חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:58 זריחה: 6:52 כ"ד בתשרי התש"פ, 23/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 1063- כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת וישלח, י"ג בכסלו ה'תשע"ה (05/12/14)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1063- כל המדורים ברצף
החסד שבהתגלות פנימיות התורה ובדרך חב"ד דווקא
דרך נוחה ומהירה להבאת הגאולה
השמחה במצוות תפילין ומילה
פרשת וישלח
הלכות ומנהגי חב"ד

 

גיליון 1063, ערב שבת-קודש פרשת וישלח, י"ג בכסלו ה'תשע"ה (05.12.2014)

  דבר מלכות

החסד שבהתגלות פנימיות התורה ובדרך חב"ד דווקא

מכל תלמידיו בחר הרב המגיד דווקא באדמו"ר הזקן לכתוב את השולחן-ערוך, ובכך פסק להלכה כי שיטת חב"ד היא המעולה שבכולן * כל עוד האמונה אינה חודרת לשכל האדם, דומה הדבר למי שטובל את גופו אך ראשו נשאר בחוץ... * אין לאדם ליפול ברוחו על ריחוקו מתורת החסידות, אלא יתמיד בלימוד המאמרים ובהליכה לבטח בדרך רבותינו נשיאינו * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר1 שכאשר אדמו"ר הזקן הגיע אל רבו המגיד, היה הוא הצעיר מכל שאר תלמידי המגיד, וכאשר המגיד בחר בו לחבר את השולחן-ערוך, היה זה באופן ש"ויקנאו בו אחיו", אבל "ואביו – המגיד – שמר את הדבר"2 ("ער האָט אָפּגעוואַרט די זאַך").

ועניין זה שייך גם לכללות החילוק שבין שיטת אדמו"ר הזקן לשיטת שאר תלמידי המגיד בעניין החסידות:

שיטת אדמו"ר הזקן היא – שכל יהודי צריך להתייגע בעצמו בתורת החסידות, ומשום זה הוריד והמשיך אדמו"ר הזקן את תורת החסידות בשכל אנושי, כדי שכל יהודי יוכל להבין תורת החסידות בשכלו,

אבל שיטת שאר תלמידי המגיד היתה – ש"צדיק באמונתו יחיה"3, אל תקרי יִחְיה אלא יְחַיה. ושיטה זו היתה אצלם בתוקף גדול, כידוע הסיפור4 אודות הרב הצדיק ר' שלמה מקרלין, שכאשר אדמו"ר הזקן התנה עמו ג' תנאים, הסכים על ב' תנאים, אבל על התנאי השלישי – שכל אחד צריך להתייגע בעצמו בתורת החסידות – לא הסכים בשום אופן.

והנה, בפלוגתת בית-שמאי ובית-הלל מצינו שכל זמן שלא נפסקה הלכה אזי "דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד"5, אבל כאשר נימנו וגמרו ופסקו הלכה כבית-הלל, הרי אף-על-פי ש"בית-שמאי מחדדי טפי"6, אסור לנטות מדברי בית-הלל, אפילו לא נטייה לחומרא, כדאיתא במשנה7 "אמר רבי טרפון אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות (קריאת-שמע) כדברי בית-שמאי וסכנתי בעצמי מפני הליסטים, אמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית-הלל", אף-על-פי שגם לדעת בית-הלל מותר לעשות כדברי בית-שמאי – כי לאחרי שנפסקה הלכה הרי זו דרך ה', "וה' עמו8 שהלכה כמותו"9, ואין לנטות מזה.

ומזה מובן גם בנוגע לפלוגתא זו – שנפסקה הלכה כדעת אדמו"ר הזקן.

ובהקדמה – שבנוגע לעניין של "סברא", יש לחקור מה מיתוסף על-ידי הראיה ומקור הדברים ב"קרא", במקום שהדבר מוכרח מצד הסברא10; בנוגע ללימוד והלכה – לא מספיקה ידיעת ההלכה, אלא צריכים לידע גם את טעם ומקור הדברים, והפוסק על סמך הלכה פסוקה הוא בכלל "מבלי עולם"11, כיוון שיכול לטעות בטעם הפסק-דין של אותו המעשה, להיותו באופן שונה בפרט קל על כל פנים. מה שאין כן כאשר ישנו עניין של הלכה למעשה, אזי מעשה רב12, ואין צורך בראיות ומקורות נוספים.

ובנדון דידן – ישנו מעשה רב13 שהמגיד בחר באדמו"ר הזקן מכל שאר תלמידיו לחבר שולחן-ערוך הלכה למעשה14, ובכך פסק שהלכה כמותו.

ומזה מובן שאף-על-פי שהיה זמן שהיו יכולים להתנהג בשיטת אדמו"ר הזקן או בשיטת שאר תלמידי המגיד, "דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד", הרי לאחרי שנפסקה הלכה כשיטת אדמו"ר הזקן – אין לנטות ממנה.

וכשם שהוא בנוגע לכללות תורת החסידות, שאף-על-פי שבעבר היו חששות מפני התגלות רזין דרזין דתורה, אם משום יוהרא, או שלא יקצצו בנטיעות חס-ושלום, הנה במשך הזמן נתבטלו כל החששות כיוון שראו בפועל מעשה רב שאין בהם ממש15 – כן הוא גם בנוגע לב' השיטות בתורת החסידות גופא, שאף-על-פי שבעבר היה הסדר "דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד", הרי עכשיו נפסקה הלכה ואין לנטות ממנה.

ב. וביאור החידוש בשיטת אדמו"ר הזקן לגבי שיטת שאר תלמידי המגיד:

כאשר ההנהגה היא בשיטת שאר תלמידי המגיד ש"צדיק באמונתו יחיה" – אזי עניין החסידות הוא רק באופן של אמונה, שהוא כוח מקיף, שאינו חודר בפנימיותו ("עס פאַרנעמט אים ניט"), והיינו, שפעולתו אינה אלא בבחינת נה"י שהם לבר מגופא, ולכל היותר גם בבחינת חג"ת, אבל אין זה פועל בבחינת חב"ד, שהוא עניין הפנימיות.

מה שאין כן כאשר עוסקים גם בחב"ד שבנפש, שמבטלים לאלקות גם החב"ד – אזי חודר הביטול והמסירת נפש (לא רק בחב"ד, אלא) גם בכל כוחות הנפש, עד לכוח היותר תחתון, ופועל בהם באופן נעלה יותר מאשר פעולת כוח האמונה. והיינו, שמלבד המעלה דחב"ד מצד עצמה, הרי גם הפעולה בשאר הכוחות היא באופן פנימי ועמוק יותר.

ויש להביא דוגמא לזה מעניין הטבילה, שעניינה ביטול16 – והרי עניין הביטול קשור עם עניין פנימיות התורה – שהדין הוא שצריך לטבול כל גופו, גם ראשו, ואם יטבול במים את כל גופו אבל ראשו יישאר מחוץ למים, הרי לא זו בלבד שראשו לא יהיה טהור, אלא גם כל שאר גופו יישאר כמו שהיה מקודם לכן17. והיינו, שאף-על-פי שגופו מכוסה במים, ועומד בתנועה של ביטול, מכל מקום, כיוון שהראש אינו בטל, הרי גם הביטול של הגוף אינו ביטול פנימי.

וזהו החידוש של אדמו"ר הזקן בחסידות חב"ד דווקא – שמלבד מעלת החב"ד מצד עצמה, ישנה גם הפעולה על נה"י, אשר, הכול מודים שצריכה להיות העבודה בבחינת נה"י, ושלימות העבודה בנה"י היא על-ידי חב"ד דווקא.

ג. וזהו גם תוכן עניין תפילה בציבור, שקשור עם עניין הגאולה, כמאמר רז"ל18 שה"מתפלל עם הציבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם":

תפילה בציבור ענינה – כפתגם זקנו של כ"ק מו"ח אדמו"ר שנקרא על שמו – לאסוף וללקט את כל עשר כוחות הנפש19, מנה"י עד חב"ד, ולפעול בכולם עניין הביטול וההתחברות לאלקות, שעל-ידי זה נעשית מעלת תפילה בציבור שהיא כמעלת עשרת ימי תשובה עליהם נאמר "דרשו ה' בהמצאו"20.

וזהו שעל-ידי זה מקרבים את הגאולה – "כאילו פדאני כו'" – כי:

החידוש בזמן הגאולה שאז תהיה פנימיות התורה בגילוי, שהרי במתן-תורה נתגלה רק נגלה דתורה, ולעתיד לבוא תתגלה גם פנימיות התורה, כמו שכתוב21 "ולא יכנף עוד מוריך".

וכיוון שבאתערותא דלתתא תליא מילתא, צריכה להיות ההכנה לזה גם בעבודה במשך זמן הגלות – על-ידי לימוד פנימיות התורה, שעל-ידי זה נעשית לא רק ההתקשרות דגליא שבנפש עם גליא דקוב"ה, על-ידי גליא דתורה, אלא גם ההתקשרות דסתים שבנפש עם סתים דקוב"ה, על-ידי סתים דתורה,

– כידוע22 שיש ב' אופנים בעניין ההתקשרות: אופן הא', שגליא דנשמה מתקשרת בסתים דנשמה, סתים דנשמה בגליא דתורה, גליא דתורה בסתים דתורה, סתים דתורה בגליא דקוב"ה, וגליא דקוב"ה בסתים דקוב"ה, ואופן הב', שגליא דנשמה מתקשרת עם גליא דתורה ועל-ידה עם גליא דקוב"ה, וסתים דנשמה עם סתים דתורה ועל-ידי זה עם סתים דקוב"ה. אבל לב' האופנים הנה על-ידי סתים דתורה נעשית ההתקשרות דסתים דנשמה עם סתים דקוב"ה –

והרי סתים דקוב"ה קשור עם עניין הקץ, שהרי אמרו חז"ל "אני ישנה בגלותא"23 "ולבו של הקב"ה ער לגאלני"24, אלא ש"לבא לפומא לא גליא"25, היינו, שעניין זה הוא בבחינת סתים. וטעם הדבר – לפי שדיבורו של הקב"ה (פומא) חשיב מעשה26, וזהו שעניין הקץ לא נתגלה בדיבור ("לבא לפומא לא גליא") שחשיב מעשה, לפי שעדיין נשארו "פכים קטנים" לסיים את העבודה כו'.

אמנם, על-ידי זה שמקשרים גליא וסתים שבנשמה, שזהו עניין תפילה בציבור, ומקשרים גליא וסתים דתורה, היינו, שגם בגליא דתורה פועלים שיהיה באופן ש"אינו מן המדה"27, וגם בפנימיות התורה פועלים שיומשך ויתגלה בשכל אנושי – אזי פועלים גם ההתקשרות דגליא וסתים דקוב"ה, שיהיה "לבא לפומא גליא", שעניין הקץ יומשך בדיבורו של הקב"ה שחשיב מעשה, ובמילא בא עניין הקץ במעשה – שאתי מר דא מלכא משיחא בפועל ממש28.

* * *

ד. כתיב29 "קטנתי מכל החסדים", ומבאר אדמו"ר הזקן באגרת-הקודש30 "שבכל חסד וחסד שהקב"ה עושה לאדם צריך להיות שפל רוח במאד . . כל שהוא קמיה יותר הוא יותר כלא כו'".

וכיוון שכן, הרי, כאשר מתבוננים בגודל החסדים שעושה הקב"ה עמנו, בנתנו לנו את תורתו, נגלה דתורה, ובפרט פנימיות התורה,

– שהרי גם נגלה דתורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, והוא וחכמתו אחד, ובאופן כזה – כפי שהתורה היא חכמתו של הקב"ה שהוא וחכמתו אחד – ניתנה התורה לנו למטה, כדאיתא במדרש31 "אמר הקב"ה לישראל מכרתי תורתי כביכול נמכרתי עמה . . משל למלך שהיה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו, אמר לו, בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש הימנה איני יכול . . כל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי", והיינו, שעל-ידי התורה "אותי אתם לוקחים"32,

ובפרט פנימיות התורה, שגדלה מעלתה על נגלה דתורה בב' עניינים התלויים זה בזה:

א) פנימיות התורה, רזין דרזין שבתורה, היא מדריגה נעלית יותר בחכמתו ית', חכמה עילאה, כמעלת הפנימיות על החיצוניות, והיינו, שמעלה זו היא גם מצד התורה כפי שהיא בשרשה, שנגלה דתורה היא חיצוניות החכמה, ופנימיות התורה היא פנימיות החכמה. ונמצא, שכאשר האדם לומד פנימיות התורה הרי הוא תופס ומקיף ומתאחד עם פנימיות חכמתו ית',

ב) כיוון שפנימיות התורה היא פנימיות החכמה, לכן, גם בירידתה למטה הרי היא בגילוי כמו שהיא מצד עצמה. דלא כבנגלה דתורה, שלהיותה חיצוניות החכמה, הרי בהשתלשלותה למטה מתלבשת היא בלבושים שונים, עד כדי כך שיכולים ללמוד תורה מבלי לדעת במה המדובר (שזוהי חכמתו של הקב"ה), וכנ"ל בפירוש "כי ישרים דרכי ה' וגו'". מה שאין כן בפנימיות התורה, הנה גם כאשר לומדים משלים מכוחות הנפש, יודעים בשעת מעשה שכל עניינים אלו "נשתלשלו מהן"33, מהעניינים כפי שהם למעלה –

הנה כאשר מתבוננים בגודל החסדים של הקב"ה שנתן לנו "תגא דמלכא", ולאידך גיסא, מתבונן כל אחד במעמדו ומצבו, באיזו מדה שייך הוא לכל הנ"ל – אזי יכול ליפול להקצה השני של גאווה – לרגש של עצבות!

ועל זה אומרים לו שלא ייפול רוחו בקרבו – על-פי המבואר בדיבור-המתחיל כי ישרים דרכי הוי' הנ"ל34, ש"אנחנו אף-על-פי שאין בערכנו להשיג למעלה כמו תנאים ואמוראים", שלימודם היה באופן שהיו מביטים בשורש החכמה שבתורה כמו שהוא למעלה, ובהתאם לכך היו פוסקים הדין למטה, "מכל-מקום, בעת שאנו לומדים פשט ההלכות בטעמים שיסדו לנו התנאים ואמוראים . . הרי זה כמו על-דרך-משל הסומא שהולך אחר הרואה וכו' באחיזתו בו וכו' כך אנחנו וכו' אין אנו נוטים ימין וכו'".

וכשם שהדברים אמורים בנוגע לפסקי הלכות בתורה באופן המכוון לאמיתתה של תורה, כן הוא גם בנוגע לעניין העבודה:

אף-על-פי שמתבוננים ויודעים עד כמה גדול הריחוק שרחוקים מפנימיות התורה, ומרבותינו נשיאינו,

– אדמו"ר מהר"ש35 היה נוהג להצניע את האפיקומן של בניו, ולפעמים גם של האורחים, יחד עם האפיקומן שלו. פעם ביקש אחד האורחים (החסיד ר' נחמן) מאדמו"ר מהר"ש שייקח גם את האפיקומן שלו, והשיב לו אדמו"ר מהר"ש: מניין לך שרצוני להעלותך על העגלה שלי?!... –

מכל מקום, כאשר כל אחד יניח את עצמו על הצד, וילמד בשקידה ומסירה ונתינה את המאמרים של הרביים, ויתנהג על-פי כללי העבודה שהורו הרביים במאמריהם, מתוך התקשרות אליהם ("זיך אָנהאלטן אין זיי") – "הרי זה כמו על-דרך-משל הסומא שהולך אחר הרואה כו'", שאז ילך לבטח דרכו, ויתמיד בהליכתו ("ער וועט גיין און גיין"), עד "יאַק דאַיעדעם דאָ קראַטשאַמקע", והלאה יותר, ויוצאים מהגלות, ונשיאינו בראשנו.

http://chabadlibrary.org/books(מהתוועדות י"ט כסלו ה'תשי"ג. תורת מנחם כרך ז, עמ' 212-216, 223-225, בלתי מוגה)

______________________________

1)     ראה גם אגרות-קודש שלו ח"ד ריש ע' רסג. "רשימות" חוברת קפו ס"ע 11.

2)     וישב לז, יא.

3)     חבקוק ב, ד. וראה מכות בסופה. תניא פל"ג.

4)     לקו"ד ח"א קמא, ב.

5)     ברכות כז, א.

6)     יבמות יד, א.

7)     ברכות יו"ד, סע"ב.

8)     שמואל-א טז, יח.

9)     סנהדרין צג, ב.

10)   ראה כתובות כב, א. תוד"ה איבעית –  שבועות כב, סע"ב. וראה שד"ח כללים ס, כלל סג. וש"נ.

11)   סוטה כב, א. וראה הל' ת"ת לאדה"ז רפ"ב. ובקו"א שם.

12)   ראה שבת כא, א. ב"ב קל, ב.

13)   חסר קצת (המו"ל).

14)   ראה בארוכה בהקדמה לשו"ע אדה"ז מאת הרבנים בני הגאון המחבר ז"ל.

15)   ראה בארוכה שיחת י"ט כסלו דאשתקד סי"א ואילך (תורת מנחם – התוועדויות [תשי"ב] ח"ד ע' 188 ואילך).

16)   ראה סידור (עם דא"ח) בכוונת המקוה בסופו (קנט, סע"ד).

17)   ראה גם שיחת שמחת בית השואבה סמ"א ([תו"מ התוועדויות תשי"ג ח"א (ז)] ע' 57 ואילך).

18)   ברכות ח, רע"א.

19)   ראה "התמים" ח"ב ס"ע מה ואילך. לקו"ש ח"ב ע' 477 ואילך.

20)   ישעי' נה, ו. וראה ר"ה יח, א. וש"נ.

21)   ישעי' ל, כ. וראה תניא פל"ו.

22)   ראה אגרות-קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג ע' תקלה.

23)   זח"ג צה, א.

24)   שהש"ר פ"ה, ב (א).

25)   זו"ח בראשית ח, א. וראה ג"כ זח"א רנג, א. סנהדרין צט, א ובפרש"י.

26)   ב"ר פמ"ד, כב.

27)   יומא כא, סע"א. וש"נ.

28)   ראה גם שיחת י"ט כסלו דאשתקד סי"ב (תורת מנחם – התוועדויות [תשי"ב] ח"ד ס"ע 189).

29)   וישלח לב, יא.

30)   ס"ב.

31)   שמו"ר פל"ג, א.

32)   לשון חז"ל – תנחומא אמור יז. וראה שמו"ר שם, ו (בסופו).

33)   ראה תניא רפ"ג.

34)   ביאוה"ז שם כ, סע"ב ואילך.

35)   ראה "רשימות" חוברת ה ע' 21. וש"נ.

 משיח וגאולה בפרשה

דרך נוחה ומהירה להבאת הגאולה

הפצת המעיינות חוצה תמהר את הגאולה

מבואר בכמה מקומות, שכללות עניין הגלות קשור עם עבודת הבירורים – בירור רפ"ח ניצוצים כו', ו"כשיוגמרו הבירורים יבוא משיח במהרה בימינו אמן".

ועל-פי זה צריך להבין: כיצד אומרים שעל-ידי העבודה של "יפוצו מעיינותיך חוצה" פועלים את ביאת משיח צדקנו – הרי עניין זה תלוי בשלימות וגמר בירור הניצוצות, ומה שייך זה להפצת מעיינות פנימיות התורה?!

והביאור – שזהו החילוק שבין עבודה באופן של מלחמה לעבודה באופן של שלום:

העבודה בבירור הניצוצות, היא באופן של מלחמה – שהרי הניצוץ קדושה טמון ונסתר בדבר הגשמי ("ער איז פארשטעקט ערגעץ וואו"), ויש צורך להילחם עם ההעלם וההסתר, להסירו ולבטלו, ואז יכולים לברר ולזכך את הניצוץ, ולהעלותו לקדושה. ומכיוון שזוהי עבודה באופן של מלחמה – דורשת היא יגיעה רבה ואריכות זמן כו'.

ולעומת זאת, ישנה דרך נוחה ומהירה יותר – הפצת המעיינות חוצה, שעבודה זו היא באופן של שלום, היינו, שאין צורך כלל במלחמה עם המנגד, כי כאשר "מעיינות" פנימיות התורה באים באופן של "הפצה" במקום ה"חוצה" – הרי זה שוטף ("עס שוויינקט אראפ") בדרך ממילא את כל הדברים המעלימים ומסתירים, ואז נפעל בדרך ממילא גם עניין בירור הניצוצות...

(משיחת שבת פרשת וישלח, י"ד בכסלו ה'תשמ"ה; התוועדויות ה'תשמ"ה, כרך ב, עמ' 805-806 – בלתי מוגה)

הנישואין לעתיד על-ידי פנימיות התורה

החידוש של רבינו הזקן בתורת חסידות חב"ד הוא התגלות פנימיות התורה בהתלבשות בהשגה, שיוכלו להבין בשכל אנושי. ואף שההתלבשות באותיות של הבנה והשגה היא ירידת המדרגות למטה, הרי, על-ידי הירידה למטה דווקא נמשך בחינת העצם, ועל-ידי זה נשלמת הכוונה העליונה בבריאת העולם – העניין שהיה אדם הראשון צריך להשלים בעבודתו, ולא אסתייע מילתא, ונשלם במתן-תורה, אלא שבמתן-תורה היה זה בנוגע לעצם הנגלה שבתורה, וכמו כן נעשה על-ידי תורת חסידות חב"ד בנוגע לעצם פנימיות התורה.

ויש להוסיף, שבפנימיות התורה מודגש יותר עניין המשכת העצם שנעשה על-ידי ההתלבשות למטה דווקא:

[...] החילוק בין אירוסין לנישואין, הוא, שעל-ידי אירוסין (קידושין) "אסר לה אכולי עלמא כהקדש", אבל עדיין אין כאן המשכה בפנימיות, ודוגמתו בתורה – שבמתן-תורה נתגלה בעיקר החיצוניות והגליא שבתורה, ואילו הפנימיות והנסתר נשאר בבחינת מקיף; ולימות המשיח יומשך ויתגלה גם הפנימיות והנסתר באופן של המשכה בפנימיות, בדוגמת הייחוד של נישואין, ומה גם שהייחוד צריך להיות באבר חי, ודוגמתו בסתים דאורייתא שהיא החיות שבתורה.

וכיוון שפנימיות התורה היא בדוגמת הייחוד וההמשכה פנימית של נישואין – מודגש בזה עניין המשכת העצם שנעשה על-ידי ההתלבשות למטה דווקא, כמו בנישואין.

(מהתוועדות י"ט בכסלו ה'תשי"ב – תורת-מנחם כרך ד, עמ' 195-197 –בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

השמחה במצוות תפילין ומילה

דיונו של הרבי עם האדמו"ר מסדיגורא אודות קיום מצות תפילין בשמחה * דברי הזהר חדש, ביאורו של הגר"א כ"ץ (זצ"ל) מבאר-שבע לקיים דברי הרבי, ומדוע דווקא בתפילין צריך להדגיש את השמחה? * האם 'זריזין מקדימין' עדיף על 'ברוב עם' בברית מילה? * שקלא-וטריא במכתב הרבי והרקע לשאלה מסבירים את חידושו של הרבי כנגד כמה מהפוסקים * רשימה נוספת בסדרת 'יסודתו בהררי קודש'

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

שמחה בקיום המצות

בעת ביקורו של האדמו"ר מסדיגורא זצ"ל אצל הרבי בשנת תשד"מ ('בצל החכמה' עמ' 246-247) הסביר הרבי כי כאשר מדובר ב"מבצע תפילין" – ברצונו לפעול שהדבר יתבצע מתוך שמחה דווקא – ובדרכי נועם ודרכי שלום וכו'.

והרבי הוסיף:

אמנם בגמרא (שבת קל,א) מצינו את ענין השמחה בנוגע למצוות מילה דווקא, "כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה, כגון מילה דכתיב (תהלים קיט,קסב) 'שש אנכי על אמרתך גו'", ואילו בנוגע למצות תפילין – לאו דווקא, ולכן, ברצוני לפעול שגם עניין התפילין (ובמיוחד – 'מבצע תפילין') יהיה באופן של שמחה דווקא.

ולאלו השואלים היכן מצינו עניין של שמחה בנוגע למצות תפילין? – הרי המענה פשוט ביותר: קיום כל התורה ומצוותיה צריך להיות מתוך שמחה, כמו שנאמר (תבוא כח,מז): "עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב".

עד-כאן תוכן דברי הרבי. על כך הגיב האדמו"ר מסדיגורא כי ניתן להוסיף ראיה מדין אבל, שפטור מתפילין משום שנקראים בשם "פאר", ומובן ש"פאר" מביא לשמחה.

למרות האמור מצינו לכאורה שהרבי טורח למצוא הדגשה בחז"ל על השמחה במצוות תפילין.

שמחה יתרה בהנחת תפילין?

במכתב כללי-פרטי משנת תשל"א (אגרות-קודש כרך ז"ך עמ' קיג-קטו) ציטט הרבי את דרשת חז"ל לפסוק "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" – אורה זו תורה, שמחה זה יום-טוב, ששון זו מילה, ויקר אלו תפילין, ותבע:

שיעשה כל אחד ואחד את התלוי בו בהפצת התורה ובהידור בקיום מצוותיה שהוקשו לתפילין... כולל, כמובן, הוספה ב'מבצע תפילין'... מתוך שמחה... מתחיל מאורה זו תורה, עליה נאמר 'פקודי ה' ישרים משמחי לב', ומסיים בתפילין שאמרו חכמינו זכרונם לברכה [זוהר חדש שיר השירים על הפסוק לריח שמניך סה,א] – מאן דמנח תפילין אצטריך למחדי [=צריך לשמוח] ואפ"ל [=ואפשרית להיות] השמחה עד דבדח טובא [ברכות ל, סוף עמוד ב].

[ועל-פי-מה-שכתוב בזוהר חדש הנ"ל יומתק המענה בש"ס אנא תפילין מנחנא – שזהו גם-כן הטעם דבדח. וראה תלמידי רבינו יונה ברכות שם; טובא – יותר מדאי (פרש"י שם)].

להרחבת העניין יש לציין עוד: בהתוועדות פורים תשכ"ח (תורת מנחם כרך נב עמ' 157 ואילך) האריך הרבי בקשר של עניין התפילין – בשייכות לעניין השמחה שבחודש אדר, "משנכנס אדר מרבין בשמחה", ואמר:

איתא בזהר חדש לשיר השירים (סה,א): "מאן דמנח תפילין אצטריך למחדי", ולפני זה נמצא הטעם – לפי שענין התפילין הוא בדוגמת "דיוקנא דחותמא דמלכא" (ההשתקפות של "תפילין דמארי עלמא")" ולכן, כאשר יהודי לובש חותם זה, צריך להיות בשמחה גדולה.

והרבי המשיך:

וזהו – גם הביאור במאמר תמוה במסכת ברכות (ל,סע"ב): "אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזיי' דהוה קא בדח טובא" (יותר מדי), שהיה בשמחה גדולה ביותר, ושאל אצלו על זה כו' [ובפרט שכשנמצאים בזמן הגלות, כדברי הגמרא (ברכות לא,א): "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר (תהלים קכו) אז ימלא שחוק פינו גו'"], והשיב לו: "אנא תפילין מנחנא" – ולכאורה אינו מובן: הן אמת שצריכה להיות שמחה של מצוה, אבל שמחה זו היא בכל מצוה, ואף-על-פי-כן נאמר "אז ימלא שחוק פינו"? – אך הענין הוא, שמצות תפילין חלוקה מכל המצוות, כמובן מהמבואר בזהר חדש לשיר השירים.

וענין זה מתאים גם עם החידוש המיוחד של חודש אדר – "מרבין בשמחה":

שמחה סתם – אינה חידוש של חודש אדר, שהרי במשך כל השנה כולה נאמר "עבדו את ה' בשמחה", וכיון שעבודת ה' צריכה להיות באופן של "בכל דרכיך דעהו", הרי צריך להיות בשמחה בכל ענין ובמשך כל השנה כולה, וכפי שמסיים הרמ"א בסוף הלכות פורים: "וטוב לב משתה תמיד"; ואילו החידוש של חודש אדר הוא – שצריכה להיות שמחה יתרה: "מרבין בשמחה".

ועל-דרך-זה בנידון-דידן: בכל המצוות צריך להיות ענין של שמחה – "עבדו את ה' בשמחה"; אבל בשעת הנחת תפילין ישנו חידוש נוסף – שצריכה להיות שמחה גדולה, כלשון הזהר חדש: "למחדי", וכן הוא הדין בנגלה, כדברי הגמרא במסכת ברכות: "בדח טובא". עד כאן.

מדוע שמח רבה כל כך?

אמנם כפי שיוסבר להלן, למרות הנ"ל דברי הרבי "בנוגע למצות תפילין – לאו דווקא" מדויקים המה. כיצד?

שנים אחדות לאחר 'יחידות' האדמו"ר מסדיגורא העיר אחד מרבני אנ"ש – שנעלמו ממנו כנראה דברי הרבי הנ"ל בתשכ"ח, על דברי הרבי ממאמר הגמרא הנ"ל בברכות ל,ב: "בדח טובא ... אנא תפילין מנחנא". ולפי תלמידי רבינו יונה בברכות שם "שמחת מצוה אני שמח, כי חולה הייתי במעי ולא יכולתי להניח התפילין זה כמה ימים מפני חשש הנקיות, ועכשיו שנתרפאתי – אני שמח בקיום המצוה הזו מתוך חפצי בה" עד-כאן-לשונו (מה שאין כן לפירוש רש"י שם, אין השמחה בגלל התפילין).

ההערה הובאה לידיעת הרב הראשי וראב"ד העיר באר שבע, הגאון רבי אליהו כ"ץ (זצ"ל) [שזכה והרבי הזכירו במהלך התוועדות יום שמחת תורה תשמ"ב – (התוועדויות תשמ"ב כרך א' עמ' 275-176) בעניין צורת הלוחות שהיו באופן של ריבוע (ולא חצי עיגול מלמעלה) – לאחר שפרסם מאמרי תורה בספרי 'הר המלך' שהוצאו לאור על ידי בית חב"ד נחלת הר חב"ד; ובספר היובל קרנות צדי"ק (קה"ת תשנ"ב) לכבוד שנת הצדי"ק לרבי] – והוא תירץ את דברי הרבי בפשטות:

כי הלא פשט דברי רבינו יונה שהשמחה אינה מיוחדת לתפילין דווקא, אלא בגלל שיכול סוף סוף לקיים את המצוה, והכי נמי שהיה שמח על כל מצוה אחרת שהיתה נמנעת ממנו זמן מה.

והוסיף הרב כ"ץ:

"וכיון שנגענו בכך יש לציין שיש שתי נוסחאות בדקדוקי סופרים (להרב רבינוביץ) לגמרא זו: "א"ל: תפילין מנחנא" או "א"ל אנא תפילין מנחנא", ובדקדוקי סופרים תלה זאת במעתיקים. ונראה דאינו כן, אלא הוא לפי שתי שיטות הראשונים הנ"ל:

"לרש"י ש'תפילין מנחנא' היא סיבה למה מותר לו להיות בדיח ושהתפילין עוצרות בעד ה'בדיחות', גורס 'תפילין מנחנא'; ולר' יונה שהתפילין הם סיבה ל'בדח' (שמחת המצווה) גורס – 'אנא תפילין מנחנא' שמסביר מדוע הוא בדח – כי סוף סוף זכה לקיים את המצוה".

הדברים התפרסמו בשנת תשמ"ח או תשמ"ט באחד מגיליונות הערות הת' ואנ"ש דקריית מלאכי "בשם הרב אליהו כץ הרב הראשי וראב"ד באר-שבע".

שמחה במקום חולשה!

ועדיין עומדים לעינינו דברי הרבי בתשכ"ח (ומכתב הנ"ל), שם הובא ה'זוהר חדש' שמדגיש את ה"למחדי", וצריך עיון.

ויתכן כי הפתרון מצוי דווקא באותו מאמר חז"ל שהשמיע הרבי באזני האדמו"ר מסדיגורא – "כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה... עדיין עושין אותה בשמחה", ולא זו בלבד שלא נזכרה כאן מצות תפילין שהיא מצוה שחייבים בה מידי יום ביומו בימות החול – ואינה רק מצוה חד-פעמית –

(אף שגם במילה ישנו ענין של פעולה נמשכת כדברי הגאון הראגוצ'ובי, וראה לקוטי-שיחות כרך למ"ד עמ' 44 הערה 11 – ואדרבה: הרמב"ם (במשנה תורה לי"ד ספרים) מונה אותה כמצוה תמידית ברשימת "כל המצוות שהן תדירות שנצטווינו בהן כדי לאהוב המקום ולזכרו תמיד", ומזכיר את: א. תפילין ב. מילה ("ומילה בכלל לפי שהוא אות בבשרנו להזכיר תמיד בשעה שאין שם לא תפילין ולא ציצית וכיוצא בהן") שלכן נכללו ב"ספר אהבה") –

הרי יתר על כן:

בהמשך הגמרא שם נאמר: "כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם... עדיין היא מוחזקת בידם", מה שאין כן תפילין "עדיין היא מרופה בידם". לכן, בהכרח שתפילין אינה כמצוות מילה, אף שצריך לשמוח בה כדברי הזהר.

ולכן רצונו של הרבי לפעול שגם עניין התפילין יהיה באופן של שמחה דווקא.

ה'זריזין' ימתינו ל'רוב עם'...

לשאלה הידועה, האם נכון לאחר עריכת ברית מילה כדי שתהיה ברוב עם? – כתב הרבי בשנת תשי"א (לקוטי שיחות כרך ז' עמ' 306-307):

למרות ש"זריזין מקדימין למצוות" דוחה לענין ד"ברוב עם הדרת מלך" כדמוכח בראש-השנה (לב,ב) – אבל, לכאורה, מילה שאני [=שונה] דטוב שתהיה בשמחה כמו שקיבלוה עליהם.. וזה דוחה ל"זריזין מקדימין למצוות".. ובמוחש רואים שהשמחה תלוי[ה] ברוב המתוועדים, ולפעמים יש גם עצב בהמנע אחדים לבוא כו'.

והנה החתם סופר ('תורת משה' לפורים קטן (ב'דיני תדיר ומקודש תקצ"ח לפ"ק)) הביא הדעות בהלכה (תרומת הדשן לעניין קידוש לבנה) דאם המצוה נעשית בהידור יותר מאוחר – אין זריזין מקדימין, וממשיך:

"אבל קשה לזה ממסכת ר"ה ל"ב ע"ב .. וצריך לדחוק ולחלק דלעולם כשהמצוה עצמה מהודרת יותר... אז דוחה את זריזים מקדימים אבל כשהמצוה עצמה אינה מתנאה יותר רק מצד ברוב עם הדרת מלך, אז זריזין מקדימין עדיף" (וראה גם חת"ס פ' בא).

ולפי דברי החתם סופר אפשר לבאר דברי הרבי שלמרות שאין פעולת המילה נאה יותר אם יש עשרה, מאה או מאתיים משתתפים הרי מעמד ה'ברית מילה' – קיום מצוה שקיבלוה בשמחה מתנאה ומשתבח יותר כשזה ב'רוב עם'.

כדעת הרבי מצינו גם בשו"ת בנין שלמה (החדש סימן יד – מקור התשובה בשו"ת מקור חיים סימן יג):

"וזה כשלושים שנה למפרע שמעתי ללמד זכות על המנהג פה, שמאחרין ברית מילה עד חצות היום, בשביל שאבי הבן ממתין עד שיבואו הקרואים ומבטל בזה מצות 'זריזין מקדימין למצות', ואמרתי ללמד זכות דאף שמבטל בזה 'זריזים מקדימים', מכל-מקום מרוויח בזה מצות 'ברוב עם הדרת מלך', ואפשר דשניהם שקולים הם.. ואל תשיבוני מהסוגיא דראש-השנה דמפורש שם להדיא ד'זריזין מקדימין למצות' עדיף מ'ברוב עם הדרת מלך', ומשום הכי הראשון [=שהתפלל שחרית] מקריא את ההלל, והא דהשני מתקיע בשעת הגזירה שאנו, דשאני התם דמצות 'ברוב עם' הוי ספק, דמי יודע דבמוסף [האם במוסף] ירבו אנשים בבית הכנסת, וביטול הזריזות הוי ודאי, ואין ודאי נדחה מפני הספק אבל גבי מילה שניהם ודאים".

כלומר: מהסוגיה בר"ה אין להוכיח ש'זריזין' עדיף על 'ברוב עם' שהרי אין כאן אלא ספק 'ברוב עם', מה שאין כן כאשר הוא בוודאי, יש מקום ש'ברוב עם' ידחה ל'זריזין'.

אמנם היה מי שרצה לדחות דבריו (הגאון המנוח מו"ה יחזקאל סג"ל לנדא זצ"ל שהיה ראב"ד בפ"ק), כי לגבי ברית מילה, המצוה אינה אלא על האב, וכל ה'עולם' אינם עוסקים במצוה, אם כן לא שייך 'ברוב עם'. היינו, מכיוון שהעומדים מסביב אין להם חלק במצוה עצמה אין כאן 'ברוב עם', ובנידון דידן 'זריזין מקדימין' עדיף. וממשיך בשו"ת בנין שלמה שם, וכותב: "והזכרתי לו הסוגיא דיומא (ע,ב) גבי פר ושעיר הנשרפין דמפורש שם להדיא, דאף דאינו עוסק בה רק רואה [=את הכהן גדול בשעה שהוא קורא בתורה ביום הכיפורים בעזרה, וכן פר ושעיר הנשרפין יש בזה משום מצוה של ברוב עם], והודה לדבריי".

להקדים בהכנה למצוה...

כדברי הרבי (בעדיפות ה'ברוב עם' על 'זריזין מקדימין') נמצא גם בשו"ת שאילת ישורון יו"ד סימן כו. וראה גם 'הר צבי' ח"ב או"ח (דף שסב), שדייק מרש"י (יומא לד,א) שכאשר כתוב "היום" פירושו בעצם היום ולא בבוקר, ובמילה הרי כתוב "ביום השמיני".

לפועל, בשם הרה"ח רי"ל גרונר מובא ('פרדס חב"ד' גליון 18 עמ' 188) שפעם [כנראה בשנת תשמ"ב] אירע שהדביקו מודעה ב-770 על-דבר ברית מילה שתתקיים בשעה 2:00 אחר-הצהריים – והורה הרבי לשנות ולכתוב זמן שקודם חצות היום, ובאם תתאחר הברית מילה – תתאחר, אבל לא כדאי לכתוב מלכתחילה זמן שלאחר חצות היום.

והרה"ג ר' אלי' לנדא שליט"א מוסר כי היה פעם בליובאוויטש ברית מילה שכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע היה הסנדק בה, והברית התקיימה מאוחר קצת. אחד הנוכחים שאל את הרבי: 'וישכם'? ענהו הרבי: וכי כתוב שאברהם-אבינו השכים ומיד עשה את העקידה? 'וישכם... ויחבוש את חמורו' כתיב. ההכנה למצוה בוודאי שיש להתחילה מוקדם.

לשמחה חשיבות עליונה

לגופה של תשובת הרבי במכתב לעיל, ש'ברוב עם' עדיף על 'זריזין מקדימין':

כדרכה של תורה – נכתבה כהדרכת הרמב"ם "בדברי תורה.. יהיו דברי האדם מעטים וענייניהם מרובים" (הל' דעות פ"ב ה"ד), או כהגדרתו במקום נוסף "להרבות העניינים במעט דברים" (פיה"מ אבות פ"א משנה טז). אולם בעיון בה עולה בעליל שכ"ק אדמו"ר מסלק את כל הקושיות והתמיהות שבהשקפה ראשונה יש להן מקום.

וכהקדמה:

לכאורה, דברי כ"ק אדמו"ר הם חידוש גדול והינם בניגוד לדברי הראשונים והאחרונים אשר יוזכרו כאן בתמציתיות:

א. הרמב"ם (הל' מילה פ"א ה"ח) והשולחן ערוך (רסב,א) פוסקים (בעקבות הגמ' בפסחים ד,א) שמצוה להקדים המילה דזריזין מקדימין למצוות.

[ויש שהצביעו על כך שאכן הגמרא בפסחים שם מדגישה דווקא את מצוות מילה (ראה ערוך השולחן דלהלן); וכן הדגישו כמה מהאחרונים את הנאמר במסכת נדרים לב,ב שמשה נענש על שהתעסק במלון טרם ביצוע מילת בנו].

ב. על פי הלכה בכלל – זריזין מקדימין למצוות דוחה את הידור "ברוב עם הדרת מלך".

ג. באור זרוע (הל' ר"ה סי' ערה) כתב שהמאחר מצות מילה עד סוף חמש שעות (זמניות) נראה דמצות מילה בזויה עליו.

ד. הערוך השולחן (יו"ד רסב, ח) כתב: "אבל במילה שהוא שחותם ברית קודש ובזה נכנס לקדושה יש קפידא גדולה שלא לאחרה.. ויש לנו לצווח על מנהג זמננו שמאחרין המילה כמה שעות ביום מפני שטות שלא באו כל הקרואים.. ויש מקומות שמאחרין עד אחר חצות היום והוא עון פלילי".

ה. חידוש גדול מצינו בשו"ת מהר"ם שיק (סי' רפו) שאפילו בשביל מנין לסעודה אין לאחר המילה עד לאחר חצות.

אמנם, כד דייקת שפיר – הכל מתבהר:

כ"ק אדמו"ר נשאל "אם למנוע המנהג שמאחרין המילה עד אחרי המנחה כדי שיהיה ברוב עם", ובהתאם לכך היתה תשובתו – בדומה להתבטאות דומה (אגרות קודש כרך ב' עמ' קמד) "לא באתי... אלא ליישב את המנהג הנהוג כבר".

המכתב (שנדפס בשלימותו באגרות קודש כרך ד' עמ' קנד-קנה) נכתב לרבו של כפר חב"ד הגאון-החסיד רבי שניאור זלמן גרליק (ע"ה), והרקע אליו היתה העובדה – שבאותה עת עמלו המתיישבים בכפר חב"ד קשות לפרנסתם ופרנסת בני ביתם, ועם זאת השתדלו ועשו כל מאמץ להתאסף בשמחות ברית מילה שהתקיימו בין תושבי הכפר, אולם היה זה רק אחרי תפילת מנחה.

הרבי פותח בקביעה, כי אמנם ההלכה קובעת שזריזין מקדימין למצוות דוחה את עניין ברוב עם הדרת מלך; אך מאידך מכיוון שבמצות מילה חשובה השמחה, דבר שנתמך במקורות שונים בש"ס, החל ממה שקיבלוה בשמחה (שבת קל,א) וכן במסכת מגילה טז,ב. וכתובות ח,א. אבל מפורש במיוחד בנדה (לא,ב): כולם שמחים כו'. הרי זה דוחה לעניין זריזין מקדימין למצוות!

כלומר: הכלל זריזין מקדימין לא נאמר במקרה שמצוות המילה תעשה שלא כהלכתה (בחוסר שמחה) – "ורואים במוחש שהשמחה תלויה ברוב המשתתפים, ולפעמים יש גם עצב בהימנע אחרים מלבוא"! [וראה פרדס חב"ד גליון 18 עמ' 187 הערה 20].

ליישב את המנהג

בהמשך המכתב כותב הרבי: "ואין לומר דאדרבה במילה צריכה להיות הקדימה ביותר וביותר, דהא בכל רגע של איחור הרי הוא ערל ומאוסה הערלה כו'" – וכאן, בדבריו אלו, ישנה תשובה (עקיפה) לדברי ערוך השולחן הנזכרים לעיל – "דשאני הכא התורה אמרה בפירוש וביום השמיני ולא הציבה גבולים בזה גופא", ולכן אין זה נחשב איחור.

מכאן עלינו להבין שדברי הרמב"ם והשו"ע שאמרו להקדים, מדובר במקרים שישנו ברוב עם כבר בשעות הבוקר!

בד בבד, כאשר ידוע ומודגש שהעיכוב בקיום המילה נובע מן הטעם כדי לפאר את השמחה "ברוב עם" לא שייך הכלל של מצוות בזויות עליו (כטענת האור זרוע).

והעיקר כאמור: הרבי לא הנהיג לכתחילה איחור המילה, אלא נימק ולמד ליישב את המנהג והמצב שהיה קיים בפועל וק"ל.

במקרה זה לא שייכים גם דברי המהר"ם שיק – אף שבפשטות אפשר לומר שחולק כ"ק על המהר"ם שיק – וכלשונו של הרבי בסיום המכתב: ועל כל פנים מספיקים טעמים אלו, לדעתי, שלא למנוע בידי הנוהגים כנ"ל.

וכבר הזכרנו לשון קדשו – "לא באתי אלא ליישב הנהוג כבר".

ויש להוסיף בזה בעומק קצת, כי השייכות של שמחה למצות מילה – נחלקת לג' אופנים:

א. ככל המצוות שנצטווינו לקיימן בשמחה כמו שנאמר (תהילים ק,ב) "עבדו את ה' בשמחה", ובלשון הרמב"ם (סוף הל' לולב) "השמחה שישמח האדם בעשיית המצוה כו' עבודה גדולה היא כו'".

ב. השמחה מודגשת במיוחד במצוה זו [שנזכר בה הפסוק (תהילים קיט, קסב): "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" (התוועדויות תשמ"ב כרך א' עמ' 398), ודוד אמר שירה כשנזכר בה (ראה מנחות מג,ב) – אבל בדוחק יש לומר שזהו רק לביטול הצער שנצטער קודם לכן "אוי לי כו'"], לפי מקורות רבים בחז"ל (שצוין להם במכתב כ"ק אדמו"ר), ובמיוחד באותו מאמר שהזכיר הרבי לאדמו"ר מסדיגורא: "כל מצווה... כגון מילה".

ג. יתירה מזו: לא רק הדגשה מיוחדת – אלא זהו פרט עיקרי בקיום המצוה.

וכ"ק למד שזהו (עכ"פ) כאופן הב' (ועוד יותר – כאופן הג'), וק"ל.

 ממעייני החסידות

פרשת וישלח

וישלח יעקב מלאכים (לב,ד)

לאחר שגמר יעקב את עבודת ה'בירורים' שלו (בירור ניצוצות דקדושה מן ה'קליפה' והעלאתם למקורם) בבית לבן, ביקש 'לברר' את עשיו. לפני שהתחיל בעבודה זו שלח מלאכים אל עשיו, להיוודע את אשר לפניו – האם יהיה ה'בירור' קל יחסית, או יהיה מתוך קשיים ומלחמה (תוצאות הבדיקה אכן הוכיחו כי מוקדם עדיין 'לברר' את עשיו, והדבר יוכל להתבצע רק לעתיד לבוא, כאשר "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו". ולכן אמר יעקב (להלן לג,יד) "ואנכי אתנהלה לאיטי... עד אשר אבוא אל אדוני שעירה").

מעשה אבות סימן לבנים:

כשם שיעקב, ברצותו לבוא אל עשיו ולבררו, לא סמך על הצלחתו בעבר, בבית לבן, אלא שלח מלאכים לחקור ולבדוק את המצב שבו מצוי עשיו, אם יוכל (וכיצד) יבררו – כן גם בימינו:

כשמוצעת לאדם הצעה בדבר תפקיד חדש, עליו לבדוק תחילה אם הצעה חדשה זו, המוצעת לו, לא תגרום לו ירידה רוחנית. עליו לשלוח תחילה 'מלאכים' – היינו כוחות השכל והרגש שלו, שיחקרו ויסיקו אם יוכל להתמודד עם עסק חדש זה שהוצע לו, או לא. האם יוכל להעלותו לקדושה, או חס-ושלום להפך (כי העסק אינו רק 'כלי' לפרנסה, אלא גם דבר שזומן לו מן השמים, שבאמצעותו ימלא תפקידו בעבודת הבירורים).

לאור חישוב זה – יסיק מסקנותיו.

(לקוטי שיחות כרך ה, עמ' 392)

כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב (לב,ה)

במדרש (רבה) נאמר, שיעקב נענש על זה שהשפיל את עצמו לפני עשיו. אולם מובן שכוונת יעקב הייתה לברר את עשיו, ואין זה חטא כפשוטו ח"ו.

והביאור:

יש שני אופנים בבירור ותיקון הרע:

בירור בדרך 'גילוי אור', (מלמעלה למטה) – המברר מַשְׁרֶה על המתברר גילוי אור נעלה, ואור זה דוחה את החושך והרע. בדרך זו הבירור אינו גורם למברר ירידה והשפלה.

בירור בדרך 'התלבשות' – (מלמטה למעלה) המברר יורד אל המתברר, הוא "מתלבש בלבושי המתברר", ועל-ידי התעסקות עמו הוא מהפך את הרע לטוב. עבודת הבירורים בדרך זו גורמת ירידה למברר, כמאמר "המתאבק עם מנוול מתנוול גם-כן", אולם לגבי המתברר יש בכך יתרון ועילוי, כי מאחר שהבירור הוא בדרך התלבשות והתעסקות (לא בדרך דחייה וביטול), מביא הדבר שהמתברר כפי שהוא במציאותו חדל להיות מנגד לקדושה.

יעקב בירר את עשיו בדרך השנייה – בדרך 'התלבשות'. אמנם בירור זה גרם השפלה וירידה ליעקב, שבאה לידי ביטוי בכך שיעקב השפיל את עצמו לפני עשיו; אך על-ידי זה גרם שעשיו, כפי שהוא במציאותו, הודה ו"אישר' שהוא עבדו של יעקב. וכפירוש רש"י (לקמן לג,ט) "הודה לו על הברכות", כולל הברכה של "הווי גביר לאחיך".

(לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 298)

קטונתי... כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות (לב,יא)

חסידים הראשונים פירשו – יעקב התאונן כאן על העובדה שחלה ירידה מסויימת במידת ביטחונו בקב"ה.

"קטונתי" – נתקטנה חסידותי ומידת אמונתי. שהרי

"במקלי עברתי את הירדן הזה" – בתחילה היתה אמונתי וביטחוני חזקה ותקיפה, עד שעברתי את הירדן במקלי לבד (כפירוש רש"י), ללא יראה ופחד. אבל

"ועתה הייתי לשני מחנות" – עתה אני ירא מעשיו, עד שבגלל פחד זה חילקתי את העם לשני מחנות ("אם יבוא עשיו אל המחנה האחת וגו'").

(רמ"ח אותיות, אות ג')

כי שרית עם אלקים (לב,כט)

אלוקים – הוא עניין הצמצום, ההעלם והסתר על שם הוי'.

מצד שם הוי' הנה "אני הוי' לא שניתי", ו"אין עוד מלבדו", ו"כולא קמיה כלא חשיב" – העולם אינו תופס מקום כלל. ואילו מה שנראה העולם ליש ודבר נפרד – הוא מחמת הצמצום וההסתר דשם אלוקים.

"שרית עם אלקים" – היינו בחינת שר ומושל על בחינת שם אלוקים, שלא יסתיר ויעלים על שם הוי'.

המלאך בירך את יעקב ואמר לו "כי שרית עם אלוקים", בכוחו של יעקב לגבור על שם אלוקים, שלא יעלים, ככתוב בו (בראשית כח): "והיה הוי' לי לאלקים", ששם הוי' יאיר ללא העלמת שם אלוקים.

(לקוטי תורה במדבר פר' חקת דף סב ע"ב)

ויקרא יעקב שם המקום פניאל... ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל (לב,לא-לב)

מדוע נאמר בתחילה "פניאל" ביו"ד ואחר כך "פנואל" בוא"ו?

מבאר הרב המגיד ממזריטש:

שני השמות מסמלים שני שלבים בניצחונו של יעקב על עשיו.

בתחילה גבר יעקב על שרו של עשיו, שהוא ניצחון רוחני. ניצחון זה הוא בהעלם, ולכן נאמר "פניאל" ביו"ד, המורה על העלם. אחר-כך גבר יעקב גם על עשיו כפשוטו, ניצחון גשמי וגלוי, לכן נאמר "פנואל" בוא"ו, המורה על המשכה וגילוי.

(אור תורה פרשת וישלח דף טז ע"ב)

כי ראיתי אלוקים פנים אל פנים ותינצל נפשי (לב,לא)

"כי ראיתי אלוקים" – היינו בחינת 'ראייה' באלוקות, ככתוב (ישעיה מ) "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה".

"ותינצל נפשי" – על-ידי עבודה בדרך זו ניצלת נפש האדם מישות וגאווה. כי עבודה בבחינת ראייה באלוקות פועלת בו ביטול מוחלט, שאינו מרגיש את עצמו ואת עבודתו כלל.

(ספר המאמרים עת"ר)

ויסעו ויהי חתת אלוקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב (לה,ה)

כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק סיפר:

בשנת תר"ג, כשנקראתי לאסיפת הרבנים בפטרבורג, הייתי על ציון אימי הרבנית הצדקנית (מרת דבורה-לאה) בליאוזנה. היא סיפרה לי, שבגלל מסירות-נפשה לטובת החסידים והחסידות, זכתה להיות גם בהיכל הבעל-שם-טוב ולעורר רחמים עבורי. היא ביקשה מהבעל-שם-טוב שייתן לה סגולה בעבורי, שאוכל לעמוד כנגד המתנגדים לתורת החסידות.

אמר לה הבעל-שם-טוב:

בנך בקי בחמישה חומשי תורה, בתהילים ובתניא בעל-פה באותיותיהם. כתיב "ויהי חתת אלוקים וגו'" – "חתת" ראשי-תיבות חומש, תהילים, תניא – והבקי באותיותיהם שובר את כל ההעלמות וההסתרים...

(קיצורים והערות לתניא, עמ' קכז)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש1 פרשת וישלח
י"ד בכסלו

יום חתונת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו עם הרבנית מרת חיה-מושקא ע"ה, בת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע – ביום ג' פרשת וישלח, י"ד בכסלו תרפ"ט, בעיר ווארשא2.

מעלת היום, בלשון הרבי3: "חתונה בכלל, אצל כל איש פרטי, היא עניין כללי. אבל אצלי – הרי על-ידי החתונה הוכנסתי אחר-כך בעניינים כלליים כו'. זה היום בו קישרו אותי עמכם, ואתכם עמי, וביחד נתייגע ונביא את הגאולה האמיתית והשלימה. וסיים: יעזור השם-יתברך שנראה פרי טוב בעמלנו".

"לפני ראש-השנה של חסידות צריכים גם-כן [את] ההקדמות על-דרך [ההכנות וכו'] דימי הסליחות וחודש אלול"4.

הפטרה: "חזון עובדיה" (עובדיה א)5.

יום ראשון
ט"ו בכסלו

סוף זמן קידוש לבנה לכתחילה6 – הערב, מוצאי-שבת-קודש אור ליום ראשון, בשעה 04:087.

יום רביעי,
ח"י בכסלו

היום – סיום לימוד ספר התניא בסדר הלימוד ד'חת"ת', כתקנת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע. [וכן נהגו לסיים את לימוד לוח 'היום יום'. וראה להלן].

יש לסיים עד צאת הכוכבים של יום י"ט כסלו8, את המסכת שקיבל עליו כל אחד ואחד בחלוקת הש"ס אשתקד.

בתפילת מנחה אין אומרים תחנון4.

תכנון ההתוועדויות ברוב עם:

* יש להכין "תכנית מפורטת איך לנצל יום זה [י"ט כסלו] להפצת המעיינות, ובאופן שיהיה רישומו ניכר במשך השבועות והחודשים שלאחרי זה, כיוון שנקרא ראש-השנה לחסידות ודרכי החסידות"9.

* "פשט המנהג, אשר עיקר ההתוועדות די"ט כסלו הוא באור ליום כ' כסלו, כי הגאולה מהמאסר היתה בעת תפילת מנחה, שלוש שעות אחר זה היה בדירת מנגד בייסורים נפשיים וכו'.

"בכל זה, הרי בכמה וכמה מקומות מתוועדים גם באור לי"ט כסלו, וברכת חסידים עליהם תבוא.

"בכלל, שני אופנים בהתוועדות:

"א) לסדרה במקומות רבים בעיר, בכדי שישתתפו גם אנשים כאלו אשר למקום אחר לא היו באים. ב) לאסוף כל המתוועדים במקום אחד, אשר אז הנה - ברוב עם הדרת מלך, ההתוועדות תהיה עם הזקנים והגדולים שבחבורה וכו'.

"ריבוי הכמות, או עילוי האיכות, וידועה השקלא-וטריא מי מהם עדיף...

"והצעתי בזה, אשר בלילה הראשון, אור לי"ט כסלו, יתוועדו במקומות שונים10 (ויודיעו שם אודות ההתוועדות דלמחר). ולמחרתו, אור לכ' כסלו11, יתאספו במקום אחד להתוועדות..."12.

* כדאי ונכון שכל אחד ואחד יערוך התוועדות (ומה טוב – ג' התוועדויות, "בתלת זימני הווי חזקה" – אחת בעצמו ושתים על ידי שלוחיו, או שמשתתף בעצמו בשלושתן כיוון שנערכות בזמנים שונים – בליל י"ט בכסלו, ביום י"ט בכסלו, ובפרט קרוב לסיומו ובאופן שיומשך גם בליל כ' בכסלו13) – עם עצמו (בכל עשר כוחות נפשו), עם בני ביתו, עם חבריו וידידיו וכיו"ב – כדי להדגיש עוד יותר שכל אחד ואחד הוא גם משפיע, וכמו שכתוב (בשייכות לגאולה) "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם"14.

* הצעות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לאחד מראשוני שלוחיו, בקשר לעריכת התוועדות י"ט בכסלו בישיבה15:

לפרסם מראש את תאריך ההתוועדות ואת סיבתה בקצרה בעיתונות הנקראת על ידי יהודי המקום; להכין מבין התלמידים כאלו שיחזרו מאמר או על-כל-פנים עניין של דא"ח; וכן לסדר קבוצת מנגנים מהם בסדר מסודר, שבזה תהיה רוממות רוח לתלמידים, ובטח יעורר הדבר ביניהם גם 'קנאת סופרים', וכן יעשה את הרושם המתאים על אנשי העיר והסביבה16.

* אף במוסדות לבנות הציע17, שינאמו על פרשת החג גם אחדות מהתלמידות, אף שעל-פי הרוב מסייעים להן בעריכת הנאומים, כי חשובה ההשתתפות מצידן, וגם עצם הדבר שהן נואמות – ערך רב לו.

* מסיבות והתוועדויות י"ט בכסלו שייכות גם לשבתות שלפניו ושלאחריו18.

יום חמישי
חג הגאולה – י"ט בכסלו19

ביום זה  לפנות ערב, יצא כ"ק אדמו"ר הזקן נבג"מ זיע"א לחירות מבית האסורים ממאסרו הראשון בפטרבורג בשנת תקנ"ט20.

מאחלים בלשון יחיד: "גוט יום-טוב – לשנה טובה בלימוד החסידות ודרכי החסידות תכתב ותחתם"21.

י"ט בכסלו נקרא על-ידי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ "חג החגים"22.

י"ט בכסלו הוא 'מתן תורה' דפנימיות התורה23.

אין אומרים תחנון4.

כיוון שי"ט בכסלו הוא 'ראש השנה לחסידות', ניתן עדיין להשלים בו כל מה שחסר עד אז24.

יום-ההילולא: יום זה הוא יום ההסתלקות-הילולא של אדמו"ר רבי דובער, הרב המגיד ממעזריטש נבג"מ זיע"א (בשנת תקל"ג, ומנוחתו-כבוד בעיר אניפולי)25.

התוועדות26:

"הזקנים, הצעירים גם הנערים, עבדו את ה' וקבלו עליכם עול מלכותו יתברך. דעו כי ביום הזה כל אבותינו – מהבעש"ט – יהיו בעזרכם. קבלו עליכם ללמוד דא"ח באמת, וחיו. היזהרו מאוד ביום הזה כי קדוש הוא. לחיים ולברכה!"27.

נוהגים לנגן (=לזמר) בחג הגאולה את הניגון הידוע על הפסוקים "פדה בשלום נפשי"28. בתקופות שונות29 הורה הרבי לנגן ניגון זה בהתוועדות, ופעם אחת הורה לנגנו כבר בשבת מברכים חודש כסלו30. אף לסיום ההתוועדויות בתקופת י"ט כסלו, לפעמים היה הרבי, בצאתו מההתוועדות [וגם בשבת-קודש הסמוכה וכדומה], מתחיל לשיר "פדה בשלום" או את סיום הניגון "ואני אבטח בך"31.

החלטות טובות: "בקביעות עיתים לתורה הנגלית ודא"ח ברבים, וחיזוק דרכי החסידות באהבת רעים"32, וכן "בעבודת התפילה ואהבת ישראל"33, ו"בקיום המצוות באור והתלהבות, וכל זה – באופן דמוסיף והולך"34 בג' הקווים דתורה עבודה וגמ"ח35, בלימוד הרמב"ם, ג' פרקים ליום36, לסייע גם בממונו למוסדות רבותינו נשיאינו37, ולצאת ב"קריאה לכל אחב"י שליט"א אשר ליבם ער ל'קול ילד בוכה' – לפעולות נמרצות בהפצת התורה בכלל והפצת מעיינות החסידות38 בפרט, הלימוד והמעשה גם יחד, ומתוך התלהבות חיות ואור"39.

חלוקת הש"ס:

עצם עניין חלוקת הש"ס הוא מנהג קדום בישראל, ובלשון כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע40: "המנהג הקדום בתפוצות ישראל לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה בכל עיר ועיר, ובמקום שאפשר – בכל בית-כנסת ובית-מדרש על-ידי חלוקת המסכתות". וידועה השתדלות כ"ק אדמו"ר הזקן בזה, וזה לשונו41: לגמור כל הש"ס42 בכל שנה ושנה ובכל עיר ועיר לחלק המסכתות על פי הגורל או ברצון, ועיר שיש בה מנינים הרבה – יגמרו בכל מניין ומניין, ואם איזה מניין קטן מהכיל – יצרפו אליהם אנשים מאיזה מניין גדול, בבל ישונה, חוק ולא יעבור".

כל אחד ישתתף בזה על-ידי לקיחת מסכת אחת. ומה טוב, באם הדבר ביכולתו, לקחת שתי מסכתות או יותר43. כדאי וראוי שההתחייבות על לימוד המסכת תבוא בכתב, וליתן הכתב בידי אחר, שהרי רואים שזה פועל תוספת כוח וזירוז גם אם יהיו קשיים בדבר, ביודעו שיכולים לשאול ולברר אצלו האם אמנם קיים את הבטחתו44.

אדמו"ר המהר"ש כותב: "ולכל הפחות צריך כל אחד ללמוד מסכת גמרא בשנה"45.

על פי זה נהגו מאז לסדר חלוקת הש"ס ביום חג הגאולה י"ט כסלו. משנת תרס"ג ואילך, מפני אפס הפנאי בי"ט כסלו, הנהיגו בליובאוויטש חלוקת הש"ס בכ"ד טבת – יום ההילולא של רבינו הזקן, ומשנת תשי"ג שוב נקבע המנהג דחלוקת הש"ס בכמה מקומות [על-ידי הרבי] – לי"ט כסלו46.

כשהיה כ"ק אדמו"ר מהורש"ב בזמן חלוקת הש"ס בחו"ל, היה מודיע במברק איזו מסכת הוא לוקח47.

בחלוקת הש"ס יש כמה עניינים48:

א) תלמוד תורה של המסכתא אשר לקח לחלקו. ב) לימוד המסכתא בתור חלק מלימוד כל הש"ס. ג) כאילו לומד (בשותפות) את כל הש"ס כולו. ד) נחשב כלימוד בעשרה ויותר. ה) מקנה ומזכה לכל אחד ואחד מהמשתתפים חלק בלימודו.

"בטח ידביקו בכותלי בית-הכנסת רשימת המשתתפים בחלוקת הש"ס, ויהיה לחיזוק ולזיכרון טוב בהיכל ה', והוא מנהג ליובאוויטש"49.

ואותם הנמצאים במקום אשר, מאיזה סיבה שתהיה, הוא "קטן מהכיל" לחלק כל הש"ס – מצטרפים לחלוקת הש"ס הנעשית בבית מדרשו של הרבי ע"י "מחנה ישראל"50.

שיעורי תורה: "לשאלתו מה ילמוד בהמעת-לעת דיום הבהיר... י"ט כסלו... מובן שהלימוד צריך להיות בתורתו של בעל השמחה והגאולה, זאת אומרת, תורת חסידות חב"ד, אם בספריו (כמו ספר התניא, תורה אור ולקוטי תורה) או (ביחד עם הביאורים שנתוספו) במאמרים ושיחות של רבותינו נשיאינו"51.

בסיום התוועדות י"ט כסלו תשי"ב, קודם ברכת המזון, ציווה הרבי להכריז "שמי שלא סיים עדיין את התניא – ... יסיימנו. ולבסוף הוסיף, שלאו-דווקא כעת, אך שלא יפסיקו בין 'חתן תורה' ל'חתן בראשית"52.

ביום י"ט בכסלו מתחילים ללמוד שוב שיעורי לימוד התניא (לשנה פשוטה), מתחילת הספר, כפי שנחלקו לימי השנה על ידי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע.

תחילת הלימוד היום צריכה להיות בעניינים שהזמן-גרמא, ולכל לראש ב'לשון הרב' שבתחילת לוח 'היום יום' (במעלת יום י"ט בכסלו. ואפשר למצוא בו שייכות לכל יום, גם כשאין הקביעות מתאימה, ובפרט כאשר יהיו 'מונחים בזה')53.

שחרית: בעבר, כשעדיין לא התפשט המנהג לטבול במקווה בכל יום, היה י"ט כסלו מהימים שבהם הקפידו לטבול: "חסידים נוהגים לטבול לפני תפילת שחרית די"ט כסלו, כמנהג המקובל מחסידים הראשונים בשם מורנו הבעש"ט, שבערב שבת ובערב יום-טוב, כמו גם בשבת ויום-טוב שחרית טובלים במקווה"54.

יום שישי
חג הגאולה – כ' בכסלו

יום (ועיקר) ההתוועדות – ראה לעיל בתחילת ה'לוח' (בכותרת 'תכנון ההתוועדויות', ונסמן בהערה 10) מדברי הרבי.

אין אומרים תחנון4.

בימים אלה מתחילה ההכנה לעבודה דימי חנוכה, החל מלימוד הלכות חנוכה, הן בנוגע לעצמו והן בנוגע להזולת55.

______________________

1)    מנהגנו שלא לעשות קידוש בליל ש"ק בשעה השביעית אחרי חצות היום (ע"פ שו"ע אדה"ז סי' רעא ס"ג, שלחן מנחם או"ח ח"ב סי' קסא, התקשרות גיליון שעט), שבאה"ק בשעון החורף היא משעה 5:40 עד 6:40, ובניו יורק משעה 5:56 עד 6:56, וזאת גם כשמכניס אורחים וכדומה.

2)    (כן הוא האיות של שם העיר אצל רבותינו נשיאינו). פרטי העניינים דאז נלקטו בספר 'ימי מלך' (ח"א) פרק עשירי. וראה גם 'תורת מנחם – דרושי חתונה' (קה"ת, תש"ס) מאמרי החתונה, ומאמרי הרבי המיוסדים וכו' על המאמרים הנ"ל.

3)    תרגום מאידיש - תורת מנחם חלק י' עמ' 206. 'ימי מלך' שם עמ' 272.

4)    ספר-המנהגים עמ' 92.

5)    ספר-המנהגים עמ' 32. לוח כולל-חב"ד.

6)    ובדיעבד ע"פ החתם סופר עד יום ראשון בערב, אור ליום שני, בשעה 10:08.

7)    לפי הזמנים הרשומים להיום בסוף לוח כולל-חב"ד דשנה זו (עמ' 184), זמן זה הוא 4 דקות לפני עלות השחר בירושלים ת"ו לדעת אדה"ז.

8)    שיחת ש"פ שמות תשי"ג, 'תורת מנחם – התוועדויות' ח"ז עמ' 291. וראה גם סה"ש תש"ד עמ' 50, שי"ט כסלו הוא "שמחת תורה של פנימיות התורה", ובשמחת תורה "מסיימים ומתחילים את התורה".

לשאלה אודות אדם שלא יכול היה לסיים את המסכת דחלוקת הש"ס עד י"ט בכסלו, האם צריך להשלימה אחר-כך, והאם יש איזה עניין לסיים עד כ"ד בטבת [תאריך חלוקת הש"ס בשנים תרס"ג-תשי"ב, כמובא לקמן], ענה הרבי: "וכל ההקדם ישובח, כמובן." (נדפס ב'כפר חב"ד', גיליון 927 עמ' 21).

9)    אג"ק חט"ז עמ' קלב.

10)  בכל מקום ומקום האפשרי - ספר-השיחות תנש"א ח"א עמ' 178, תשנ"ב ח"א עמ' 166.

11)  הגאולה הייתה לאחר חצות היום (בעת תפלת המנחה), ונמשכה בתוך הלילה דכ' בכסלו (לאחרי ג' השעות וכו' עד שהגיע לדירת החסידים); ומטעם זה נהגו רבותינו נשיאינו לסדר ההתוועדות די"ט בכסלו - באור לכ' בכסלו. ומכיוון שנהגו כן ברבים ובפירסום - הרי זו הוראה לרבים (ספר-השיחות תשמ"ח ח"א עמ' 155, וש"נ). וראה התוועדויות תשמ"ט ח"ב עמ' 7.

12)  אג"ק ח"ה עמ' מח. ספר המנהגים עמ' 93.

13)  ובקביעות כבשנה זו שי"ט כסלו חל ביום חמישי, זו הזדמנות קלה לערוך עכ"פ שלוש התוועדויות בליל ויום חמישי, שישי וש"ק, ובתלת זימני הוי חזקה (ש"פ וישלח תנש"א).

14)  סה"ש תשנ"ב ח"א עמ' 166.

15)  בעיר מרקש במרוקו, אג"ק ח"ח עמ' קמו.

16)  בקשר לביקורת על הזמנת אישי ציבור שלעת-עתה אינם שומרי תורה ומצוות וכו' לאירועים כיו"ב - ראה תגובת הרבי שנדפסה ב'התקשרות' סוף גיליון יז.

17)  אג"ק ח"י עמ' קצח.

18)  אג"ק ח"ד עמ' סו.

19)  בי"ט בכסלו, לבש כ"ק אדמו"ר בגדי שבת (יומן תשכ"ה אות קנו, 'כפר חב"ד' גיליון 692 עמ' 32).

20)  וכיוון שלא יצא אדה"ז מבית המנגד אלא בערב, מתוועדים ועושים יו"ט גם בכ' בכסלו ('בית רבי' ח"א פי"ח). פרשת היום ב'ספר התולדות - אדמו"ר הזקן', כרך ג, תשמ"ו. מסמכים מקוריים בקובץ 'כרם חב"ד', גיליון 4, מכון 'אוהלי שם - ליובאוויטש' תשנ"ב.

21)  כמו בר"ה (ס' המנהגים עמ' 56) – התוועדויות תשמ"ט ח"ב עמ' 4. הברכה - היום-יום דהיום.

בסה"ש תש"ב עמ' 19 נמסר, שמנהג חסידי אדה"ז היה לומר 'גוט יו"ט' לפני ואחרי מעריב, ובמשך כל המעל"ע די"ט בכסלו כשחסידים נפגשים.

22)  אג"ק שלו ח"ז עמ' ל. הקדמת 'היום יום'. נתבאר בלקו"ש ח"ה עמ' 436, חכ"ה עמ' 385.

23)  ספר-השיחות תשנ"ב ח"ב עמ' 483, ועיי"ש שגילויו למעלה מגילוי פנימיות התורה לע"ל.

24)  לקוטי-שיחות ח"ב עמ' 468.

25)  תולדותיו בס' התולדות 'רבי דובער - הרב המגיד ממעזריטש', הוצאת קה"ת, תשל"ה.

26)  בליובאוויטש היו עורכים סעודה (ראה אג"ק אדמו"ר מהורש"ב ח"ד עמ' עג. אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א עמ' סט), וכן בבתי-כנסת חב"ד בכל מקום (אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ה עמ' תמג) ובה אכלו 'שווארצע קאשע' - זכר למאכל אדה"ז בהיותו במאסר - ובבישול והכנת ה'קאשע' ראו זכות מיוחדת (ראה סה"ש תרח"ץ ס"ע 250).

בדורנו נערכת התוועדות י"ט כסלו 'ברוב עם – הדרת מלך' ללא סעודה, וכההוראה לוועד כפר-חב"ד (אג"ק חט"ז עמ' קז): "במ"ש בהנוגע להסעודה, בכלל ראוי שבעיקר יהיה מיני מזונות, אלא שכיותר ממניין יטלו ידיהם לסעודה כדי שיוכלו לברך ברכת המזון בעשרה, משא"כ האורחים שלא תמיד נשארים... לברהמ"ז... נוסף על הקושי בנט"י כדבעי", ולמעשה אף הרבי לא היה נוטל ידיו: "משנת תש"א ואילך, בכל שנה ביום י"ט כסלו הכינו גבאי ביהכ"נ סעודה לכבוד יו"ט ואח"כ עלו (מי שזכה להיכנס) להתוועדות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע – למזונות ומשקה – אבל כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לא נטל ידיו לסעודה אחרי הנ"ל, להוציא פעם אחת בי"ט כסלו תשי"ב" (הרה"ח רי"ל שי' גרונר). מאידך, בכמה מקומות של ציבור אחב"י הספרדים שהורגלו בסעודות-מצווה גדולות מסודרות ואין חשש כהנ"ל, יש שהחזירו עטרה ליושנה.

27)  היום-יום ח"ב, ממכתב כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, י"ט כסלו תרפ"א. וראה אג"ק שלו ח"א עמ' קכב.

28)  עד סוף המזמור - ספר-הניגונים, ח"א ניגון נ"ה.

29)  כגון: שיחת י"ט בכסלו תשכ"ב סכ"ג, תשכ"ד ס"א, ש"פ מקץ תשכ"ד ס"א.

30)  ראה שיחת ש"פ תולדות תשי"ד ס"א, ועוד.

31)  ס' 'חג החגים' (להרה"ח ר' מיכאל אהרן שי' זליגזאן, ברוקלין תשנ"ט) עמ' 66.

32)  היום-יום דהיום.

33)  אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"י עמ' שכב, ח"ט עמ' שנד.

34)  אג"ק חכ"ב עמ' עו.

35)  סה"ש תש"נ ח"א עמ' 182, תנש"א ח"א עמ' 191, ועוד. ומובן ופשוט שבהתוועדות גופא צריך שיהיו ג' הקווין: תורה – לחזור מתורת רבותינו נשיאינו. עבודה, תפילה – באמירת 'לחיים' כאשר מברכים איש את רעהו. גמ"ח – לתת לצדקה, ולעודד איש את רעהו (סה"ש תשנ"ב ח"א עמ' 166. התוועדויות תשמ"ט ח"ב עמ' 8).

36)  סה"ש תנש"א עמ' 191.

37)  אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א עמ' תקנג. ח"ב עמ' תעד.

38)  חוצה – החל מה'חוצה' שנפשו, היינו שלימוד החסידות, בחינת ה'יחידה' שבתורה שקשורה עם ה'יחידה' שבנפש, חודר בכל מציאותו וכוחות נפשו (שיחת ש"פ וישלח תש"נ).

39)  אג"ק כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו חכ"ב עמ' שע.

40)  אג"ק שלו ח"י עמ' סא-סב.

41)  אגה"ק ד"ה 'הוכח תוכיח', שבסו"ס התניא.

42)  נוהגין לחלק "כל הש"ס כולו" גם המסכתות שאין בהן גמרא (כמו זרעים וטהרות), וגם תמיד ומידות (אף שאינן אלא סיפור דברים) – סה"ש תשנ"ב ח"ב עמ' 487 הערה 114.

43)  שם עמ' 491.

44)  שם עמ' 490.

45)  היום-יום י"ח אדר-ב; ובענייננו, סה"ש תשנ"ב ח"ב עמ' 499.

46)  סה"ש שם עמ' 492. ובמקור: 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"ג ח"א עמ' 216.

47)  ס' ליובאוויטש וחייליה עמ' 45.

48)  מכתב בסה"ש שם עמ' 497.

49)  ממכתב בסה"ש תשנ"ב עמ' 496. 'בית חיינו', גיליון 117 עמ' 29.

50)  ספר-המנהגים שם.

51)  אג"ק ח"כ עמ' סא.

52)  שיחות קודש (מהדורת תש"ס) עמ' 125. וכנראה הפירוש, שמייד אחר שיסיימו, גם יתחילו מחדש [ולכאורה גם בזמן המקורי של הסיום, ח"י כסלו, שייך להתחיל, אף שטרם הגיע זמנו – כמו בשמח"ת שמתחילים לקרוא 'בראשית']. וראה הגירסא שב'תורת מנחם – התוועדויות' תשי"ב ח"א עמ' 200.

53)  שיחת ליל י"ט בכסלו תשמ"ט ס"ב ('תורת-מנחם – התוועדויות' ח"ב עמ' 4), ועיי"ש במעלת לוח זה בכלל. ואכן רבים מאנ"ש נוהגים ללמדו כסדרו מידי יום ביומו (וידוע שגם הרבי הקפיד שיידעו אותו), בציבור או ביחידות, ולסיימו ולהתחילו מחדש היום.

54)  סה"ש תש"ב עמ' 19. הובא בספר-המנהגים.

55)  התוועדויות תשנ"ב ח"א עמ' 393 (מוגה) הערה 58.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)