רב כהנא אמר אפילו תרי וחד. רב אחא בריה דרבא מהדר אתרי וחד הואיל ונפק מפומיה דרב כהנא".
ודייק הרבי מכאן, שלמרות שבעל הפסק-דין עצמו לא הידר שיהיה דווקא תרי וחד ("דתלתא בחד קינא כל-שכן דכשר" – לשון רש"י שם ד"ה מהדר), אלא רק יצא מפיו ("נפק מפומיה") – עם זאת הידר תלמידו רב אחא לנהוג דווקא בהתאם לדבריו, ובכך הבליט את שייכותו והתקשרותו לרבו [וראה גם תורת מנחם כרך ה' עמ' 146].
ולכאורה מצינו על דרך זה גם במסכת ברכות נג,ב – לעניין ברכת האש בהבדלה:
"אמר רב יהודה אמר רב אין מחזרין על האוּר כדרך שמחזרין על המצוות [ברש"י: אם אין לו אור אין צריך לחזר אחריו]. אמר רב זירא מריש הוה מהדרנא כיון דשמענא להא דרב יהודה אמר רב, אנא נמי לא מהדרנא אלא אי מקלע לי ממילא מברכינא".
כלומר: רב זירא הלא למד תורה אצל רב הונא (ראה ברכות לט,א) ויתכן אצל עוד כמה וכמה חכמים – לפני שהפך להיות תלמידו של רב יהודה, וכל אותו הזמן נהג (כמה וכמה שנים) לחזר אחר אור. אם כן לכאורה, אף אם נתברר לו ש"אין מחזרין על האור", היינו שאין חובה להתאמץ לכתחילה לחזר אחרי האור; מה בכך אם ימשיך הנהגתו (שהיא בכלל "הנהגה טובה שנהגתי שלושה פעמים") גם להבא?
אלא שרצה להדגיש שהלכה כרבו – רב יהודה אמר רב – שברכת האור לא נתקנה כלל אלא כשמזדמן לו בקלות ורואה אור. וכביאור הראשונים, שברכה זו אינה אלא לזכר שנברא האור במוצאי-שבת. והרי היא, אפוא, ברכת השבח כ"עושה מעשה בראשית" על ראיית ימים ונהרות (משנה ברכות נד,א). וכשם שאין מחזרין על ימים ונהרות כדי לברך עליהם, כך אין צריך לחזר אחר הנר במוצאי-שבת לברך עליו (רא"ש ורמב"ן ובאחרונים).
מכל מקום מובן מדוע לא הביא הרבי גמרא זו, שהרי:
א. סוף סוף נפסקה הלכה על דעת הכל כרב יהודה אמר רב (רמב"ם הל' שבת פרק כט הלכה ו'. טוש"ע סימן רח"צ סעיף א [ורק לגבי יום-הכיפורים נחלקו הראשונים אם צריכים לחזר אחר הנר לברך עליו (ראה ראב"ד הובא ברשב"א; מאירי; ועיין עוד בריטב"א)] – אם-כן אין כל כך חידוש בהבלטת השייכות שבהנהגת רב זירא.
ב. בהדס – שם הדגש הוא על "מהדר... הואיל ונפק מפומיה", שמחזר למצוא משהו פחות מהודר.
ג. בהדס הדגש הוא על השתדלות חיובית ואילו באור הרי זה רק בבחינת שב-ואל-תעשה.
התנצחות תורנית או הלבנת פנים
במכתב כ"ק אדמו"ר מכ"ו טבת תש"כ (אגרות-קודש כרך יט עמ' קנט-קס) מופיע כך:
הגיעתני שמועה... שכאשר פלוני אומר שיעור ברבים באיזה שיהיה... כת"ר מתערב בפומבי, דוקא בקושיות ופירכות ורמינהו וסתירות וכו' וכו'... לא פעם ושתיים ובאקראי, אלא שנעשה הענין לדוקא ולסדר קבוע... מובנת הפליאה מהולה בצער, שהרי זהו דין מפורש בתורה בהנוגע לגודל הזהירות דהלבנת פני חבירו ברבים בנגלה דתורה... וביותר על-פי תורת החסידות.
בהמשך מציג הרבי "לימוד זכות" שמסייגו "קלוש יותר מדאי":
שהכוונה היא לברר דין תורה לאמיתתה... אבל אז הרי אין מובן כלל, למה זה נעשה הדבר דוקא ברבים... שיבחנו הנאספים מי הוא היודע ובקי כביכול...
והנה הנידון במכתב הרבי קשור בפשטות לאיסור אונאת דברים – כמבואר בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן חלק חושן משפט הלכות אונאה וגניבת דעת סעיף כח: "כיצד היא אונאת דברים... שאומר דבר אחר שעל-ידי זה ניכר גנותו של חבירו כגון אם נשאלה שאלה בדבר חכמה לא יאמר למי שאינו יודע... מה תשיב בדבר זה או מה דעתך בדבר זה" – ראה בארוכה כל הפרטים ב'פרדס חב"ד' גיליון ח"י עמ' 235-249.
זהירות בין פסח לעצרת
בהזדמנות מסויימת ציין הרבי (ראה 'המלך במסיבו' כרך א' עמ' שיח), שישנן דעות שאי גזיזת השערות בימי ספירת-העומר הוא (לא מצד אבילות, אלא) מטעם דינין כו'. עד-כאן תוכן הדברים.
ואולי לאור דברים אלו יובן מה שמובא בשיחת כב' קדושת מוהריי"צ ב'לקוטי דיבורים' חג הפסח תרצ"ד על-דבר ההנהגה בליובאוויטש:
"בין פסח לשבועות לא יצא איש לטייל".
עפר ארץ ישראל
בעשרה בטבת תשל"א, בעת פטירת הרבנית הצדקנית מרת נחמה דינה ע"ה, אמר הרבי:
כשכב' קדושת מורי-וחמי אדמו"ר היה בארץ-הקודש הוא הביא עמו שקית מעפר ארץ-הקודש.
הרבי שאל היכן היא מצויה, בקש לחפשו בעצמו, המשמשים בקודש חיפשו והיא נמצאה.
מקור הנהגה זו ברמ"א (יורה דעה סימן שסג סעיף א): יש נוהגין לתת מעפר ארץ ישראל בקבר, ויש למנהג זה על מה שיסמכו.
וכן איתא ב'מדרש תלפיות' ענף ארץ ישראל:
"שמעתי אם ישימו על עיני המת .. מעפר של ארץ-ישראל, נחשב כאילו הוא קבור ממש בארץ-ישראל".
וכן הובא בהגהות מיימוניות לרמב"ם הל' מלכים פ"ה הלכה יא.
חוף ימים – וארץ ישראל
בכמה הזדמנויות (ראה תורת מנחם כרך לט עמ' 148; ועוד) הובא מה שרבותינו נשיאינו הזכירו את לשון הזהר (חלק א', א, סוף עמוד ב'; חלק ג' צד, ב) "אזלו על כיף ימא" ונתמוגגו – אדמו"רי חב"ד בספרם זאת – בדמעות שליש...
ויש לציין כי בירושלמי כלאים פ"ט סוף הלכה ג' מסופר על רבי מאיר שטרם פטירתו באסייא (חו"ל) ביקש שיקברוהו בארץ-ישראל. וכתב ב'יפה מראה' (להגה"ק רבי שמואל יפה אשכנזי; אמשטרדם תפ"ז) "ועם כל זה צוה שבעוד ארונו באסייא, ביקש [ש]יתנוהו על חוף הים לפי שארץ-ישראל מיוסדת על הימים, ואם-כן חוף הים בכל מקום יש לו צד שייכות לארץ-ישראל. והביא (=הירושלמי) ראיה דארץ-ישראל מיוסדת על ימים מדכתיב (תהלים כד,ב) 'כי הוא על ימים יסדה', ומפרש דימים אלו הן ז' ימים שסובבים את ארץ ישראל וכו'" (וכן הובא ב'פני משה' לירושלמי שם).
לימוד לפי הסדר
"ידוע שסדר בתורה הרי הוא גם תורה" כך קובע הרבי (לקוטי שיחות כרך כד עמ' 629, הערה דיבור המתחיל סדר), ראה שם בהרחבה.
ובשיחתו אודות תקנת לימוד הרמב"ם (לקוטי שיחות כרך ז"ך עמ' 232; ועוד), הדגיש את חשיבות הלימוד על הסדר:
ואין לדלג... והרי-זה היפך מכלל הרמב"ם שלימוד ספרו צריך להיות על-פי הסדר, וסמך על מה שכתב בהלכות לפני זה.
ויש לציין מה שהובא על ידי הרה"צ מבלגרויי בשם אחיו הרה"צ ר' אהרן מבעלזא בשם אביו הרה"צ ר' ישכר דוב זצוקללה"ה: "ועוד אמר לי אז כ"ק אחי שליט"א כי כ"ק א"א ז"ל היה לומד נביא על הסדר, והקפיד מאד על האנשים הלומדים פעם כאן ופעם שם, ואמר שצריך ללמוד על פי הסדר דווקא, ואמר שזהו קפידא מהבעל שם טוב זצ"ל שהכל יהיה על פי סדר, לא רק בעניינא דעלמא רק גם במילי דשמיא, וגם בלימוד התורה, הכל צריך להיות דווקא עם סדר".
גם בעניין לימוד הזוהר מצינו הוראה מרבותינו (מגדל עז, כפ"ח, תש"מ, עמ' תכד): "ובזוהר ילמוד כסדר".
ובעניין לימוד התניא – ראה אגרות קודש כרך יז עמ' מו:
סדר למתחילים בלימוד ספר התניא... לאחרי שלמדו פעם ושתים, הרי מכאן ואילך לומד על הסדר.
בכרך יד עמ' סט:
בענינים כמו אלו... מובן שאין לדלג עליהם אלא ללמדם על-כל-פנים בשטחיות.
ומאידך בעניין לימוד בספר השל"ה - אגרות-קודש כרך כ' עמ' רמז:
(ומובן שלאו דוקא על הסדר ויכול לדלג) וכיו"ב..
וראה גם במכתב הרבי (אגרות-קודש כרך ה' עמ' פט):
סוף סוף אין לימוד הדרגתי גם בלימוד הנגלה, כי הרי מנהג ישראל להתחיל לימוד תנ"ך מספר ויקרא [=ראה לקוטי שיחות כרך י"ז (טו"ב) עמ' 1 הערה 2] ולימוד הגמרא מפרק המניח או המפקיד..
ויש לחלק, וקל-להבין. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
