הגמרא במסכת שבת אומרת על בריאת העולם: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא דבר אחד לבטלה". משמעות הדברים שאין יצור או בריאה, ואפילו מאורע או מקרה, שהם סתמיים, 'לבטלה', אלא לכולם תפקיד ייעודי בעולמו של הקב"ה, המשגיח עליהם בהשגחה פרטית.
בתורה יש כמה וכמה דוגמאות לעיקרון הזה. הוא חל גם על מעשים פעוטים לכאורה, כמו אדם שביקש להוציא מכיסו שלוש פרוטות אך הצליח לתפוס רק שתיים. הגמרא במסכת ערכין מכנה את הכישלון הזה "ייסורים של אהבה". גם זה אינו אקראי, אלא מחושב.
לשרת את התכלית
מדוע אכן כל הבריאה נועדה לשרת את הקב"ה? מפני שהסיבה לבריאת העולם היא, כדברי המדרש, ש'נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים'. התכלית היא שהאדם יאיר את העולם על-ידי התורה והמצוות, וכך יהיה העולם ראוי שהקב"ה ישכון בו.
על האדם לחשוף את אורו של הקב"ה בכל הבריאה, כדברי חז"ל: "כולם לא נבראו אלא לשמשני, ואני לא נבראתי אלא לשמש את קוני". הביטוי 'כל' מקיף את כל מעשיו של האדם, כל פרט בבריאה, כל מעשה ומאורע שהאדם נתקל בהם. כולם נועדו למטרה זו.
לקדש את ה'רשות'
כשמדובר במצוות, ברור שקיומן מאיר את העולם. גם כשאדם נתקל באיסור ונמנע מלעשותו – הוא מילא את רצון ה'. החידוש הוא שגם ענייני הרשות, שאינם מצוות או עבֵרות, אינם סתמיים. גם אותם יש לגייס למען הקדושה. כאשר אדם אוכל, עליו לכוון שאין הוא אוכל להנאתו אלא לשם שמים. כך הוא מקדש גם את ה'רשות'.
וכאשר אדם נקלע למצב מסויים, או רואה ושומע דבר מה, עליו לדעת שאין זה עניין של 'לבטלה'. עליו למצוא את הקשר לקדושה, שכן ברור שהמאורע לא נזדמן לו סתם כך. ייתכן שמסתתרת כאן מצווה, או דבר שיוביל לעשיית מצווה, או שלכל הפחות טמונה כאן הוראה בעבודת הבורא.
השליחות – בזולת
המסקנה העולה מן הדברים היא שאין בעולמו של אדם אלא הקב"ה, שכן כל מה שמסביבו, ברואים והתרחשויות, הם כלים בתפקידו "לשמש את קוני". ובאותה מידה גם בעולמו של חברו אין שום מציאות לבד מהקב"ה.
אלא שלעיתים ייעודו של האדם נמצא אצל זולתו דווקא. אם אדם שמע שחברו זקוק לעזרה רוחנית או גשמית, אל לו לומר: "אין זה ענייני, שכן אלה דברים שבין חברי ובין הקב"ה". אם הקב"ה זימן לך לשמוע על כך, סימן שיש מצוות הקשורות בו שעליך לבצע, כדוגמת לימוד תורה עם הזולת, מימוש הערבות ההדדית בין בני ישראל, מצוות צדקה וכדומה.
('רשימות' חוברת מד, עמ' 422) |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
