נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1037- כל המדורים ברצף
	לחפש כל דרך להיות שותף בחנוכת בית המקדש השלישי
	ביכולתו של כל יהודי להדליק מנורת זהב כולה
	גדרי תפילה
	פרשת בהעלותך
	"משה קיבל תורה מסיני"
	הלכות ומנהגי חב"ד
	הנהגת שליח-ציבור בבית-כנסת נוסח חב"ד

השוואות בספריו של הגר"ח מוולז'ין חושפות שלמד והושפע רבות מספר התניא * לדבריו בעניין התפילה לצורך השכינה נמצאו מקורות קדומים בהלכה ובפוסקים שקדמו לחסידות, ואף בדברי רבו הגר"א בעצמו * האין סתירה לזה מגדר התפלה שיבקש האדם על צרכיו? * כיצד ייתכן שבתפילה מדרבנן יחולו גדרים מן התורה? * ומהו הנס ש"לא אמר אדם לחברו צר לי המקום כו'"? * מסדרת יסודתו בהררי קודש

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

"נפש" ו"רוח" חסידית

בשנת תרצ"ט (לקוטי שיחות כרך ט"ו עמ' 470; אגרות קודש כרך א' עמ' כ) שיער כ"ק אדמו"ר "ובכלל נראה שראה הרב ר' חיים מואלאזין ספרי חב"ד ובפרט ספר התניא ונשפע מהם".

לימים קבע כן הרב מנחם מענדל כשר ('תורה שלמה' חלק ח' כרך תשיעי לשמות במילואים (סימן טו) עמ' רמט):

"ועל העובר בעיון על שער ג' מספרו נפש החיים יראה גלוי שקרא את ספר התניא וקיבל שיטתו כמעט בכל הפרטים... אלא שהוסיף מקורות מספרי חז"ל לבאר שיטה זו" (הובא ב'תורת חב"ד', ביבליוגרפיות, תניא, קה"ת תשמ"ב עמ' 16 הע' 48).

ב'היכל הבעש"ט' גליון ה' (כסלו תשס"ד) התפרסם המאמר "נפש ורוח חסידית: השפעות חסידיות בספרים 'נפש החיים' ו'רוח החיים'", ובו הצביעו על שלושים וארבע דוגמאות. [ובהמשך לכך ראה בגליון ל (תשרי תשע"א) עמ' נב ואילך, וכן "השפעת ספר-התניא על ספר "נפש החיים" מאת הרב נחום גרינוולד, 'מעיינותיך', גיליון 39 עמ' 22].

תפילה – לצורך השכינה

ברם, על פי הערה של הרבי, מסתבר שלדוגמה העוסקת בנושא התפילה לצורך השכינה ישנם מקורות נוספים, וכדלהלן:

ב'נפש החיים' שער ב' פרק יא נאמר: "כי באמת יפלא איך שייך לבקש להתחנן כלל לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו ויסוריו... אמנם תכלית הכוונה צריכה שתהיה רק צורך גבוה... לבקש לפניו יתברך על ג[ו]דל הצער של מעלה בזמן שאדם שרוי בצער למטה". וראה שם פי"ב.

ועל דרך זה בספרו 'רוח חיים' (על מסכת אבות פרק ג' משנה ב').

הרעיון שהתפילה היא לצורך השכינה הינו רעיון נפוץ ביותר בכל כתבי החסידות ומקורו אצל הבעל-שם-טוב והמגיד ממעזריטש – ראה 'היכל הבעש"ט' גלין ה' עמ' לג-לד (ובהערות).

בשלוש שיחות מוגהות (לפחות) מתייחס הרבי לנושא (לקוטי שיחות כרך יט עמ' 291 ואילך: כרך כג עמ' 217 ואילך; כרך לד עמ' 73 ואילך), ובשלושתן מציין לתורות הרב המגיד ממעזריטש, הבעל שם טוב ומקורות נוספים בתורת חב"ד.

בכל כתבי החסידות – אמרנו, אבל לא רק שם. כבר המהרש"א בברכות סג, א ("כל המשתף שם שמים בצערו כופלין לו פרנסתו") כתב:

"ויש-לומר על-דרך מה-שנאמר עמו אנכי בצרה והיינו שמתפלל למען שמו, שהוא עמנו בצרה והשתא הוי ממש משתף שם-שמים והיינו ממש 'והיה ש-די בצריך גו'".

וקדם לו הריטב"א אותו מצטט ב'מדרש שמואל' על מסכת אבות (פרק ג' משנה ב'):

"כתב הריטב"א הוי מתפלל בשלומה של מדת המלכות של מעלה לפי שעל פיה אנו חיים ובכל צרותיהם לה צר ועמנו היא בצרה ובסיבת עוונותינו שמוה נוטרה את הכרמים ואפילו שהיא חוץ מביתה שאלמלא שהיא שומרת אותנו... ובהתפלל האדם בעבור שלומה יהי שלום לנו. ולכן אמר בשלומה של מלכות עכ"ל".

ויש שהביאו כן בשם הרמב"ם (ילקוט סופר פרשת לך לך עט, סוף עמוד א) שאם משתף בצרתו צער השכינה, עליו נאמר 'עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו' שיזכה להיוושע מצרתו, עיין שם.

ורבים פירשו מה שאומרים בתפילה "כי לישועתך קיוינו כל היום", כביכול לישועת ה', לאוקומי שכינתא מעפרא כמו שכתוב במגילה (כט,א) כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם. וראה מה שפירש הרבי (בלקוטי שיחות כרך יט עמ' 291) את הדו-שיח בין חנה לעלי הכהן; וכן מובא במקומות נוספים – ראה ברשימתי באספקלריא מוסף ל'כפר חב"ד' גליון 1300 (ער"ה תשס"ח) עמ' 28. ועוד.

[וכן כתבו מהר"ם מליסקא ב'ליקוטי מהרם' שבסוף ספר אילה שלוחה עמ' נט; מעינה של תורה (סוף פרשת שמות) בשם החוזה מלובלין והמגיד מקוזניץ; אהל יעקב להמגיד מדובנא (פרשת תשא) סד, ב; קול יעקב (על מגילת איכה) על הפסוק קומי רוני בלילה – ציין לכל אלו בספר ענף עץ אבות על מסכת אבות (להגר"ע יוסף זצ"ל) פ"ב עמ' קנא].

בשלוש השיחות ציין הרבי כאמור, לשורת ספרים בתורת הבעל שם טוב הרב המגיד ותורות חב"ד, ולא לשאר הספרים שקדמו בזמן (וגם לא שלאחר-מכן).

אמנם בשיחה האחרונה (לקוטי שיחות כרך לד עמ' 73) הוסיף בהערה 51 כדלקמן:

ולהעיר משנות אליהו (להגר"א) ברכות שם בפירוש המשנה "שיכונו את לבם לאביהם שבשמים" – "פירוש שאסור לכוין בתפלה לצורך עצמו אך להתפלל שיהיו כל ישראל בתכלית השלימות ויהיה נשלם כנסת ישראל למעלה, אבל לא לצורך עצמו".

[ומעין זה מובא בספר 'מצבת משה' לר' משה אשר מגיד מישרים דוושילישוק חלק א' ירושלים ת"ו תרס"ח דרוש א:

שמעתי משם הגאון החסיד מווילנא נ"ע זי"ע כוונה ב"אני מאמין באמונה שלמה שהבורא ית"ש לו לבדו ראוי להתפלל" שיכוון שרק לו לבדו, היינו על חילול שמו הגדול, על גלותו עמנו, על זה ראוי להתפלל "ואין לזולתו ראוי להתפלל", על זולת זה, היינו על צרכינו ומחסורינו אין ראוי להתפלל, דבאמת כשמתפלל בלב שלם על צער השכינה, ויקבל תפילתנו "והשב שכינתך לציון עירך", די לנו שהוא אב הרחמים". עד-כאן].

מכל הנ"ל מובן שהרעיון העתיק מספרות הראשונים אותו הרחיבה רבות תורת החסידות, הובא גם בבית מדרשו של הגר"א, ולא ניתן לקבוע בבירור האם שאב אותה 'נפש החיים' מן החסידות או משאר המקורות שנזכרו לעיל.

בספר פנינים משלחן הגר"א (ירות"ו תשנ"ז) עמ' תג הביא את הפירוש האמור מספר 'מצבת משה' והגיב על-כך כדלקמן: "נראה דפירוש זה הוא בדרך מליצה, דאי-אפשר לומר שהמתפלל על צרכיו הוא כופר באמונה".

וטעות בידו, כי אמנם בוודאי המתפלל על צרכיו אינו כופר באמונה, אך בד בבד הפירוש אינו בדרך מליצה, וכמבואר בלקוטי שיחות חל"ד (שם עמ' 73) דלכאורה צריך-עיון בפירוש הרב-המגיד "אל תתפלל בשביל דבר שחסר לך... תתפלל על הכבידות שיש בראש... בשכינה כביכול"; "שיהיה כל כוונת תפלתו להשפיע בשכינת עוזו... כובד ראש היינו כובד של רישא דכל רישין" – דהרי (מקשה הרבי) זהו היפך גדר התפלה על פי הלכה שעניינה בקשת צרכי האדם דווקא?

ויש-לומר הביאור בזה [=נקודת הביאורים בלקו"ש חי"ט וחכ"ג] שכוונת הרב-המגיד היא שצריך האדם להיות בדרגה נעלית בעבודת ה', שבטל לגמרי קמיה יתברך, ועד שכל מציאותו אינה אלא ביטולו לה'. ובמילא זוהי "בקשת צרכיו" – כי אינו צריך כלום לעצמו, וכל דאגתו וצרכיו אינם אלא "צורך גבוה" שיתמלא רצון השכינה. ולכן מתפלל על "כובד" וחסרון השכינה כביכול, "רישא דכל רישין".

גדרי תורה בתפלה דרבנן

באיגרת מי"א מר-חשון תשי"ז להגר"מ קליין בעל מחבר ספר משנה הלכות (אגרות קודש כרך י"ד עמ' עב) כותב הרבי:

דאפשר דתפלה עצמה אפילו תהיה רשות ובכל זאת כשמתפלל לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה יונחו עליו כמה גדרים ואפילו מן התורה

וראה שם בהמשך; ובמכתב נוסף שם עמ' 323; ועוד מכתב – שם עמ' 324.

ויש לציין מעין זה לשו"ת חתם סופר סימן קס"ז: "מה שכתב מעלתו ונקדשתי הוא מצות עשה דאורי[יתא], אמת הוא שאם יזדמן לאדם לקדש שמו ברבים בעשרה מקיים מצות-עשה זו, אבל שיהיה חיוב עליו לקדש שמו בכל יום מן התורה לית דין ולית דיין, וישראל קדושים מקיימים מצות-עשה זו על ידי קדיש וקדושה בעשרה והמתעצל בזה הוה כבועט ומתעצל אבל אינו עובר על שום ציווי. ותפלה דאורייתא פלוגתת רמב"ם ורמב"ן אי פעם אחת בכל יום או דוקא בעת צרה אבל זמן קבוע מן התורה לית לה, ומגן אברהם סבירא ליה תפלה דרבנן כמו שכתב סימן פט ס"ק טז".

ועד"ז בשו"ת אגרות משה או"ח חלק ב' סימן צח:

"ודין זה דאין אומרין דבר שבקדושה פחות מעשרה מסתבר דאף שעצם אמירת קדושה וקדיש לא מצינו מדאורייתא, אבל זה שאין אומרין בפחות מעשרה הוא מדאורייתא כדדריש מקרא" ומאריך עוד שם.

צר – אך "לא אמר"...

על מקום התפילה של כלל ישראל – ירושלים, איתא במשנה (אבות פרק ה' משנה ה) "ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים".

והרבי הסביר זאת (שיחת ש"פ חוקת-בלק תשל"ו – על פי המצוטט ב'פרקי אבות עם מילי דחסידותא" (גרין) עמ' 257):

האמת היא כי המקום בירושלים במציאות היה כן צר. הנס היה, אפוא, שאף אדם לא אמר זאת לחבירו.

כששאלו את עולה הרגל איך היה בבית המקדש? תשובתו היתה: היו דחיפות ("עומדים צפופים"), אלא שבשעת ההשתחויה היה רווח ("ומשתחוים – רווחים"). אמנם כשנשאל כיצד היתה הלינה בירושלים? נעשה נס. הוא לא העלה בדעתו להשיב לומר שהיה צר.

מדוע לא נעשה באמת נס להבטיח שהמקום לא יהיה צר? נס זה בא להבטיח שהדוחק הגדול ששרר בירושלים לא יפגע בחיבת ישראל לעיר הקדש. להשגת מטרה זו, די בנס ש"לא אמר אדם לחבירו", ואין צורך בנס גדול יותר שלא יהיה המקום צר בפועל ממש.

ושוב חזר הרבי על נקודת ביאור זה במוצאי ש"ק פרשת ראה תשל"ח ('ביאורים לפרקי אבות' עמ' 266):

כמו שכתבו המפרשים אין הכוונה שהמקום לא היה צר בפועל, כי אם שאף על פי שהיה צר לא אמר אדם לחבירו צר לי המקום. עד-כאן.

יצויין כי מקורו של ביאור זה בדברי ה'חתם סופר' בשו"ת שלו (חלק יורה דעה סימן רלד) ד"ה ופר"מ, המדייק שמדברי המשנה שלא כתבה "ולא נדחק אדם בלינת ירושלים מעולם" משמע שבוודאי היה צר ודוחק להם, שהרי אפילו בבית המקדש עמדו צפופים אלא שהשתחוויה היתה בנס שהיו רווחים, אלא הנס היה שמרוב אהבת ה' ושמחתו בהיותם שם לא אמר אדם וכו'.