חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:58 זריחה: 6:52 כ"ד בתשרי התש"פ, 23/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

המקור להוראה שלא להיפרד פעמיים
ניצוצי רבי

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1046- כל המדורים ברצף
החורבן והנחמה – בגשמיות וברוחניות
משיח צדקנו יודה למחישים את בואו
המקור להוראה שלא להיפרד פעמיים
פרשת ואתחנן
ועל כורחך אתה חי
קדיש בעת החזרת ספר תורה
הלכות ומנהגי חב"ד

"שמח בחלקו" ברוחניות – מעלה או חיסרון? * מה החשש הגדול והצורך להזהיר ש"לא תוסיפו"? מדוע הוא קודם ל"לא תגרעו", ומהו הרמז לכך בפסוק? * הקשרב בין סיפור הגמרא על תלמידיו של רשב"י ופרידתם ממנו, להוראת הרבי הריי"צ שלא להיפרד פעמיים * פרק נוסף בסדרת 'יסודתו בהררי קודש'

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

"שמח בחלקו" ברוחניות?

בהיום יום ל' סיון נאמר:

בגשמיות 'שמח בחלקו' הוא בעל מעלה גדולה ביותר... ברוחניות – 'שמח בחלקו' הוא החסרון הגדול ביותר, והוא יורד ונופל רחמנא-ליצלן.

ויש להצביע כסמך, על לשונו של בעל 'חובת הלבבות' שער הכניעה פרק עשירי:

"אבל תועלת הכניעה בעניני העולם-הזה והעולם-הבא הם ששה דברים... ואשר בעניני העולם הזה, אחד מהם שישמח בחלקו...".

אמנם יש מקום להעיר, כי לכאורה בהשקפה ראשונה קיימת סתירה לדברים הללו, ממאמר רבינו הצמח צדק בשם כ"ק אדמו"ר הזקן (נדפס בספר 'מגדל עז' (להר"י שי' מונדשיין) כפר חב"ד תש"מ, עמ' תטז), שם נאמר כדלהלן:

"תשובה כללית לידידי נפשי בעסק העבודה שרבים צועקים על המחשבות-זרות, והתהוות הסיבה – הגדלות שבהם, שאין שמחים בעבודתם ולא די להם כי-אם גדולות ונפלאות מהן, כי הנה כלל בתורה להיות שמח בחלקו גם בעסק התורה והעבודה ויהנה ממנה, מה-שאין-כן אם אינו נהנה ושמח והנפש רוצה ליהנות, מתאוה תאוה, והן הן המחשבות-זרות מפני שאינו שמח בחלקו ועבודתו ורוצה בגדולות ונפלאות ממנו דוחין אותו... וודאי מהראוי לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי ואפילו-הכי יהיה שמח בחלקו של עכשיו, ובשמחה של מצוה זו יזכה לגדולה ממנה... כשישמח במעשיו יהיה כבוד ה' לעולם".

הנה לכאורה, מה שכתב ש"כלל בתורה להיות שמח בחלקו גם בעסק התורה והעבודה" סותר לנאמר ב'היום יום' ש"שמח בחלקו ברוחניות הוא החסרון הגדול ביותר"?!

אלא שהתשובה נמצאת בהמשך המאמר (המצוטט לעיל) ש"מהראוי לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי", היינו שהכיוון והמטרה של אופן זה ב'שמח בחלקו' ברוחניות – הוא המשך העלייה ברוחניות ו'מעלין בקודש", אם כן זהו ודאי היפך "שמח בחלקו" בגשמיות, שמשמעו דריכה ועמידה במקום אחד.

והדבר תואם לפתגם רבותינו, שכשם שצריך לידע חסרונות עצמו כך צריך לידע מעלות עצמו, כך שלמרות שידיעת המעלות העצמיות עלולה להעניק תחושת "שמח בחלקו" ו"שישו בני מעי", הרי שמטרת ותכלית ידיעה זו היא – המשך התעלותו ועבודתו של האדם עם עצמו ועם הזולת.

לא תוסיפו ולא תגרעו

במספר הזדמנויות התייחס הרבי לסדר הציווי בפסוק (ואתחנן ד,ב) "לא תוסיפו ולא תגרעו", וכך צוטט ב'ספר היובל קרנות צדי"ק' (עמ' רעו):

וידוע פירוש גדולי ישראל בסדר הציווי "לא תוסיפו ולא תגרעו" – דההצעה דתגרעו – מתחילה וקדם לה ההצעה דתוסיפו.

על עניין זה בהרחבת יתר דיבר הרבי בשיחת מוצאי שבת-קודש פרשת מקץ נר ח' דחנוכה תשמ"ו (התוועדויות תשמ"ו כרך ב' עמ' 184-185):

...שקלא-וטריא בכללות עניין ההוספה בעניני יהדות:

מצד אחד – ישנו ציווי בתורה "לא תוסיפו", ועד כדי כך, שכאשר התורה מזהירה ושוללת הן ענין של הוספה והן ענין של גרעון – הקדימה התורה את האזהרה "לא תוסיפו" לפני האזהרה ש"לא תגרעו", שמזה מובן עד כמה צריכה להיות הזהירות בענין של הוספה!

ובהקדם ביאור הדבר, דלכאורה, הקדמת האזהרה "לא תוסיפו" לפני "לא תגרעו" היא היפך השכל, שהרי ענין ה"תגרעו" חמור הרבה יותר מאשר ענין ה"תוסיפו"?!

ומבואר במפרשים (ראה כלי יקר על הפסוק ועוד, וראה גם פרש"י בראשית ג,ג) טעם שכלי לדבר – שענין "תוסיפו" (נוסף לכך שהוא רגיל יותר, הרי הוא) מהוה גם התחלה ואפשרות לענין ה"תגרעו":

כאשר היצר, "מלך זקן וכסיל" (קהלת ד,יג ובפרש"י), רוצה להכשיל יהודי בענין של "תגרעו" – אינו יכול לבוא אליו ולומר לו: עבור על רצונו של הקב"ה ותגרע בקיום מצוה פלונית, שהרי יודע שלא ישמע אליו, מכיון שבטבעו "רוצה הוא לעשות כל המצוות" (כפס"ד הרמב"ם הל' גירושין ספ"ב).

מה עושה, אפוא, היצר-הרע, בהיותו "חכם באומנותו" – לכל לראש אומר לו להוסיף בעניני התורה, אין לך להסתפק בציווי התורה – אומר לו היצר – אלא עליך להוסיף עוד יותר, "תוסיפו". ולאחר שהרגילו בענין "תוסיפו" – מוסיף ואומר לו: רואה אתה שציוויי התורה אינם בדיוק ובדוקא, והראיה, שהתנהגת משך זמן באופן של הוספה על ציווי התורה, כפי המתחייב בשכלך, ומכיון שכן, הרי כשם שיכול הנך להחליט על-פי השכל להוסיף בציוויי התורה, כמו כן יכול הנך להחליט על פי השכל לגרוע בציוויי התורה.

[וכידוע פירוש המוסר בדברי הגמרא (שבת קה,ב. נדה יג,ב) "כך היא אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו לך ועבוד עבודה-זרה" – ש"תחילת הזדווגות היצר-הרע אל האדם שמסכים לו על כל אשר יעשה, שאומר לו מה שעשית כך וכך הוא ראוי ונכון", "עשה כך", היינו שהיצר-הרע מסכים ומעודד אותו על הענינים הטובים שעושה, באומרו "עשה כך", וזוהי ההכנה שאחר-כך יוכל לבוא ולומר לו "לך ועבוד כו'"].

ולכן, לכל לראש יש להזהיר על ענין "לא תוסיפו", ובדרך ממילא, יהיה נקל יותר להזהר גם ב"לא תגרעו"...

[והשווה גם לקוטי-שיחות כרך כב עמ' 288; שיחת י"א ניסן תשל"ז; ועוד].

בפעם אחרת חזר הרבי שוב על תוכן ביאור זה (התוועדויות תשמ"ט כרך א עמ' 85-86), תוך שימוש בפסוק (ישעיה ד,ו) "וסוכה תהיה לצל יום גו' ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר":

בדיוק הלשון "זרם" ו"מטר" (ולא גשם וכיוצא-בזה) נרמז חסרון או הוספה ביחס לרמ"ח מצוות-עשה (שבהם עיקר עבודת ופעולת האדם):

"זרם" (רמ"ז) – רמ"ח חסר א', היינו חיסרון ברמ"ח מצות עשה, ו"מטר" (רמ"ט) – רמ"ח יתיר אחד, היינו, הוספה על רמ"ח מצוות-עשה.

עד כאן מדברי הרבי, והוא מתורתו של אביו – הרה"ק ר' לוי יצחק – הובאה בשיחת שמחת בית השואבה תשי"ד (תורת מנחם כרך יו"ד עמ' 61), וראה גם 'רשימות' חוברת קטו עמ' 11.

* * *

והנה  בדעת זקנים מבעלי התוספות פירש "שאם תוסיפו [זה עצמו גורם ל]תגרעו, דכל המוסיף גורע".

ולאור זה יש לפרש גם את דברי הגמרא במגילה ב,א: דאי סלקא דעתך, אנשי כנסת הגדולה [=רק] ארבעה עשר וחמשה עשר [שנתפרשו במגילת אסתר] תקון, אתו רבנן ועקרי תקנתא דתקינו אנשי-כנסת-הגדולה[?].

כלומר אם קוראים במגילה בי"א, י"ב או י"ג – לא קוראים ביום י"ד כעיקר הדין. נמצא שההוספה עצמה גרמה ל'תגרעו'!

דוגמאות נוספות מצינו, שכאשר מוסיפים באים בשלב מאוחר יותר לגרוע, ויש לציין כמה:

א. ב'פרדס יוסף' על הפסוק תולדות כז,מ הביא מה'חתם סופר' (תולדות ד"ה והיה כאשר תריד): "והיה כאשר תריד – הוסיף מצוה אחת על תרי"ג מצוות – ופרקת" [– עול הקב"ה והמצוות]. ופירש בזה הפסוק (קהלת ז,טז) "אל תהיה צדיק הרבה ואל תרשע הרבה" – והדברים מתפרשים שם (אם כי לא בפירוט) שהוא מעין הפסוק "לא תוסיפו ולא תגרעו", שקדימת ה'צדיק הרבה' מביאה להמשך ח"ו.

ב. ידוע הכלל על הפטור מדבר ועושהו שנקרא הדיוט – וביארו האחרונים, שכיון שעושה דבר שאינו מחויב בו, שוב אין ניכר בו שכאשר מקיים מצוה עושה כן מפני שמחויב – כתב סופר גיטין ו,ב. וראה אנציקלופדיה תלמודית כרך כח (עמ' תמב-ג) ערך כל הפטור (גדרו וטעמו). ונמצא, ההוספה גורמת לגרעון – אחר כך – במה שכן מחויב.

ג. משלו של המגיד מדובנא [ר"י קראנץ – אודותיו ומשליו ראה תורת מנחם כרך מח עמ' 428 בשולי הגיליון; התוועדויות תשמ"ב כרך ג' עמ' 1336], שאם אפשר להוסיף – אפשר גם לגרוע וכו':

לאחד שהשאיל מחבירו כלי והחזיר לו שנים באומרו שזה הוליד שנים. וכן ביום שני, ולבסוף השאיל לו כלי זהב, ולא החזיר וטען שהכלי מת. והסביר: אם כלי יכול להוליד – הוא יכול גם למות כו'.

מקור שלא להיפרד פעמיים

בחודש מרחשון תשי"ז כתב כ"ק אדמו"ר (היכל מנחם כרך ג' עמ' 10):

ידוע מכ"ק מו"ח אדמו"ר שאין לקחת פרידה ב' פעמים.

כמו כן בכ"ט כסלו תשכ"ד (תורת מנחם כרך לח עמ' 338) אמר הרבי שיחה לתלמידים השלוחים, ושם בתחילתה:

אין בנוהג להיפרד פעמיים. אבל מקודם [= 'יחידות' פרטית לכל אחד ואחד] היה זה בתור פרט. ועתה – בתור כלל, כולם ביחד כו'.

[ולהעיר על-דרך-זה מ'דרשות חתם-סופר' (רסז, א) שהנוסע לא יחזור מדרכו אחר שכבר נטל רשות מאת המלווה אותו, עיין שם].

ויש לבאר המקור להוראה זו, שלכאורה בהשקפה ראשונה מצינו בגמרא מעשה לסתור – והוא במה שכתוב במסכת מועד קטן ט,א:

"ר' יונתן בן עסמי' ורבי יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים בי ר' שמעון בן יוחאי, איפטור מיניה באורתא. לצפרא הדור וקא מפטרי מיניה. אמר להו ולאו איפטריתו מיני באורתא? אמרו ליה למדתנו רבינו תלמיד שנפטר מרבו ולן באותה העיר צריך ליפטר ממנו פעם אחרת, שנאמר 'ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך' וכתיב 'וביום עשרים ושלשה לחודש השביעי שלח את העם' – אלא מכאן לתלמיד הנפטר מרבו ולן באותה העיר צריך ליפטר ממנו פעם אחרת" [ושבחם רשב"י ואמר (על אמירתם זו) "הללו אנשים של צורה הם"].

אמנם עיין ברמ"א (רמב, טז בהגה"ה): "והנפטר מרבו ונטל ממנו רשות ולן בעיר צריך לחזור וליטול ממנו רשות, ודוקא שלא אמר לו מתחלה שרוצה ללון בעיר אבל אם הגיד לו בשעה שנטל רשות אין צריך לחזור וליטול ממנו רשות.

[בש"ך השיג עליו: "דמשמע דפשטא דקרא שלקחו רשות משלמה .. מוכח דבכל ענין צריך לחזור וליטול רשות .. מנא ליה לחלק וצריך עיון". אך הט"ז יישב את – דברי הר"ן שהם המקור לפסק-דין – הרמ"א וקבע: "ונמצא הכל נכון בס"ד"].

וכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ למד: א. שדברי הרמ"א "אין צריך לחזור וליטול ממנו רשות" לאו רשות הם, אלא אדרבה הם לכתחילה ש"אין לקחת פרידה ב' פעמים". ב. בעומק יותר – ועיקר: מתמיהת רשב"י "ולא איפטריתו מיני באורתא" [אלא שתשובתם היתה, כפי שהבין הרמ"א בדבריהם, שהאירוע שלהם היה חריג, היינו "שלא אמר לו מתחילה שרוצה ללון בעיר", וכאן חלים דבריו הקודמים של רשב"י] אנו רואים שאין זו הנהגה נכונה להיפרד פעם שנייה!

* * *

ויש להוסיף:

שמעתי ממי ששמע מהרה"ח הרה"ת ר' רפאל נחמן הכהן ז"ל שפעם אמר לו כ"ק אדמו"ר: למרות שאין נפרדים פעמיים – מכל מקום פארט געזונטרהייט [=סע לשלום] כו'.


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)