אמרה – פנינה מ'יחידות' ה"פני מנחם" מגור אצל הרבי, היא היסוד לדיון מרתק בפירוש פסוק בספר משלי * מחלוקת רש"י והרמב"ם וההסבר לדרכם בפירושם * כיצד פירשו חז"ל ומפרשים את אזהרת שלמה המלך "שומר פיו ולשונו גו'", על גדולי ישראל שלמדו כהסבר הרמב"ם, והאם אכן נמצא מקור בגמרא לפירושו? * מסדרת יסודתו בהררי קודש
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
כפל לשון ולימוד מיוחד
הזמן: יום ראשון ד' אייר תשמ"ג. המעמד: הרה"ג הרה"צ מוה"ר פנחס מנחם אלתר ראש ישיבת שפת אמת ואחיו של האדמו"ר [בעל "לב שמחה"] מגור – לימים האדמו"ר בעל "פני מנחם" – מבקר אצל הרבי.
בפתח השיחה ('בצל החכמה' עמודים 185-186) הם משוחחים אודות בריאות בני משפחת האדמו"ר מגור. הרבי מקשר זאת לחודש אייר שראשי התיבות שלו "אני ה' רופאך", ומזכיר את אריכות דברי הרמב"ם באופני אכילה ושתיה הרצויים וכן ההרגל במאכלים בריאים המהווים דרך רצויה לשמירת בריאות הגוף.
ה'פני מנחם' הציג בפני הרבי את התמיהה הבאה: הרמב"ם בהלכות דעות (פרק רביעי הלכה טו) מפרש את הפסוק (משלי כ"א, כג) "שומר פיו ולשונו וגו'" – שהכוונה לזהירות בענייני אכילה. אולם צריך עיון המקור לכך, שהרי רש"י ומפרשים נוספים על אתר מבארים, כי משמעות הכתוב היא על זהירות מדיבור לא רצוי וכדומה ("שומר פיו ולשונו – מדיבור")?!
בתגובה השיב הרבי:
ויש-לומר כי הרמב"ם הסיק כך מכפל הלשון (שומר פיו ולשונו) "פיו" על ענייני אכילה, ו"לשונו" – על ענייני דיבור.
כלומר, שהרמב"ם ראה בשני המושגים 1) "פיו" 2) "ולשונו" שני דברים שונים.
ואכן אותו פרק (רביעי) בהלכות דעות, מוקדש לעניין בריאות הגוף, ולכן שם מפרש הרמב"ם בדבריו את הפסוק "שומר פיו – מלאכול מאכל רע או מלשבוע [=באכילה לא מרוסנת, אכילה גסה]".
אבל מה שכתב "ולשונו – מלדבר אלא בצרכיו" – זהו מעין הקדמה לענייני לשון הרע בהם יעסוק הרמב"ם במיוחד להלן בפרק שביעי (דברי הרמב"ם שם נתבארו בלקוטי שיחות כרך כב פ' תזריע עמ' 67), ולעניין הדיבור בכלל – החל כבר מפרק חמישי "שהחכם ניכר .. ובדיבורו" (הלכה א', וראה שם הלכה ז; הלכה יג).
וזה לשונו של הרמב"ם שם: הוא ששלמה אמר בחכמתו: "שומר פיו ולשונו – שומר מצרות נפשו", כלומר שומר פיו מלאכול מאכל רע או מלשבוע, ולשונו מלדבר אלא בצרכיו.
חכמה בפה ובינה בלשון
ונראה שהקושיא שהציג ה'פני מנחם' – ש'צריך לעיין המקור על זה' – נובעת מן העובדה שרוב מאמרי חז"ל שציטטו פסוק זה: מדרש רבה, מדרש תנחומא, ילקוט שמעוני, ספר הזוהר ועוד (נסמנו ב'תורה הכתובה והמסורה' לר"א היימן על הפסוק), פירשו הפסוק על לשון הרע וכדומה – בלבד.
ומסיבה זו כנראה נקטו בדרכם גם רוב מפרשי המקרא, החל מרש"י (פרשן דתא), רלב"ג, הראב"ע בפירושו הראשון, מצודת דוד ועוד.
ובלשון הראב"ע – כי "שומר פיו ולשונו – שניהם שותפים בדיבור והענין שישמרם מדבר גנות אז ישמור נפשו מכל דבר רע", והרלב"ג: "כי רעות רבות יתחדשו מפני הדיבור".
המלבי"ם האריך וביאר: "פיו ולשונו שהם מבצר של החכמה", "שפה רומז על דבור החכמה והלשון רומז על דבור התבונה שצריך לשמרם, בל ילוז מדרך החכמה והבינה".
וראה גם מלבי"ם שם יו"ד כ-כא: "שהלשון יורה על הבינה והפה על החכמה".
ויש לומר שכן הוא על פי דברי הגמרא בשבת לג, ב "ולשון מחתך, פה גומר", כלומר, פה ולשון – שניהם חלקים של דבר ועניין אחד.
רש"י ורמב"ם לשיטתם
נמצא שרש"י לומד הפסוק כפשוטו ואילו הרמב"ם מחדש פירוש נוסף בפסוק. ולכאורה זהו בהתאם למה שמצינו ביאור דומה של הרבי בפלוגתת רש"י ורמב"ם לשיטתם, בדברי נבואתו של בלעם על "אחרית הימים" שכל פסוק בה מחולק לשניים:
לפי פירוש הרמב"ם (הלכות מלכים) כפל העניין בכל פסוק מלמד, שביטוי אחד מדבר בדוד המלך, והביטוי השני במלך המשיח. ואילו לפי פירוש רש"י הכתובים כולם עוסקים בדוד, והביטויים השונים הם מפני אריכות וכפל לשון.
והרבי מבאר:
בפשוטו-של-מקרא – דרכו של רש"י – אין זו קושיא, כי יש לומר שכן הוא דרך הכתובים במשל ושיר לכפול העניין במלות שונות (ראה בכל זה בליקוטי שיחות כרך יג עמודים 85-89 ואילך).
איסור הכנסה והוצאה
אמנם מצינו שורת גדולי ישראל שפירשו בדומה לרמב"ם:
א) הרב אברהם אבן עזרא (פירוש השני לפסוק) "שומר פיו – מאוכל, ולשונו מדבר הרע".
ב) רבינו יונה: שומר פיו ולשונו – שומר פיו מן המאכלים הרעים.. שלא יאכל אדם זולתי לקיום נפשו ולא ימשך אחרי התענוגים [אלא] יניח המותרות והמאכלים הרעים. לשון הרע.. יזיק בלשונו לחבריו.. דבר על מדת החכם שהוא שומר פיו ולשונו, על כן דבר אחרי כן על בעל לשון..
ג) רבי יוסף (ב"ר יצחק) קמחי – אביו של הרד"ק – בספר חוקה דף כט: "שומר פיו ממאכלים קשים המזיקים לאדם ולשונו מדבר שלא [רצוי] – נמלט מכל נזק ומכל רע".
ד) רבי עזריה פיג'ו בספר בינה לעיתים דרוש סה: שתים רעות [גדולות] ונמרצות נמצאות באיברי הפה .. אחת בהכנסה ואחת בהוצאה .. כי צרת הפה היא, ממה שהאדם מכניס לתוך פיו אכילה ושתיה אשר לא כדת הא-להית והטבעית; וצרת הלשון היא ממה שמוציא לחוץ בדיבור אסור ובלתי נאות. ומי ששומר עצמו מאלו שני הדברים, כבר הוא שומר נפשו מצרות צרורות [עיין שם בארוכה דברים..].
ה) שפתי צדיק – להרה"צ ר' פנחס מנחם אלעזר מפילץ (אביו זקנו של ה'פני מנחם') לפסח אות יו"ד: זיכוך ושט וקנה לעבוד בהם להשם יתברך זהו ענין יציאת מצרים שיכולת האדם לקבל על עצמו מעתה בלב ונפש שיהיה שומר פיו ממאכל גרוע וישמור לשונו מדיבור רע על ידי זה שומר מצרות נפשו.
ו) פתגם וסיפור חסידי עתיק יומין אומר שנדרשת זהירות לא רק במה שמכניסים לפה אלא גם במה שמוציאים מהפה!.. – מתאים לפירוש הרמב"ם ודיליה [וראה גם לעיל מה'בינה לעיתים'].
פה-סח וכשר
וזהירות זו בולטת במיוחד ב"זמן חירותינו" ("וישובו ויחנו על פי החירות") – פסח, שמחד גיסא נדרשת בו זהירות בתכלית מענייני אכילה כו' (שלכן מקדימים "פסח כשר ושמח" כי הא בהא תליא), וכמאמר "הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כו'" (אריז"ל הובא בבאר היטב או"ח ריש סימן תמ"ז),
ומאידך יש לדייק ב"פה-סח" – שרומז לזהירות הקשורה בדיבור הפה, ואדרבה – נועד לספר (ולהאיר – מלשון אבן ספיר) ביציאת מצרים – שעניין זה נוגע לכל השנה כולה שהרי "בכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים" (תניא פמ"ז).
מקור מפורש בגמרא?
ואולי נראה להציע אסמכתא בגמרא לדברי הרמב"ם, בדרך אפשר:
במסכת שבת (לג,ב) ישנו דיון ושקלא-וטריא אם "אסכרה על לשון-הרע (בלבד).. או דילמא אף על לשון-הרע נמי קאמר", והסיקה מדברי רבי אליעזר ב"ר יוסי "מפני שאוכלין בה .. דברים שאינם מתוקנים", "שמע מינה – אף על לשון-הרע [נמי] קאמר". כלומר: מחלת אסכרה היא כתוצאה מאי השמירה על פיו – מאכילת דברים שאינם מתוקנים, ועל לשונו מדיבור לשון הרע וכיוצא בזה.
ומזה נראה לומר שהקיש הרמב"ם כי נדרשת שמירה הן על "פיו" – אכילה (אלא שהרמב"ם מדבר על אכילת דברים שאינם בריאים לפי הכלל שחמירא סכנתא מאיסורא), והן על "לשונו". – ומסיימין בטוב. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
