נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1063- כל המדורים ברצף
	החסד שבהתגלות פנימיות התורה ובדרך חב"ד דווקא
	דרך נוחה ומהירה להבאת הגאולה
	השמחה במצוות תפילין ומילה
	פרשת וישלח
	הלכות ומנהגי חב"ד

דיונו של הרבי עם האדמו"ר מסדיגורא אודות קיום מצות תפילין בשמחה * דברי הזהר חדש, ביאורו של הגר"א כ"ץ (זצ"ל) מבאר-שבע לקיים דברי הרבי, ומדוע דווקא בתפילין צריך להדגיש את השמחה? * האם 'זריזין מקדימין' עדיף על 'ברוב עם' בברית מילה? * שקלא-וטריא במכתב הרבי והרקע לשאלה מסבירים את חידושו של הרבי כנגד כמה מהפוסקים * רשימה נוספת בסדרת 'יסודתו בהררי קודש'

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

שמחה בקיום המצות

בעת ביקורו של האדמו"ר מסדיגורא זצ"ל אצל הרבי בשנת תשד"מ ('בצל החכמה' עמ' 246-247) הסביר הרבי כי כאשר מדובר ב"מבצע תפילין" – ברצונו לפעול שהדבר יתבצע מתוך שמחה דווקא – ובדרכי נועם ודרכי שלום וכו'.

והרבי הוסיף:

אמנם בגמרא (שבת קל,א) מצינו את ענין השמחה בנוגע למצוות מילה דווקא, "כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה, כגון מילה דכתיב (תהלים קיט,קסב) 'שש אנכי על אמרתך גו'", ואילו בנוגע למצות תפילין – לאו דווקא, ולכן, ברצוני לפעול שגם עניין התפילין (ובמיוחד – 'מבצע תפילין') יהיה באופן של שמחה דווקא.

ולאלו השואלים היכן מצינו עניין של שמחה בנוגע למצות תפילין? – הרי המענה פשוט ביותר: קיום כל התורה ומצוותיה צריך להיות מתוך שמחה, כמו שנאמר (תבוא כח,מז): "עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב".

עד-כאן תוכן דברי הרבי. על כך הגיב האדמו"ר מסדיגורא כי ניתן להוסיף ראיה מדין אבל, שפטור מתפילין משום שנקראים בשם "פאר", ומובן ש"פאר" מביא לשמחה.

למרות האמור מצינו לכאורה שהרבי טורח למצוא הדגשה בחז"ל על השמחה במצוות תפילין.

שמחה יתרה בהנחת תפילין?

במכתב כללי-פרטי משנת תשל"א (אגרות-קודש כרך ז"ך עמ' קיג-קטו) ציטט הרבי את דרשת חז"ל לפסוק "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" – אורה זו תורה, שמחה זה יום-טוב, ששון זו מילה, ויקר אלו תפילין, ותבע:

שיעשה כל אחד ואחד את התלוי בו בהפצת התורה ובהידור בקיום מצוותיה שהוקשו לתפילין... כולל, כמובן, הוספה ב'מבצע תפילין'... מתוך שמחה... מתחיל מאורה זו תורה, עליה נאמר 'פקודי ה' ישרים משמחי לב', ומסיים בתפילין שאמרו חכמינו זכרונם לברכה [זוהר חדש שיר השירים על הפסוק לריח שמניך סה,א] – מאן דמנח תפילין אצטריך למחדי [=צריך לשמוח] ואפ"ל [=ואפשרית להיות] השמחה עד דבדח טובא [ברכות ל, סוף עמוד ב].

[ועל-פי-מה-שכתוב בזוהר חדש הנ"ל יומתק המענה בש"ס אנא תפילין מנחנא – שזהו גם-כן הטעם דבדח. וראה תלמידי רבינו יונה ברכות שם; טובא – יותר מדאי (פרש"י שם)].

להרחבת העניין יש לציין עוד: בהתוועדות פורים תשכ"ח (תורת מנחם כרך נב עמ' 157 ואילך) האריך הרבי בקשר של עניין התפילין – בשייכות לעניין השמחה שבחודש אדר, "משנכנס אדר מרבין בשמחה", ואמר:

איתא בזהר חדש לשיר השירים (סה,א): "מאן דמנח תפילין אצטריך למחדי", ולפני זה נמצא הטעם – לפי שענין התפילין הוא בדוגמת "דיוקנא דחותמא דמלכא" (ההשתקפות של "תפילין דמארי עלמא")" ולכן, כאשר יהודי לובש חותם זה, צריך להיות בשמחה גדולה.

והרבי המשיך:

וזהו – גם הביאור במאמר תמוה במסכת ברכות (ל,סע"ב): "אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזיי' דהוה קא בדח טובא" (יותר מדי), שהיה בשמחה גדולה ביותר, ושאל אצלו על זה כו' [ובפרט שכשנמצאים בזמן הגלות, כדברי הגמרא (ברכות לא,א): "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר (תהלים קכו) אז ימלא שחוק פינו גו'"], והשיב לו: "אנא תפילין מנחנא" – ולכאורה אינו מובן: הן אמת שצריכה להיות שמחה של מצוה, אבל שמחה זו היא בכל מצוה, ואף-על-פי-כן נאמר "אז ימלא שחוק פינו"? – אך הענין הוא, שמצות תפילין חלוקה מכל המצוות, כמובן מהמבואר בזהר חדש לשיר השירים.

וענין זה מתאים גם עם החידוש המיוחד של חודש אדר – "מרבין בשמחה":

שמחה סתם – אינה חידוש של חודש אדר, שהרי במשך כל השנה כולה נאמר "עבדו את ה' בשמחה", וכיון שעבודת ה' צריכה להיות באופן של "בכל דרכיך דעהו", הרי צריך להיות בשמחה בכל ענין ובמשך כל השנה כולה, וכפי שמסיים הרמ"א בסוף הלכות פורים: "וטוב לב משתה תמיד"; ואילו החידוש של חודש אדר הוא – שצריכה להיות שמחה יתרה: "מרבין בשמחה".

ועל-דרך-זה בנידון-דידן: בכל המצוות צריך להיות ענין של שמחה – "עבדו את ה' בשמחה"; אבל בשעת הנחת תפילין ישנו חידוש נוסף – שצריכה להיות שמחה גדולה, כלשון הזהר חדש: "למחדי", וכן הוא הדין בנגלה, כדברי הגמרא במסכת ברכות: "בדח טובא". עד כאן.

מדוע שמח רבה כל כך?

אמנם כפי שיוסבר להלן, למרות הנ"ל דברי הרבי "בנוגע למצות תפילין – לאו דווקא" מדויקים המה. כיצד?

שנים אחדות לאחר 'יחידות' האדמו"ר מסדיגורא העיר אחד מרבני אנ"ש – שנעלמו ממנו כנראה דברי הרבי הנ"ל בתשכ"ח, על דברי הרבי ממאמר הגמרא הנ"ל בברכות ל,ב: "בדח טובא ... אנא תפילין מנחנא". ולפי תלמידי רבינו יונה בברכות שם "שמחת מצוה אני שמח, כי חולה הייתי במעי ולא יכולתי להניח התפילין זה כמה ימים מפני חשש הנקיות, ועכשיו שנתרפאתי – אני שמח בקיום המצוה הזו מתוך חפצי בה" עד-כאן-לשונו (מה שאין כן לפירוש רש"י שם, אין השמחה בגלל התפילין).

ההערה הובאה לידיעת הרב הראשי וראב"ד העיר באר שבע, הגאון רבי אליהו כ"ץ (זצ"ל) [שזכה והרבי הזכירו במהלך התוועדות יום שמחת תורה תשמ"ב – (התוועדויות תשמ"ב כרך א' עמ' 275-176) בעניין צורת הלוחות שהיו באופן של ריבוע (ולא חצי עיגול מלמעלה) – לאחר שפרסם מאמרי תורה בספרי 'הר המלך' שהוצאו לאור על ידי בית חב"ד נחלת הר חב"ד; ובספר היובל קרנות צדי"ק (קה"ת תשנ"ב) לכבוד שנת הצדי"ק לרבי] – והוא תירץ את דברי הרבי בפשטות:

כי הלא פשט דברי רבינו יונה שהשמחה אינה מיוחדת לתפילין דווקא, אלא בגלל שיכול סוף סוף לקיים את המצוה, והכי נמי שהיה שמח על כל מצוה אחרת שהיתה נמנעת ממנו זמן מה.

והוסיף הרב כ"ץ:

"וכיון שנגענו בכך יש לציין שיש שתי נוסחאות בדקדוקי סופרים (להרב רבינוביץ) לגמרא זו: "א"ל: תפילין מנחנא" או "א"ל אנא תפילין מנחנא", ובדקדוקי סופרים תלה זאת במעתיקים. ונראה דאינו כן, אלא הוא לפי שתי שיטות הראשונים הנ"ל:

"לרש"י ש'תפילין מנחנא' היא סיבה למה מותר לו להיות בדיח ושהתפילין עוצרות בעד ה'בדיחות', גורס 'תפילין מנחנא'; ולר' יונה שהתפילין הם סיבה ל'בדח' (שמחת המצווה) גורס – 'אנא תפילין מנחנא' שמסביר מדוע הוא בדח – כי סוף סוף זכה לקיים את המצוה".

הדברים התפרסמו בשנת תשמ"ח או תשמ"ט באחד מגיליונות הערות הת' ואנ"ש דקריית מלאכי "בשם הרב אליהו כץ הרב הראשי וראב"ד באר-שבע".

שמחה במקום חולשה!

ועדיין עומדים לעינינו דברי הרבי בתשכ"ח (ומכתב הנ"ל), שם הובא ה'זוהר חדש' שמדגיש את ה"למחדי", וצריך עיון.

ויתכן כי הפתרון מצוי דווקא באותו מאמר חז"ל שהשמיע הרבי באזני האדמו"ר מסדיגורא – "כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה... עדיין עושין אותה בשמחה", ולא זו בלבד שלא נזכרה כאן מצות תפילין שהיא מצוה שחייבים בה מידי יום ביומו בימות החול – ואינה רק מצוה חד-פעמית –

(אף שגם במילה ישנו ענין של פעולה נמשכת כדברי הגאון הראגוצ'ובי, וראה לקוטי-שיחות כרך למ"ד עמ' 44 הערה 11 – ואדרבה: הרמב"ם (במשנה תורה לי"ד ספרים) מונה אותה כמצוה תמידית ברשימת "כל המצוות שהן תדירות שנצטווינו בהן כדי לאהוב המקום ולזכרו תמיד", ומזכיר את: א. תפילין ב. מילה ("ומילה בכלל לפי שהוא אות בבשרנו להזכיר תמיד בשעה שאין שם לא תפילין ולא ציצית וכיוצא בהן") שלכן נכללו ב"ספר אהבה") –

הרי יתר על כן:

בהמשך הגמרא שם נאמר: "כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם... עדיין היא מוחזקת בידם", מה שאין כן תפילין "עדיין היא מרופה בידם". לכן, בהכרח שתפילין אינה כמצוות מילה, אף שצריך לשמוח בה כדברי הזהר.

ולכן רצונו של הרבי לפעול שגם עניין התפילין יהיה באופן של שמחה דווקא.

ה'זריזין' ימתינו ל'רוב עם'...

לשאלה הידועה, האם נכון לאחר עריכת ברית מילה כדי שתהיה ברוב עם? – כתב הרבי בשנת תשי"א (לקוטי שיחות כרך ז' עמ' 306-307):

למרות ש"זריזין מקדימין למצוות" דוחה לענין ד"ברוב עם הדרת מלך" כדמוכח בראש-השנה (לב,ב) – אבל, לכאורה, מילה שאני [=שונה] דטוב שתהיה בשמחה כמו שקיבלוה עליהם.. וזה דוחה ל"זריזין מקדימין למצוות".. ובמוחש רואים שהשמחה תלוי[ה] ברוב המתוועדים, ולפעמים יש גם עצב בהמנע אחדים לבוא כו'.

והנה החתם סופר ('תורת משה' לפורים קטן (ב'דיני תדיר ומקודש תקצ"ח לפ"ק)) הביא הדעות בהלכה (תרומת הדשן לעניין קידוש לבנה) דאם המצוה נעשית בהידור יותר מאוחר – אין זריזין מקדימין, וממשיך:

"אבל קשה לזה ממסכת ר"ה ל"ב ע"ב .. וצריך לדחוק ולחלק דלעולם כשהמצוה עצמה מהודרת יותר... אז דוחה את זריזים מקדימים אבל כשהמצוה עצמה אינה מתנאה יותר רק מצד ברוב עם הדרת מלך, אז זריזין מקדימין עדיף" (וראה גם חת"ס פ' בא).

ולפי דברי החתם סופר אפשר לבאר דברי הרבי שלמרות שאין פעולת המילה נאה יותר אם יש עשרה, מאה או מאתיים משתתפים הרי מעמד ה'ברית מילה' – קיום מצוה שקיבלוה בשמחה מתנאה ומשתבח יותר כשזה ב'רוב עם'.

כדעת הרבי מצינו גם בשו"ת בנין שלמה (החדש סימן יד – מקור התשובה בשו"ת מקור חיים סימן יג):

"וזה כשלושים שנה למפרע שמעתי ללמד זכות על המנהג פה, שמאחרין ברית מילה עד חצות היום, בשביל שאבי הבן ממתין עד שיבואו הקרואים ומבטל בזה מצות 'זריזין מקדימין למצות', ואמרתי ללמד זכות דאף שמבטל בזה 'זריזים מקדימים', מכל-מקום מרוויח בזה מצות 'ברוב עם הדרת מלך', ואפשר דשניהם שקולים הם.. ואל תשיבוני מהסוגיא דראש-השנה דמפורש שם להדיא ד'זריזין מקדימין למצות' עדיף מ'ברוב עם הדרת מלך', ומשום הכי הראשון [=שהתפלל שחרית] מקריא את ההלל, והא דהשני מתקיע בשעת הגזירה שאנו, דשאני התם דמצות 'ברוב עם' הוי ספק, דמי יודע דבמוסף [האם במוסף] ירבו אנשים בבית הכנסת, וביטול הזריזות הוי ודאי, ואין ודאי נדחה מפני הספק אבל גבי מילה שניהם ודאים".

כלומר: מהסוגיה בר"ה אין להוכיח ש'זריזין' עדיף על 'ברוב עם' שהרי אין כאן אלא ספק 'ברוב עם', מה שאין כן כאשר הוא בוודאי, יש מקום ש'ברוב עם' ידחה ל'זריזין'.

אמנם היה מי שרצה לדחות דבריו (הגאון המנוח מו"ה יחזקאל סג"ל לנדא זצ"ל שהיה ראב"ד בפ"ק), כי לגבי ברית מילה, המצוה אינה אלא על האב, וכל ה'עולם' אינם עוסקים במצוה, אם כן לא שייך 'ברוב עם'. היינו, מכיוון שהעומדים מסביב אין להם חלק במצוה עצמה אין כאן 'ברוב עם', ובנידון דידן 'זריזין מקדימין' עדיף. וממשיך בשו"ת בנין שלמה שם, וכותב: "והזכרתי לו הסוגיא דיומא (ע,ב) גבי פר ושעיר הנשרפין דמפורש שם להדיא, דאף דאינו עוסק בה רק רואה [=את הכהן גדול בשעה שהוא קורא בתורה ביום הכיפורים בעזרה, וכן פר ושעיר הנשרפין יש בזה משום מצוה של ברוב עם], והודה לדבריי".

להקדים בהכנה למצוה...

כדברי הרבי (בעדיפות ה'ברוב עם' על 'זריזין מקדימין') נמצא גם בשו"ת שאילת ישורון יו"ד סימן כו. וראה גם 'הר צבי' ח"ב או"ח (דף שסב), שדייק מרש"י (יומא לד,א) שכאשר כתוב "היום" פירושו בעצם היום ולא בבוקר, ובמילה הרי כתוב "ביום השמיני".

לפועל, בשם הרה"ח רי"ל גרונר מובא ('פרדס חב"ד' גליון 18 עמ' 188) שפעם [כנראה בשנת תשמ"ב] אירע שהדביקו מודעה ב-770 על-דבר ברית מילה שתתקיים בשעה 2:00 אחר-הצהריים – והורה הרבי לשנות ולכתוב זמן שקודם חצות היום, ובאם תתאחר הברית מילה – תתאחר, אבל לא כדאי לכתוב מלכתחילה זמן שלאחר חצות היום.

והרה"ג ר' אלי' לנדא שליט"א מוסר כי היה פעם בליובאוויטש ברית מילה שכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע היה הסנדק בה, והברית התקיימה מאוחר קצת. אחד הנוכחים שאל את הרבי: 'וישכם'? ענהו הרבי: וכי כתוב שאברהם-אבינו השכים ומיד עשה את העקידה? 'וישכם... ויחבוש את חמורו' כתיב. ההכנה למצוה בוודאי שיש להתחילה מוקדם.

לשמחה חשיבות עליונה

לגופה של תשובת הרבי במכתב לעיל, ש'ברוב עם' עדיף על 'זריזין מקדימין':

כדרכה של תורה – נכתבה כהדרכת הרמב"ם "בדברי תורה.. יהיו דברי האדם מעטים וענייניהם מרובים" (הל' דעות פ"ב ה"ד), או כהגדרתו במקום נוסף "להרבות העניינים במעט דברים" (פיה"מ אבות פ"א משנה טז). אולם בעיון בה עולה בעליל שכ"ק אדמו"ר מסלק את כל הקושיות והתמיהות שבהשקפה ראשונה יש להן מקום.

וכהקדמה:

לכאורה, דברי כ"ק אדמו"ר הם חידוש גדול והינם בניגוד לדברי הראשונים והאחרונים אשר יוזכרו כאן בתמציתיות:

א. הרמב"ם (הל' מילה פ"א ה"ח) והשולחן ערוך (רסב,א) פוסקים (בעקבות הגמ' בפסחים ד,א) שמצוה להקדים המילה דזריזין מקדימין למצוות.

[ויש שהצביעו על כך שאכן הגמרא בפסחים שם מדגישה דווקא את מצוות מילה (ראה ערוך השולחן דלהלן); וכן הדגישו כמה מהאחרונים את הנאמר במסכת נדרים לב,ב שמשה נענש על שהתעסק במלון טרם ביצוע מילת בנו].

ב. על פי הלכה בכלל – זריזין מקדימין למצוות דוחה את הידור "ברוב עם הדרת מלך".

ג. באור זרוע (הל' ר"ה סי' ערה) כתב שהמאחר מצות מילה עד סוף חמש שעות (זמניות) נראה דמצות מילה בזויה עליו.

ד. הערוך השולחן (יו"ד רסב, ח) כתב: "אבל במילה שהוא שחותם ברית קודש ובזה נכנס לקדושה יש קפידא גדולה שלא לאחרה.. ויש לנו לצווח על מנהג זמננו שמאחרין המילה כמה שעות ביום מפני שטות שלא באו כל הקרואים.. ויש מקומות שמאחרין עד אחר חצות היום והוא עון פלילי".

ה. חידוש גדול מצינו בשו"ת מהר"ם שיק (סי' רפו) שאפילו בשביל מנין לסעודה אין לאחר המילה עד לאחר חצות.

אמנם, כד דייקת שפיר – הכל מתבהר:

כ"ק אדמו"ר נשאל "אם למנוע המנהג שמאחרין המילה עד אחרי המנחה כדי שיהיה ברוב עם", ובהתאם לכך היתה תשובתו – בדומה להתבטאות דומה (אגרות קודש כרך ב' עמ' קמד) "לא באתי... אלא ליישב את המנהג הנהוג כבר".

המכתב (שנדפס בשלימותו באגרות קודש כרך ד' עמ' קנד-קנה) נכתב לרבו של כפר חב"ד הגאון-החסיד רבי שניאור זלמן גרליק (ע"ה), והרקע אליו היתה העובדה – שבאותה עת עמלו המתיישבים בכפר חב"ד קשות לפרנסתם ופרנסת בני ביתם, ועם זאת השתדלו ועשו כל מאמץ להתאסף בשמחות ברית מילה שהתקיימו בין תושבי הכפר, אולם היה זה רק אחרי תפילת מנחה.

הרבי פותח בקביעה, כי אמנם ההלכה קובעת שזריזין מקדימין למצוות דוחה את עניין ברוב עם הדרת מלך; אך מאידך מכיוון שבמצות מילה חשובה השמחה, דבר שנתמך במקורות שונים בש"ס, החל ממה שקיבלוה בשמחה (שבת קל,א) וכן במסכת מגילה טז,ב. וכתובות ח,א. אבל מפורש במיוחד בנדה (לא,ב): כולם שמחים כו'. הרי זה דוחה לעניין זריזין מקדימין למצוות!

כלומר: הכלל זריזין מקדימין לא נאמר במקרה שמצוות המילה תעשה שלא כהלכתה (בחוסר שמחה) – "ורואים במוחש שהשמחה תלויה ברוב המשתתפים, ולפעמים יש גם עצב בהימנע אחרים מלבוא"! [וראה פרדס חב"ד גליון 18 עמ' 187 הערה 20].

ליישב את המנהג

בהמשך המכתב כותב הרבי: "ואין לומר דאדרבה במילה צריכה להיות הקדימה ביותר וביותר, דהא בכל רגע של איחור הרי הוא ערל ומאוסה הערלה כו'" – וכאן, בדבריו אלו, ישנה תשובה (עקיפה) לדברי ערוך השולחן הנזכרים לעיל – "דשאני הכא התורה אמרה בפירוש וביום השמיני ולא הציבה גבולים בזה גופא", ולכן אין זה נחשב איחור.

מכאן עלינו להבין שדברי הרמב"ם והשו"ע שאמרו להקדים, מדובר במקרים שישנו ברוב עם כבר בשעות הבוקר!

בד בבד, כאשר ידוע ומודגש שהעיכוב בקיום המילה נובע מן הטעם כדי לפאר את השמחה "ברוב עם" לא שייך הכלל של מצוות בזויות עליו (כטענת האור זרוע).

והעיקר כאמור: הרבי לא הנהיג לכתחילה איחור המילה, אלא נימק ולמד ליישב את המנהג והמצב שהיה קיים בפועל וק"ל.

במקרה זה לא שייכים גם דברי המהר"ם שיק – אף שבפשטות אפשר לומר שחולק כ"ק על המהר"ם שיק – וכלשונו של הרבי בסיום המכתב: ועל כל פנים מספיקים טעמים אלו, לדעתי, שלא למנוע בידי הנוהגים כנ"ל.

וכבר הזכרנו לשון קדשו – "לא באתי אלא ליישב הנהוג כבר".

ויש להוסיף בזה בעומק קצת, כי השייכות של שמחה למצות מילה – נחלקת לג' אופנים:

א. ככל המצוות שנצטווינו לקיימן בשמחה כמו שנאמר (תהילים ק,ב) "עבדו את ה' בשמחה", ובלשון הרמב"ם (סוף הל' לולב) "השמחה שישמח האדם בעשיית המצוה כו' עבודה גדולה היא כו'".

ב. השמחה מודגשת במיוחד במצוה זו [שנזכר בה הפסוק (תהילים קיט, קסב): "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" (התוועדויות תשמ"ב כרך א' עמ' 398), ודוד אמר שירה כשנזכר בה (ראה מנחות מג,ב) – אבל בדוחק יש לומר שזהו רק לביטול הצער שנצטער קודם לכן "אוי לי כו'"], לפי מקורות רבים בחז"ל (שצוין להם במכתב כ"ק אדמו"ר), ובמיוחד באותו מאמר שהזכיר הרבי לאדמו"ר מסדיגורא: "כל מצווה... כגון מילה".

ג. יתירה מזו: לא רק הדגשה מיוחדת – אלא זהו פרט עיקרי בקיום המצוה.

וכ"ק למד שזהו (עכ"פ) כאופן הב' (ועוד יותר – כאופן הג'), וק"ל.