תורת החסידות מלמדת שברית מילה איננה פעולה חד-פעמית שעושים אותה לתינוק בן שמונה ימים בלבד, אלא זו עבודה מתמדת – למול את ערלת הלב. בידינו להסיר את ה'ערלה' הגסה, אבל הסרת ה'ערלה' הדקה היא למעלה מיכולתנו, ואותה יסיר הקב"ה עצמו לעתיד לבוא, כמו שנאמר: "ומל ה' אלוקיך את לבבך".
מהי אותה 'ערלת הלב' וכיצד מסירים אותה? אפשר לראות אותה בסיפור המרגלים. כאשר שבו המרגלים והוציאו את דיבת הארץ רעה, החלו בני ישראל לבכות ולא רצו להיכנס לארץ ישראל, ואף פקפקו ביכולת ה' להכניסם לארץ. ואז קצף עליהם הקב"ה ונשבע שלא יביאם אל הארץ, ופתאום קמו בני ישראל ואמרו "הננו ועלינו". מה קרה כאן? וכי קיבלו תשובה לפקפוקיהם?
הלב אטום
מסביר רבנו הזקן בספר התניא (פרק כט) כי זו המחשה לתופעה שנקראת 'טמטום הלב'. האדם מבין בשכלו את הדברים, אבל ליבו קהה ואטום מלחוש זאת. במצב כזה אין עצה אלא 'לבטש' את היצר ולהכניעו, ואז נפתח הלב ופורצת האמונה שהייתה קיימת גם קודם-לכן בלב. לכן כשהקב"ה "הרעים בקול רעש ורוגז, עד מתי לעדה הרעה הזאת... נכנע ונשבר ליבם בקרבם", ופתאום רצו לעלות לארץ ישראל.
'טמטום הלב' מתבטא בקהות ובאטימות מסויימת לענייני קדושה. דברים רוחניים אינם נקלטים כראוי. בענייני העולם – הכול מובן היטב, מעניין, מרגש, מלהיב; אולם כשמגיעים לענייני תורה ומצוות, ובפרט לעניינים עדינים בעבודת ה', מופיע לפתע 'טמטום' – הדברים נעצרים ואינם חודרים אל תוך המוח והלב.
יש 'טמטום המוח' – המוח אטום מלקבל את אור התורה. בני-אדם שבענייני העולם מוכיחים הבנה יפה וטובה אינם מצליחים להבין דברים הקשורים בתורה וביהדות. כאילו דווקא בעניינים אלה ניטלה מהם בינתם.
סוג שני, דק יותר, מכונה 'טמטום הלב'. זו קהות רגשית מסויימת לדברים שבקדושה. אדם מבין היטב עניין אלוקי מסויים, מרגיש חיוּת והתלהבות שכלית ויכול להסביר את הדבר בטוב טעם, אבל הלב כאילו מסרב להתעורר ולחוש את הדברים, כאילו הוא חתום ונעול.
סוג שלישי, דק עוד יותר – נתק שקיים לפעמים בין ההבנה והרגש ובין החיים. האדם מבין היטב את הדברים, ואף מצליח לעורר בליבו רגשות מתאימים, אך בשלב זה התהליך נעצר. המסקנה המתבקשת, שצריכה הייתה לבוא לידי ביטוי בהתנהגות היום-יומית – אינה באה. המוח והלב אינם מצליחים להשפיע על המעשים.
פתיחת הלב
כל אלה הם אטימות, בדרגות משתנות, לעניינים שבקדושה. הסיבה העיקרית לכך היא, כדברי הפסוק (ישעיה ו,י): "הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה, וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע. פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו, וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע, וּלְבָבוֹ יָבִין, וָשָׁב וְרָפָא לוֹ". הכול מתחיל מ"הַשְׁמֵן לֵב הָעָם" – משומן התאוות, החל בתאוות איסור וכלה בתאוות היתר. כשאדם הולך בשרירות ליבו ונוהה אחר תענוגות העולם, יש לכך השפעה ממשית על נפשו. היא נעשית קהה ואטומה לעניינים רוחניים דקים, לעניינים שבקדושה.
בתורת החסידות ניתנות כמה עצות להתגברות על בעיה זו. העיקרית היא לשבור את חומת היֵשות העצמית על-ידי 'ביטוש' עצמי. האדם נדרש לבטש ולהשפיל את עצמו ולראות את הצדדים הנחותים שלו. הוא צריך לחשוף לפני עצמו את כל שפלותו, עד שיגיע לשיברון לב ולמרירות נפש. ביטוש זה מסלק את שומן התאוות, ופותח את המוח והלב לקבלת אור ה'. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
