יש כאן שני קטבים של מהות אחת שלמה. אנו נדרשים לחבר יחדיו כאב ושמחה, צער ותקווה, בכי ושירה, אנחה ואמונה, געגועים וציפייה

אם מבקשים להגדיר בשתי מילים את תמצית שיטתו של הרבי מליובאוויטש, ההגדרה הקולעת ביותר היא – חיבור הפכים. קו מרכזי זה בא לידי ביטוי בתפיסת-עולמו הכללית, בדרך הנהגתו, בהתייחסותו לשאלות ציבוריות וגם בשיטתו בלימוד התורה. הוא רואה תמיד לנגד עיניו את הצד האחד ואת הצד השני ומוצא את שביל-הזהב המחבר בין הניגודים.

הנטייה הטבעית של בני-אדם היא לנטות לצד אחד ולהתעלם מהצד השני. בדרך זו נעשים החיים פשוטים וברורים. השחור הוא שחור והלבן לבן, ואין צורך להתמודד עם גוני אפור. אבל דרך זו אינה אמיתית. האמת, מעצם הגדרתה, חייבת להיות שלמה ומקיפה, והיא חייבת לראות את התמונה הכוללת, גם אם היא מורכבת ורבת-סתירות (לכאורה).

בכי או הילולא?

אנחנו חושבים על עיקרון יסודי זו בשיטתו של הרבי כשאנו מתקרבים לג' בתמוז, יום ההילולא העשירי של הרבי. מצד אחד, עצם המחשבה שחלפו עשר שנים מאותו יום מר, גורמת כאב וצער עמוקים ביותר. עשר שנים של העלם והסתר. עשר שנים שבהן חסרים לנו כל-כך קולו של הרבי, התייחסותו הבהירה לבעיות השעה, חיוכו המעודד, מעיין תורתו השופע, מחזה הקדושה של התפילה במחיצתו, תקיעות השופר שלו ועוד ועוד.

ומצד שני, יום זה נקרא על-פי מנהג ישראל – יום הילולא. הילולא היא מילה ארמית ופירושה - שמחה גדולה, שמחת חתונה. איך אפשר לשמוח ביום כואב כל-כך? איך אפשר לערוך הילולא ביום שבו אירע ההעלם וההסתר הגדול?

כאן אנו נדרשים ליכולת חיבור ההפכים. יש כאן שני קטבים של מהות אחת שלמה. אנו נדרשים לחבר יחדיו כאב ושמחה, צער ותקווה, בכי ושירה, אנחה ואמונה, געגועים וציפייה. כל אחת מהתחושות הללו, כשהיא לעצמה – פגומה. רק השילוב של כולן יחדיו יוצר את הגישה הנכונה והאמיתית ליום הזה.

הצער, הכאב, הבכי והגעגועים – הם תגובה טבעית מתבקשת כשמגיע יום כזה, אבל הם כשלעצמם מביאים לידי דכדוך-הנפש וממקדים את תשומת-הלב בעבר. אנחנו זקוקים לאנרגיות של מרץ, שמחה, תקווה ואמונה כדי להוסיף לפעול ולהפנות את הפנים קדימה.

מצד שני, לחגוג ולשמוח בלי לחוש את הכאב והצער ובלי להזיל דמעה רותחת על עשר שנים קשות כל-כך – זו ודאי תגובה שלא במקומה, ואפילו תמוהה. חייב להיווצר כאן שילוב של כאב ושמחה, בבחינת "גילו ברעדה". זה שילוב קשה, ובמבט ראשון בלתי-אפשרי, אבל הרבי לימדנו לחבר הפכים ולמזג את הקצוות.

מתוך החושך יאיר האור

הכאב נובע מהמציאות הכואבת, והשמחה באה משום שאנו יודעים מה הרבי רוצה שנעשה. הוא אינו רוצה לראות אותנו יושבים מדוכדכים, אלא רוצה לראות אותנו מלאי מרץ ויוזמה, ממשיכים בעוז את מפעליו הכבירים, מעודדים כל יהודי, ומפיחים תקווה ואמונה בלב המוני בית-ישראל.

השמחה באה גם משום שאנו יודעים שהעלם והסתר זה הוא שלב-מעבר לקראת הטוב הגדול. עוד מעט נזכה לקיום הבקשה "שמחנו כימות עיניתנו", ומתוך החושך הגדול והערפל הכבד יאיר האור המופלא של הגאולה האמיתית והשלמה.