חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:24 זריחה: 6:36 י"ג בתשרי התשפ"א, 1/10/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 1035- כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת במדבר, כ"ג באייר ה'תשע"ד (23/05/14)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1035- כל המדורים ברצף
ההכנה למתן תורה – שנאת וביטול הרע
לדעת את מעלת דורנו
הרדב"ז – רבי דוד בן זמרא (ב)
פרשת במדבר
ארבע מידות בתלמידים
הלכות ומנהגי חב"ד
בגד חדש / 'ולומר ברכו'

גיליון 1035, ערב שבת-קודש פרשת במדבר, כ"ג באייר ה'תשע"ד (23.05.2014)

  דבר מלכות

ההכנה למתן תורה – שנאת וביטול הרע

"סיני" – הוראת דרך כהכנה למתן תורה: יש להתנתק מכל ענייני העולם בעבור התורה, ואף לשנוא ו'לשבור' את הרע שבו * ביאור נפלא לשאלה: כיצד תואמים הדברים את שיטת הבעל שם טוב, שיש לעבוד עם הגוף ולא לשברו?! * ומהו "עמל מלאכה" אצל תלמידי התמימים? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בהתחלת הפרשה מדובר אודות הציווי למנות את בני-ישראל, והכתוב מדגיש שציווי זה נאמר "במדבר סיני".

ועל דרך זה מצינו בכמה פרשיות שהכתוב מציין את המקום שבו נאמרה פרשה זו, אף שלכאורה אין הדבר נוגע.

ובפרט בנדון דידן אינו מובן מדוע נאמר בכתוב "במדבר סיני":

פרשה זו באה בהמשך לפרשיות בהר ובחוקותי, והרי בתחילת פרשת בהר נאמר כבר "וידבר גו' בהר סיני", ובינתיים לא מצינו עוד מסע בהליכת בני-ישראל.

ונמצא, שמה שכתוב בהתחלת פרשתנו "וידבר גו' במדבר סיני" – לא זו בלבד שלכאורה לא נוגע המקום שבו נאמרה פרשה זו, אלא יתירה מזה, שתיבות אלו מיותרות, כיוון שיודעים כבר שבני-ישראל היו במקום זה.

ב. ועל דרך זה מצינו בפרשת יתרו1 בנוגע לקבלת התורה – "בחודש השלישי גו' ביום הזה (ראש-חודש) באו מדבר סיני":

לכאורה אינו מובן: (א) למאי נפקא-מינה לידע המקום שבו ניתנה התורה? (ב) כיוון שבלאו-הכי צריך להזכיר בהמשך הפרשה אודות הר סיני – "כי ביום השלישי ירד ה'.. על הר סיני והגבלת את העם .. הגבל את ההר וקדשתו"2, אם כן, מהו הצורך להזכיר מיד בהתחלת הפרשה "באו מדבר סיני"?

ועל כורחך צריך לומר, שנוגע להדגיש את עניין "במדבר סיני" בשייכות לקבלת התורה, שלכן מדגישים זאת מיד בהתחלת ההכנה לקבלת התורה, עוד לפני שלשת ימי הגבלה, תיכף בראש-חודש, כיוון שזוהי ההכנה העיקרית לקבלת התורה.

ג. השם "סיני" הוא אחד מחמשה שמות3. וכיוון שנקרא בכתוב בשם "הר סיני", מובן, שעיקר ההכנה לקבלת התורה מתבטאת בעניין "סיני" דווקא.

אודות השם סיני אמרו חז"ל4 "שירדה שנאה לעכו"ם עליו". ומזה מובן, שהתחלת ההכנה לתורה היא – השנאה לענייני העולם5.

ודלא כדעת הטועים שיכולים להיות שני העניינים: גם "געשמאַק" (נועם ועריבות) בעולם, וגם "געשמאַק" בתורה. – האמת אינו כן, אלא כפי שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר6 בשם ספרי מוסר7: כאשר לא תשכון אש ומים בכלי אחת, כן לא תשכון בלב המאמין אהבת ה' ואהבת עולם הזה.

הן אמת שהתורה יש לה מקום גם בשכל אנושי, שהרי "היא חכמתכם ובינתכם (גם) לעיני העמים"8, וכמו כן בעניין קיום המצוות, שגם שכל אנושי מסכים על זה,

– לא מבעי המצוות מסוג "משפטים", שגם אלמלא ניתנה תורה היה השכל מחייבם, אלא אפילו המצוות מסוג "עדות", ואפילו המצוות שהם "חוקים" שאין עליהם טעם על-פי שכל, הרי כיוון שבנוגע לחלק מן המצוות מסכים השכל שהם דברים ישרים, הנה ביודעו שכולם "ניתנו מרועה אחד"9, מוכרח הוא להודות שגם המצוות שאינו מבין אותם הם בוודאי חוקים ישרים, ומה שאינו מבין אותם, עליו לתלות שזהו מצד קוצר המשיג –

אבל אף-על-פי-כן, ראשית ההתחלה בתורה היא – היציאה משכל אנושי ו"הנחות העולם".

וכמבואר בתניא10 בנוגע לנפש האלקית ונפש הבהמית, שהם באופן ש"לאום מלאום יאמץ"11, "כשזה קם זה נופל כו'"12, ולכן צריכה להיות הנפילה של נפש הבהמית.

ואף-על-פי שגם נפש הבהמית יש לה מוחין, ואם כן, יכול שכל נפש האלקית להסביר לשכל נפש הבהמית, ועל-ידי זה לפעול גם על מדות נפש הבהמית, ואכן התכלית היא לא לבטל את נפש הבהמית, אלא לבררה ולזככה, כמו שכתוב13 "בכל לבבך", "בשני יצריך"14 – הנה כל זה הוא לאחרי שפועלים תחילה ביטול ושבירה כללית בנפש הבהמית, שכן, בניין נפש הבהמית הוא עניין בלתי-רצוי, כמאמר רז"ל12 "לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים", ולכן, לכל לראש יש לפעול בנפש הבהמית ביטול ושבירה כללית, ולאחרי זה יכולה להיות העבודה בבירור נפש הבהמית, ועד לעבודת "בכל לבבך", "בשני יצריך".

ד. בכל עניין, הרי לתלמידי התמימים נאמרים הדברים בגלוי.

ובנדון דידן – ידועה השיחה15 שאמר כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, המייסד של תומכי תמימים, לתלמידי התמימים, ובנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר, נתנה להעתיקה ולפרסמה, בעניין "כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו"16, היינו, שצריך להתנתק ("אָפּזאָגן זיך") מכל עניני העולם.

ולהעיר:

גט כריתות אינו עניין של שנאה, ואדרבה – ישנה מצות אהבת-ישראל לכל אחד מישראל, ובפרט לאשתו שנתגרשה, וכסיפור הידוע במדרשי חז"ל17, אבל אף-על-פי-כן, הרי זה מצב של כריתות לגמרי, "אינגאַנצן אָפּגעשניטן דערפון", כך שאין שייכות ביניהם כלל.

ועניין זה דורשים מתלמידי התמימים:

יש עניינים שאמנם לא צריך לשנוא אותם, אבל אף-על-פי-כן, בזמנים שיוצא למלחמת בית דוד, שאז צריך להקדיש את עצמו לגמרי למלחמה זו, עליו לכתוב "גט כריתות" לכל עניינים אלו, לנתק עצמו מהם.

ובלשון הכתוב18: "האומר לאביו ולאמו גו' ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע", אף-על-פי שעל-פי תורה צריכה להיות אהבה אליהם. ועל דרך שמצינו בשולחן ערוך19 שאסור לנשק בניו הקטנים בבית-הכנסת ובית-המדרש, והיינו, שכאשר נמצאים במקום שבו צריכים להיות עסוקים באהבת הוי', אין מקום לערב בזה אהבת בניו הקטנים.

אמנם, יש עניינים שבנוגע אליהם לא מספיק לכתוב "גט כריתות", אלא צריכה להיות שנאה אליהם – שזהו עניין "סיני", "שירדה שנאה לעכו"ם עליו", שנאה לענייני העולם.

וכאמור, זהו אחד העניינים העיקריים – התנאי הראשון בהתחלת ההכנה לקבלת התורה.

ה. ועל-פי זה יובן גם מה שנאמר בפרשתנו "וידבר גו' במדבר סיני":

בעניין הפקודים, מנין בני-ישראל – נכללים כל בני-ישראל, אפילו הפחות במדריגה, ועד שאפילו נושא פסל מיכה20 נכלל גם הוא במניין בני-ישראל21.

ואף-על-פי שבשביל מנין בני-ישראל אין צורך במדריגה נעלית, וכנ"ל שאפילו הפחות שבפחותים נכלל במניין בני-ישראל, מכל מקום, ההכנה לזה היא – "במדבר סיני", "שנאה לאומות העולם", ולאחרי שישנו עניין השנאה לאומות העולם, אזי מונים אותו בין בני-ישראל.

והעניין בזה: מנין בני-ישראל הוא התחלת העבודה ב"עשה טוב", ואילו השנאה לאומות העולם ענינה "סור מרע". וסדר העבודה הוא – תחילה "סור מרע", שהוא עניין היציאה מענייני העולם, ואחר כך "עשה טוב", שהוא עניין מנין בני-ישראל.

ו. וזהו גם תוכן כללות הפסוק – "וידבר גו' במדבר סיני באוהל מועד באחד לחודש השני גו'":

"מדבר סיני" ו"אוהל מועד" – הם ב' מדרגות (כמבואר בליקוטי תורה22), שהם דוגמת עניינם של ב' החדשים ניסן (חודש הראשון) ואייר (חודש השני), שניסן ענינו "סור מרע", ואייר ענינו "עשה טוב"23.

וזהו גם מה שנאמר "בחודש השני" – שכולל גם חודש הראשון.

ועל-ידי זה באים לחודש השלישי – קבלת התורה.

וזהו שקורין פרשת במדבר קודם חג השבועות24 – כיוון שבה כלולים ב' אופני העבודה של חודש הראשון וחודש השני, שעל-ידם באים לחודש השלישי25.

ז. ויש להוסיף, שהאמור לעיל בעניין השנאה לאומות העולם ושבירת נפש הבהמית כו', מתאים גם לתוכן המאמר26 "תוקפא דגופא חולשא דנשמתא, חולשא דגופא תוקפא דנשמתא".

ואין זה בסתירה לתורת הבעל שם טוב27 על הפסוק28 "עזוב תעזוב עמו", כי:

ידוע שבכל דבר יש שני עניינים: גוף ונפש. וכמו כן ישנם ב' עניינים אלו בגוף האדם: גוף הגוף ונפש הגוף.

גוף הגוף היינו מציאות הגוף כפשוטו, רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו כו'; ונפש הגוף היינו החיות והלהט ("דער קאָך") שבעניין הגופניות – לא מצד התועלת שבדבר למציאות הגוף, אלא מצד הגשמיות עצמה, שהחיות שלו היא בגשמיות כשלעצמה.

ומצד הנפש שבגוף – נעשית ההנהגה שמקלקלת לא רק לרוחניות, אלא גם לבריאות הגוף, ובאופן של ירידה מדחי אל דחי כו', ועל דרך מאמר רז"ל29 הידוע בעניין בן סורר ומורה שזולל וסובא, ש"נידון על שם סופו".

ועל זה אמרו "תוקפא דגופא" – התוקף בהחיות של הגוף, נפש הגוף – "חולשא דנשמתא"; מה שאין כן בנוגע לגוף הגוף – הנה על זה נאמרה תורת הבעל שם טוב שצריכה להיות ההנהגה באופן של "עזוב תעזוב עמו"30.

ח. והנה, נתבאר לעיל31 שאצל תלמידי התמימים לא שייך עניין "עמל מלאכה" – שהוא עניין עבודת הבירורים שהיא באופן של עמל ויגיעה עצומה, להילחם עם ההעלמות וההסתרים שבעולם – שהרי עניני העולם אינם צריכים להיות מלכתחילה בד' אמותיהם, אלא כל עבודתם היא ב"עמל תורה".

ועל זה נאמר32 "לא ראה עמל בישראל", כמבואר במאמר משנת תרס"ט33 ששלילת ה"עמל" בבחינת ישראל היא רק בנוגע לעמל שלמטה מעמל תורה, אבל "עמל תורה" הוא תכלית המעלה.

אמנם, כיוון שיש להם כוח עבור "עמל מלאכה" (שאינם עוסקים בו) – עליהם לנצל כוח זה עבור "עמל תורה":

העבודה ב"עמל מלאכה" היא באופן שכל זמן שנשאר עניין לא טוב (העלם והסתר כו'), הרי זה מצב בלתי-רצוי, וצריכים להוסיף ב"עמל מלאכה" ולבטל את ההעלם וההסתר, "ברעכן וועלט".

ותנועה זו שב"עמל מלאכה" צריכה להיות גם אצל תלמידי התמימים בעבודתם ב"עמל תורה" – לבטל ("ברעכן") את כל ההגבלות וללמוד תורה באופן של בלי גבול.

אבל, כל זה צריך להיות מתוך "סדר" – שמירת סדרי הישיבה ושמירת בריאות הגוף, כנ"ל בעניין "עזוב תעזוב עמו", ובזה גופא צריך להיות ענין "ופרצת" בתורה34, ועד ל"נחלה בלי מצרים"35.

ט. [...] יום שבת קודש זה הוא שבת מברכים חודש סיון.

הנקודה התיכונה של חודש סיון היא – קבלת התורה.

והרי "חייב – וזכאי – אדם לומר בלשון רבו"36:

ייתן השם יתברך שנזכה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות37.

(מהתוועדות שבת במדבר ה'תשי"ט. תורת מנחם כרך כה, עמ' 309-314, 316, בלתי מוגה)

______________________________

1)    יט, א ובפרש"י.

2)    שם, יא ואילך.

3)    שבת פט, סע"א ואילך. שמו"ר פ"ב, ד.

4)    שבת שם.

5)    ראה לקו"ת פרשתנו ב, ג. טו, ג. וראה גם שיחת ש"פ במדבר, מבה"ח וער"ח סיון תשט"ו ס"ו (תו"מ חי"ד ע' 80). וש"נ.

6)    סה"מ ה'ש"ת ע' 76.

7)    ראה חובת הלבבות שער ח פ"ג אופן כה.

8)    ואתחנן ד, ו.

9)    חגיגה ג, רע"ב.

10)  פי"ג.

11)  תולדות כה, כג.

12)  פרש"י עה"פ. וראה פסחים מב, ב. וש"נ.

13)  ואתחנן ו, ה.

14)  ברכות נד, א (במשנה). ספרי ופרש"י עה"פ.

15)  שיחת שמח"ת תרס"א (לקו"ד ח"ד תשפז, ב ואילך. סה"ש תש"ב ס"ע 141 ואילך).

16)  שבת נו, א. וש"נ.

17)  ירושלמי כתובות פי"א ה"ג. ב"ר פי"ז, ג.

18)  ברכה לג, ט. וראה גם תו"מ חכ"ב ע' 291. וש"נ.

19)  רמ"א ושו"ע אדה"ז או"ח רסצ"ח. וראה גם תו"מ חי"ד ס"ע 285 ואילך. וש"נ.

20)  ראה שמו"ר פכ"ד, א. וש"נ.

21)  ראה גם תו"מ חכ"ב ע' 316. וש"נ.

22)  פרשתנו ב, ד.

23)  ראה גם לקו"ת שם ג, א.

24)  רמב"ם הל' תפלה פי"ג ה"ב. טושו"ע או"ח סתכ"ח ס"ד.

25)  חסר קצת (המו"ל).

26)  ראה זח"א קפ, ב. קמ, ב. סה"מ תש"ט ס"ע 63.

27)  ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סכ"א. וש"נ (נעתק ב"היום יום" כח שבט).

28)  משפטים כג, ה.

29)  סנהדרין עא, סע"ב (במשנה). וש"נ.

30)  ראה גם לקו"ש ח"ג ע' 806. ועוד.

31)  שיחת ש"פ בחוקותי ס"ה (לעיל [תו"מ תשי"ט ח"ב (כה)] ע' 296).

32)  בלק כג, כא.

33)  ד"ה לא הביט און ביעקב (סה"מ תרס"ט ע' רי ואילך). וראה גם ד"ה זה די"ב תמוז שנה זו (תו"מ חכ"ו ע' 61 ואילך).

34)  ראה משיחת ש"פ קדושים, מבה"ח אייר שנה זו (לעיל [תו"מ תשי"ט ח"ב (כה)] ע' 266 ואילך). וש"נ.

35)  שבת קיח, סע"א.

36)  ברכות מז, א. וש"נ.

37)  ראה גם שיחת יום ב' דחה"ש תשי"ז בתחלתה (תו"מ ח"כ ע' 38). וש"נ.

 משיח וגאולה בפרשה

לדעת את מעלת דורנו

משמחה של רשות עד שמחת הגאולה

ידוע גם המשל מננס העומד על גבי הענק, שלמרות היותו ננס, הנה מאחר שהענק מעמידו על כתפו, מסוגל הוא לראות למרחוק כו' – ועל-דרך זה מובן בנוגע לנמשל, שדורנו זה הוא בדוגמת הננס העומד על כתפי הענק – לאחרי כללות העבודה בדורות שלפנינו...

והנה, מאחר שיודעים את מעלת דורנו זה – וכידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שכשם שצריך לידע חסרונות עצמו, כדי לתקנם, כמו כן צריך לידע מעלות עצמו, כדי לנצלם כדבעי – מובן, שכללות העבודה נעשית מתוך שמחה וטוב לבב.

...ובנוגע לפועל:

גם כאשר רואים ש"חדשים לבקרים", נוסף על כללות העניין של "החושך יכסה ארץ וערפל לאומים" – הנה לא זו בלבד שאין זה מביא לידי ייאוש ח"ו, כי מאי קא-משמע-לן, ולא זו בלבד שאין זה מביא לידי עצבות ח"ו, כי מאי קא-משמע-לן, ובפרט לאחרי אריכות הביאור בתניא (פרק כ"ו ואילך) אודות שלילת עניין העצבות מכל וכל – אלא כל זה אינו פועל גירעון וחלישות לגמרי, בכללות העבודה מתוך שמחה וטוב לבב.

וכללות עניין השמחה, צריך להיות בהדגשה לא רק כאשר מדובר אודות לימוד התורה וקיום המצוות, אלא גם כאשר מדובר אודות דברי הרשות – דברים המותרים (ולא דברים מאוסים כו'), היינו, שבמשך כל הזמן צריכים להיות במעמד ומצב של שמחה.

...ויהי-רצון שהקב"ה ייתן לכל בני-ישראל את כל המצטרך להם בכל ענייניהם, באופן שיוכלו להיות בתנועה של שמחה גם בענייני הרשות, ועל-ידי זה תהיה הוספה בכללות עניין שמחה של מצווה, "פיקודי ה' ישרים משמחי לב".

ומשמחה זו נזכה בקרוב ממש לרקוד לקבל פני משיח צדקנו – בגאולה האמיתית והשלימה במהרה בימינו ממש.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת במדבר, התשמ"ב; התוועדויות תשמ"ב כרך ג, עמ' 1523-1521 – בלתי מוגה)

אף-על-פי שנוח לו... אחכה לו!

יש מי שטוען ש"טוב לו בגלות"... יש לו "פראָגראַמען" [=תכניות]...

ויש מי שטוען: יש לו כבר האפשרות ללמוד תורה מתוך מנוחת הנפש ומנוחת הגוף, ואם-כן, מה יוסיף לו כבר משיח?! אדרבה – משיח יבלבל אותו ויפריע לו: עכשיו – עומד הוא בראש עדה שלמה וכל הישר בעיניו יעשה, אמנם, כשיבוא משיח – יצטרך לשאול את משיח מה לעשות... ו"ייתכן" שמשיח יאמר לו דבר שלא לפי רוחו!... וכשהדבר יהיה שלא לפי רוחו – עלול לגרום לכל העניינים שבאים כתוצאה מזה!...

אמנם, כאשר יהודי אומר בתפילתו "כי לישועתך קיווינו כל היום" – בשומעו "פירוש המילות", ומסיים "ברוך אתה הוי'", ואומר כל זה "כעבדא קמי מריה" – בוודאי לא יסכים להמתין אפילו רגע אחד בלבד!!

(משיחת ל"ג בעומר ה'תשמ"ה; התוועדויות תשמ"ה כרך ג, עמ' 2014 - בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

הרדב"ז – רבי דוד בן זמרא (ב)

בני נח חייבים בכיבוד אב ואם גם בדברים שאינם ניכרים לכל. מדוע לא הוזכר בשולחן ערוך הפסוק ממנו למדים זאת? – ביאורו של הרבי * הן הגוף והן הנשמה קדושים, ולכן אינם קניין האדם – ביאור נרחב בדברי הרדב"ז * מקור הטעם למלווה-מלכה * וכיצד יתיישבו דברי הרמב"ם עם נבואות הגאולה על שינוי במנהגו של עולם? * הרדב"ז במשנת הרבי * רשימה שנייה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

כיבוד אב גם ברמיזה!

כתב הרמב"ם בהלכות ממרים סוף פרק ה' בעניין כיבוד אב ואם:

"שכל המבזה כו' ואפילו ברמיזה הרי זה ארור מפי הגבורה שנאמר ארור מקלה כו' והרי הוא אומר (משלי ל, יז) עין תלעג לאב גו'". והקשו מפרשי הרמב"ם: למה הוצרך להביא ראיה גם מן הכתובים?

במכתבו הנדפס בליקוטי שיחות (כרך ה' עמ' 406 הע' 133) תירץ הרבי בפשטות:

"ארור מקלה" – רק בבני ישראל נאמר, ולכן הוסיף הרמב"ם "והרי הוא אומר עין גו' " – בכל המבזה כו' גם בבני נח.

ומוסיף הרבי:

לכן בטור שולחן ערוך (יורה דעה סימן רמא סעיף וא"ו) שהוא לשון הרמב"ם דילג והשמיט "והרי הוא אומר עין גו'" – משום שאין דיני בני נח בטור ושולחן ערוך.

הרבי מביא אמנם את תירוצו של הרדב"ז המתרץ שמ"עין תלעג" מוכח שאפילו ברמיזה אסור, בעוד ש"מקלה" משמעותו קללה בפירוש – אולם מקשה עליו:

לא זכיתי להבין, דאם כן מנא ליה להרמב"ם דאפילו ברמיזה ארור מן הגבורה. ודוחק גדול לומר דמ"עין תלעג" ידעינן דמקלה פירושו גם ברמיזה!

הגוף קניין ה'

בהזדמנויות רבות (תורת מנחם כרך ד' עמ' 217; כרך כו עמ' 36; כרך מו עמ' 112; ועוד) ציטט הרבי את לשונו של הרדב"ז: "לפי שאין נפשו של אדם קניינו אלא קניין הקב"ה" (בהל' סנהדרין סוף פרק יח), ולפעמים תוך כדי ההצמדה ללשון אדמו"ר הזקן (חושן משפט הלכות נזקי גוף ונפש סעיף ד') "אין לאדם רשות על גופו כלל... לצערו... אפילו במניעת איזה מאכל או משתה".

ביאור נרחב ומפורט בדברי הרדב"ז אלו השמיע הרבי בשנת תשמ"ה (ליקוטי שיחות כרך לד עמ' 106 ואילך), והוא נסוב על עצם הדברים: במה שונות נפשות ישראל שהן קניינו של הבורא, מכל העולם, שכולו "קניין הקב"ה", כנאמר "לה' הארץ ומלואה"; וכן "הכל ברשות אדון הכל" – לשון ספר החינוך (מצווה שכח), וכלשון חגי הנביא (ב,ח) "לי הכסף ולי הזהב נאום ה'"?

תוכן הביאור:

גופו של האדם הוא קנין ה' שנמצא אצל האדם בתור פיקדון. לעומת זאת ממונו של האדם נמסר לו באופן שהוא הופך להיות בעליו בבחינת "והארץ נתן לבני אדם". ומה שנאמר בפסוק "לי הכסף ... נאום ה'" מכוון לבעלות כללית בלבד. הרבי האריך והבהיר זאת תוך כדי ראיות מההלכה. בהמשך התייחס לקביעת הרדב"ז "ועם כל זה אני מודה שהיא גזירת מלכו של עולם ואין להרהר" – ולהסתייגותו ש"אפשר לתת קצת טעם". והרבי הסביר:

גופו ונפשו – ניתנו לאדם באופן שניכרת בהם בעלות הק-ל, כי בכל יום אומר "נשמה שנתת בי" מחדש, מחויב בתורה ומצוות וכו' וכו'. נרגשת בו קדושתה של הנשמה, באופן שגם בגופו יש קדושה. לכן לא ייתכן שיהיה לאדם דין בעלות עליהם.

מאידך, ממונו של האדם הוא באופן שאין בו קדושה זו ולא ניכרת בו בעלות ה', שלולי כן לא היה עניין של בחירה – לכן בדיני התורה יש לאדם בעלות על ממונו ונכסיו [אלא שעליו לדעת ולהכיר שבעלות זו גופא ניתנה לו מה'].

מי אמר מה?

הרבי קובע (ליקוטי שיחות כרך טז עמ' 2) שבאותם מקומות במחלוקות הנזכרות בש"ס, בהם מופיעים תחילה שמות בעלי הפלוגתא ולאחר מכן נאמר: חד אמר כו' וחד אמר כו' – הרי (בדרך כלל) "חד אמר" הראשון – הוא זה ששמו נזכר קודם לכן ראשון, והשני – הוא זה שנזכר מאוחר יותר.

קביעה זו מבוססת (כמצוין בהערה 10 שם) על דברי הרדב"ז לרמב"ם הלכות מעשר שני (פ"ו הלכה ג') ב"פרק קמא דביצה ר"י ור"א חד אמר בשני כיסים כו' ופסק רבינו כמאן דאמר בשני כיסים מחלוקת חדא דסתמא דמילתא כיון שהתלמוד הקדימו דברי ר"י הם".

הרבי ממשיך לציין לדברי הרב ר' ראובן מרגליות בספרו 'שם עולם' פתיחה פרק ח' שהקשה על-כך, ומסיים הרבי: "ויש לתרץ".

ושוב (בהערה 11) מביא הרבי כי "לכאורה יש להקשות על זה ממחלוקת הראשונה במסכת עירובין... ", אך למסקנה מביא את גרסת רבינו חננאל לפיה מתיישבים הדברים נכון. וראה עוד בשולי הגיליון שם.

בלי נדר – בכל אופן

דברי הרדב"ז בהלכות שבועות פרק יב בעניין פסק הרמב"ם "כל הנודר כאילו בנה במה, ואם עבר ונדר, מצווה להשאל, על נדרו כדי שלא יהא מכשול לפניו", בעוד רבי נתן קובע בגמרא "והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן", דבר שהרמב"ם השמיט – הועלו על שולחנו של הרבי.

וכך מצטט הרבי (לקוטי שיחות כרך כט עמ' 132) את מה שכתב הרדב"ז, כי מאמרו של ר' נתן מתפרש על-ידי הרמב"ם כך: "אם הוא ירא שמא יבוא לידי מכשול ומקיים נדרו ואינו שואל עליו, הוי כאילו הקריב עליה קרבן, אבל אם ברי לו שלא יבוא לידי מכשול אם רצה לקיים – מקיים".

אולם הרבי סבור ש"לכאורה אינו חָלָק ללמוד כך ברמב"ם", שכן:

א. מפשטות לשון הרמב"ם "כל הנודר... ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו כו'" משמע, שהכוונה בכל אופן, הן כאשר "ירא שמא כו'" והן גם כאשר "ברי לו כו'".

ב. כיצד אפשרי מצב של ברי לו כאשר חז"ל קובעים "אל תאמין בעצמך" ו"אסרו להעמיד עצמו בניסיון"?

באותה שיחה ציין עוד הרבי לדברי הרדב"ז בכמה מקומות (בעמ' 130 הע' 12; עמ' 137 הע' 51; ועוד).

דברי הרדב"ז ברמב"ם הלכות מתנות עניים (פ"ט הלכה י"ג) "...ואף-על-גב דמצווה לאכול במוצאי-שבת כמי שמלווה את המלך...", צוטטו (ליקוטי שיחות כרך לו עמ' 70) כהוכחה לטעם סעודת מלוה מלכה – שהוא כדי לכבד את השבת בצאתה על ידי סעודה זו.

"להעיר מפלוגתת הפוסקים (...שו"ת הרדב"ז חלק א' סימן תצו...) אם מקיימים המצווה על-ידי נתינת הפֵֶּטֶר חמוֹר עצמו לכהן" – לגבי מצות פדיון פטר חמור, בליקוטי שיחות (כרך לו עמ' 63 הע' 40), עיין שם.

ובעניין כל המועדים בטלים – מציין הרבי (שם עמ' 166) ששמחת המועדים לא תהיה בה חשיבות לעומת השמחה שתהיה בגאולה:

ראה שו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תרסו. וראה (בסגנון תורת החסידות) תורה אור מגילת אסתר קכא, א-ב (ושם צב,א). ועוד.

גם בעניין מקומן ושייכותן של מצה וחרוסת מביא הרבי (ליקוטי שיחות כרך לב, עמ' 44 ואילך הערות 4; 19) מדברי הרדב"ז בשו"ת שלו ח"ה סימן תרצ"ב; ודן בהם.

וכן בעניין אחדות ישראל – ושכל ישראל גוף אחד הן – מציין הרבי (ליקוטי שיחות כרך לא עמ' 72) את הרדב"ז בהלכות ממרים פרק ב', הלכה ד'.

הצלה – בספק סכנה?

עד כמה מחויב אדם לסכן חייו כדי להציל את חברו? – מצטט הרבי (ליקוטי-שיחות כרך לב עמ' 123 הערות 21-22):

וראה (על דרך ההלכה) שו"ת הרדב"ז חלק ד' לשונות הרמב"ם סימן א' תקפב (ריח): ומכל-מקום אם הספק נוטה אל הוודאי כו'. וראה  ספר חסידים סימן תרד"ע.

הרבי גם מציין לפירוש הרדב"ז בפירוש דברי הרמב"ם "ויכול להצילו".

ברם, בשיחה אחרת בליקוטי שיחות (כרך לח עמ' 128 הערת 12 ובשולי-הגיליון) צוטט מחד ד"אם הספק אינו מוכרע אלא נוטה אל ההצלה והוא לא יסתכן ולא הציל עבר על לא תעמוד על דם רעך". ובשולי הגיליון שם:

לפני זה שם כתב [=הרדב"ז] דלהציל נפש חבירו אפילו במקום דאיכא ספק סכנה חייב להציל. אבל ראה שו"ת שם חלק ג' סימן אלף נב (תרכז) בסופו "ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה".

בדין כלאים בבגדי כהונה משתמש הרבי (לקוטי שיחות כרך לו עמ' 153) בדברי הרדב"ז לרכך את השגת הראב"ד:

"אבנט היה מרוקם צמר ורך היה, אבל חשן ואפוד ארוגים היו ואפשר שהיו קשים ואינם כלאים", ולפי ביאור זה ברמב"ם נמצא שהרמב"ם והראב"ד חולקים אם יש דין כלאים רק באבנט, או גם בעוד בגדי כהן-גדול.

והרבי מציין לדברי הרדב"ז בהלכות כלאים שם, "וכן בשו"ת שלו חלק ה' סימן אלף תע (לשונות הרמב"ם סימן צז)". וממשיך:

וכבר שקלו וטרו במפרשים, דבמסכת יומא שם משמע שהאבנט היה קשה (וראה בעל המאור והר"ן לביצה ד,ב. השגות הראב"ד שם. ועוד).

ספירת העומר כיום

הרבי קובע (לקוטי שיחות כרך לח עמ' 9) כי מצוות ספירת-העומר תלויה בהקרבת העומר בפסח ושתי הלחם בעצרת, לכן קיומה בשלימות אינו אלא בזמן שבית המקדש קיים. ומציין על כך (בהערה 17):

ראה שו"ת הרדב"ז (סימן אלף שכז) בטעם שאין מברכים שהחיינו בספירת העומר, כי ספירה היא הכנה לעצרת. ועל דרך זה באבודרהם סדר תפילות של חול (שער ג'). מהרי"ל סדר ברכת העומר ועוד – ויש דעות דאם לא ספרו ספירת העומר אין מקריבין שתי הלחם...

על בן כוזיבא (בר כוכבא) כמשיח (לדעת רבי עקיבא), ומחלוקת הרמב"ם והראב"ד בזה – האריך הרבי בליקוטי שיחות (כרך ז"ך עמ' 199 ואילך ובהערה 69*). הרבי עוסק רבות בדברי הרדב"ז תוך כדי ציטוט מדבריו "ובסגנון לשון הרדב"ז", "כרדב"ז לעיל" "מה שאין כן לרדב"ז".

כינון סנהדרין לפני משיח?

פסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין פרק יד הלכה יב: "בית דין הגדול כו' קבלה בידינו שבטבריה עתידין לחזור תחילה, ומשם נעתקין למקדש".

בהערה ארוכה של הרבי (ליקוטי שיחות כרך ט' עמ' 105 הע' 74) מפלפל ודן ארוכות בדעתו של הרדב"ז שבכלל סבור כי סנהדרין ישובו רק לאחר ביאת המשיח ("עתיד המשיח להתגלות תחילה בגליל, ואפשר שהוא יסמוך בית דין הגדול שם בטבריה"), לעומת דברי הרמב"ם ("יכון הבורא יתברך ליבות בני האדם... ותגדל חכמתם לפני בוא המשיח" – וכבישעיהו א,כו: "השיבה שופטיך כבראשונה... ואחרי כן "קרא לך עיר הצדק").

הדבר כרוך בשיטותיהם לעניין סמיכת דיינים בזמן הזה: לדעת הרמב"ם, בהסכמת כל חכמי ארץ ישראל, ניתן למנות דיינים 'סמוכים'. ואם כן אין צורך להמתין עם מינוי הסנהדרין עד ביאת משיח.

ואילו הרדב"ז סבור שלפועל אין לעשות כן. ממילא לא שייכת הקמת סנהדרין ממש שלא הוסמכו על-ידי משיח.

לאחר דיון מסכם הרבי, שאת דברי הגמרא בעירובין (מג,ב) "לבית-דין הגדול אתא" – יפרש הרדב"ז כי אין הכוונה לסמוכין ממש כי אם שגרת הלשון היא, וכוונת הגמרא לבית דין (הכי) גדול שבדור!

שתי תקופות

בשיחה ארוכה בעניין שתי תקופות בימות המשיח (לקוטי שיחות כרך ז"ך פרשת בחוקותי) מביא הרבי את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, שהרמב"ם קבע שבימות המשיח "עולם כמנהגו נוהג" "ולא יבטל דבר ממנהגו של עולם", והשיג עליו הראב"ד מהנאמר בתורה "והשבתי חיה רעה מן הארץ" (בחוקותי כו,ו).

ופירש הרדב"ז: "אבל מה שראוי להאמין בזה שהדברים הם גם כפשוטם בארץ-ישראל, כדכתיב 'לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ', וכן 'והשבתי חיה רעה מן הארץ'".

והרבי סבור כי פירוש זה אינו מובן לכאורה, בדעת הרמב"ם:

א. מסתימת לשון הרמב"ם שבימות המשיח לא יבטלו דברים ממנהג העולם מובן, שהדברים נכונים גם לגבי ארץ ישראל, שלולי כן, הרי זה ביטול מנהגו של עולם.

ב. בימי רבי עקיבא שדימה שבן כוזיבא הוא המלך המשיח לא אירעו הניסים גם בארץ-ישראל, שלכן מסתבר שלדעת הרמב"ם עולם כמנהגו נוהג לעתיד לבוא גם בארץ-ישראל דלא כהרדב"ז.

[יצוין כי בהערה מנסה הרבי בדוחק: "לפרש כוונת הרדב"ז, שזה יהיה בארץ ישראל לא בתור ביטול מנהגו של עולם, כי אם רק נס דבני ישראל בארץ ישראל, שעניין שנעשה בדרך נס, מוגבל בזמן או במקום, אינו ביטול מנהגו של עולם – על דרך המן וכו' בהיותם במדבר, שירד להם ארבעים שנה רצופות..."].

אלא שלמסקנה מסיק הרבי כי אכן ישנן שתי תקופות בימות המשיח, ודברי הרמב"ם מוסבים על התקופה הראשונה, מה שאין כן בתקופה שנייה.

 ממעייני החסידות

פרשת במדבר

פרשת במדבר

לעולם קורין פרשת במדבר סיני קודם עצרת (טור או"ח סימן תכח)

על שלושה מניינים מסופר בפרשתנו: א) מניין בני-ישראל, ב) מניין בני לוי, ג) מניין בני קהת. שלושה אלה מקבילים לשלוש ההבטחות שהובטחו לפני מתן תורה (יתרו יט): א) "והייתם לי סגולה מכל העמים", ב) "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים", ג) "וגוי קדוש":

מניין בני-ישראל – כנגד "והייתם לי סגולה מכל העמים". כי במניין זה באה לידי ביטוי חשיבותם המיוחדת של ישראל על אומות העולם, כמאמר (ביצה ג), "דבר שבמנין לא בטל".

מניין בני לוי – כנגד "ממלכת כוהנים", שפירושו "שרים". שהרי בני לוי נמנו בנפרד בהיותם שונים ומיוחדים, "שומרי משמרת הקדש".

מניין בני קהת – כנגד "וגוי קדוש". שכן בבני קהת נאמר (לקמן ד) "זאת עבודת בני קהת... קודש הקדשים" (המקודש שבכולן, רש"י).

(לקוטי-שיחות כרך יח עמ' 24)

* * *

חז"ל נותנים שני טעמים לזה שהתורה ניתנה במדבר: א) הלומד תורה חייב לשים את עצמו כמדבר הזה שהכול דשין בו, ב) ללמדנו שהתורה ניתנה חינם לכל באי העולם והכול שווים בה (במדב"ר פי"ט).

"כמדבר הזה שהכל דשין בו" – היינו מצד ה'גברא', האדם הלומד תורה. דווקא כאשר "ונפשי כעפר לכל תהיה" אפשר להגיע ל"פתח לבי בתורתך".

"הכול שווים בה" – היינו מצד ה'חפצא' דתורה. התורה היא 'הפקר' והעוסק בה כדבעי זוכה שתהיה 'שלו' ושתיקרא על שמו (ראה ע"ז יט).

ושני הדברים הם הכנה לקבלת התורה. שכן מי שמבקש לקבל את התורה חייב לדעת שני דברים: א) שבכוחו לעשות את התורה שלומד "תורתו", ב) שאפשר להגיע לכך דווקא על-ידי ביטול מוחלט.

(משיחת ד' בסיוון תשמ"ה. התוועדויות תשמ"ה כרך ה, עמ' 2114)

שאו את ראש כל עדת בני-ישראל (א,ב)

"שאו את ראש" – עליכם להרים ולהגביה את נשמות ישראל ל'ראש' הנשמה – שורשה ומקורה.

"שאו את ראש" – כדי לעשות זאת עליכם להרים תחילה את ראשי העדה, שנים-עשר הנשיאים, כך שיוכלו גם הם להשתתף בעבודה זו, כדכתיב (פסוק ד), "ואתכם יהיו איש-איש למטה". שכן מצד גודל מעלתם של משה ואהרון, לא היו יכולים להשפיע ישירות על בני-ישראל אלא היו זקוקים לממוצעים – הם הנשיאים.

(ספר-המאמרים תרע"ח עמ' שיז)

* * *

מדוע מתאר הכתוב פעולת מניין זו בלשון 'שאו' דווקא, ולא 'מנו את ראש' וכיוצא בזה? שכן במניין זה נהפך כל יהודי להיות חלק מ'צבאות השם' והוא נעשה 'יוצא צבא בישראל', המקדיש את כל כוחו ומרצו לעבודת הבורא; ואין לך התנשאות והתעלות גדולה מזו.

(לקוטי-שיחות כרך יח עמ' 425)

שאו את ראש כל עדת בני-ישראל... לגולגלותם (א,ב)

גולגולת – רומזת לבחינה על-שכלית, כמו הגולגלת שמקיפה את המוח ולמעלה ממנו.

"שאו... לגולגלותם" – העלו והביאו את ישראל לאהבה על-שכלית, 'אהבה רבה'.

(ליקוטי-תורה, במדבר, עמ' ה)

כל יצא צבא (א,ג)

אמר הכתוב כן בכל פרטי המספר, לומר שלא היה אחד מכל הבאים לכלל המספר שלא היה ראוי לצאת בצבא, אלא כולן גיבורי כוח... וזה נס (אור החיים)

כשישראל דבקים בהקב"ה על-ידי שמירת התורה, הם מתעלים מעל חוקי הטבע. פסוק זה הוא דוגמה בולטת לכך: בני-ישראל עדיין עמדו תחת הרושם העז של מעמד הר סיני והיו מסורים ונתונים לדיני התורה – לכן זכו לנס מופלא זה.

(לקוטי-שיחות כרך ח, עמ' 220)

תפקדו אתם לצבאתם אתה ואהרן (א,ג)

בנוהג שבעולם, ספירת אזרחי המדינה נעשית על-ידי פקידים מן השורה, שהרי לכאורה אין מלאכה זו דורשת חכמה יתרה. אולם מניינם של בני-ישראל נעשה על-ידי משה רבנו ואהרון הכהן בכבודם ובעצמם, ואיתם נשיאי המטות!

ללמדך, כמה גדולה מעלתם של ישראל לפני המקום, שכאשר צריכים למנותם חייב הדבר להיעשות בידי האנשים הכי חשובים שבעם!

(משיחת כ"ח באייר תשמ"ה. התוועדויות תשמ"ה כרך ד, עמ' 2092)

בני נפתלי (א,מב)

מדוע בכל השבטים נאמר 'לבני', לבד משבט נפתלי שבו נאמר 'בני'?

בעת הספירה עברו משה ואהרון בכל המחנה וכתבו כל שם בפנקס – "פלוני בן פלוני משבט פלוני". כך כתבו את שמותיהם של כל שישים ריבוא בני-ישראל. אחר-כך כתבו מספר כל שבט בספר בפני עצמו, ולצורך זה עברו על הפנקס הראשון ואמרו: "פלוני בן פלוני לשבט פלוני". כתבו את שמו בספר השני, עד שסיימו את כל השבט. כך נהגו בכל השבטים. אך כשהגיעו לשבט האחרון, שבט נפתלי, לא היה צורך לרשום את שמות אנשי השבט בספר אחר, שכן לא נשאר אלא שבט אחד בלבד, אלא ספרו אותו במקומו ואמרו: "בני נפתלי, אלו שנשארו, מספרם כך וכך".

(ליקוטי-תורה להאריז"ל על הפסוק)

ויהיו כל פקודי בני-ישראל (א,מה)

הבא לפני אבי כל הנביאים ואחיו קדוש ה', והוא נודע אליהם בשמו, יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים... כי ישימו עליהם עינם לטובה, יבקשו עליהם רחמים... והשקלים כופר על נפשותיכם (רמב"ן)

לפנינו רמז וסמך למנהג החסידי של נתינת ממון לרבי בתור 'פדיון נפש'.

(ליקוטי-שיחות, כרך יג, עמ' 133)

ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים (א,מו)

לאיזה צורך נחוץ לנו לדעת את מספר בני-ישראל באותו זמן, כאשר במשך הזמן גדל ונתרבה מספרם?

אלא מספרן של נשמות-ישראל למעלה הוא שש מאות אלף – ומספר זה אינו משתנה לעולם. ומה שניתוסף בדורות הבאים על שש מאות אלף – הוא משום שהמספר הזה הוא של הנשמות הכלליות בלבד, וכל שאר הנשמות הפרטיות מסתעפות מהן.

(ספר-המאמרים תרע"ח, עמ' שיב)

את משמרת בני-ישראל (ג,ח)

שכולן היו זקוקין לצורכי המקדש, אלא שהלוויים באים תחתיהם בשליחותם (רש"י)

ידוע הכלל (קידושין כג) שדבר שאדם אינו יכול לעשותו בעצמו, אין בכוחו גם למנות שליח שיעשה את הדבר במקומו. מובן אפוא, שכל יהודי ראוי לעבוד את עבודת הלוויים, שהרי הלוויים עשו עבודה זו בתור שלוחי הציבור.

מכאן רמז וסמך לדברי הרמב"ם הידועים (סוף הלכות שמיטה ויובל), שלא שבט לוי בלבד, אלא כל מי שנדבה רוחו אותו לעמוד לפני ה' ולשרתו, "הרי זה נתקדש קודש קודשים".

(ליקוטי-שיחות כרך יג עמ' 15)

גרשון וקהת ומררי (ג,יז)

'קהת' רומז לאסיפת ניצוצות הקדושה הטמונים בגשמיות העולם, והעלאתם למקורם (קהת מלשון אסיפה, כמו "ולו יקהת עמים").

עבודה זו נרמזת בשמו של קהת דווקא, שכן בני קהת היו מופקדים על המזבחות, שעליהם מקריבים קרבנות, ועיקר בירורם של ניצוצות הקדושה נעשה על-ידי עבודת הקרבנות.

(ליקוטי-תורה במדבר עמ' כב)

והורידו את פרוכת המסך וכיסו בה את ארון העדות. ונתנו עליו כיסוי עור תחש ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה (ד,ה-ו)

שלושת כיסויי הארון רומזים לשלושה דברים המסתירים את אור הנשמה: הגוף, הנפש הבהמית, ואומות-העולם: פרוכת המסך, שהיא חלק בקודש-הקודשים, רומזת לגוף, שכן גם הגוף היהודי קדוש הוא. בגד כליל תכלת, שהיה מתאים למידת הארון, רומז לנפש-הבהמית וליצר הרע, שהם 'מקבילים' ו'מתאימים' לנפש-האלוקית ויצר הטוב. כיסוי עור תחש, שלא היה חופף למידת הארון (ואפשר לכסות בו גם כלים אחרים), רומז לאומות-העולם, שאין להן 'התאמה' (ישירה) עם ישראל.

הווי אומר: כשם שכיסוי הארון אישר את העברתו למקום חדש, כן על-ידי התגברות על כיסויה של הנפש האלוקית היא מתעלה והולכת מחיל אל חיל.

(ליקוטי-שיחות, כרך ח, עמ' 17)

 פרקי אבות

ארבע מידות בתלמידים

ארבע מידות בתלמידים – מהר לשמוע ומהר לאבד, יצא שכרו בהפסדו; קשה לשמוע וקשה לאבד, יצא הפסדו בשכרו; מהר לשמוע וקשה לאבד, זה חלק טוב; קשה לשמוע ומהר לאבד, זה חלק רע (פרק ה, משנה יב)

פירוש רבינו עובדיה מברטנורא:

מהר לשמוע ומהר לאבד יצא שכרו בהפסדו – דמאחר ששוכח מה שלומד, מה הנאה יש במה שהוא מהר לשמוע; נמצא הפסדו גדול משכרו. קשה לשמוע וקשה לאבד יצא הפסדו בשכרו – שמידה טובה שיש בו, יתירה על המידה הנפסדת, הואיל ומה ששמע אחר הקושי הוא זוכר ואינו שוכח. ונפקא-מינה, שאם יש לפנינו שני תלמידים ואין לנו לספק מזון אלא לאחד מהם, נקדים הקשה לאבד על המהר לשמוע. זה חלק רע – לא הווה שייך למתני הכא חסיד או רשע, שאין זה דבר התלוי בבחירתו של אדם, אלא חיסרון שהיה בו מעיקר ברייתו.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

השאלות במשנתנו: א) מה מחדש התנא, והרי כל מלמד יודע שיש סוגים שונים בתלמידים? ב) מהי ההוראה מענין זה במידת החסידות? ג) הדיוק "חלק טוב... חלק רע", ולא "מידה טובה... מידה רעה" וכיוצא בזה.

והביאור: חיוב הלימוד עם תלמידים על-פי דין ("ושיננתם לבניך, אלו התלמידים") אינו אלא ללמוד עמם תורה, אבל אין כל חיוב להתעניין בכישרונותיו של התלמיד ולתקן את הדרוש תיקון. אולם מצד מידת חסידות על המלמד להתעניין בתכונותיו של התלמיד ולהשתדל לעזור לו גם בזה.

מהר לשמוע – כאשר התלמיד קולט ומבין בקלות את הדבר הנלמד, אין המלמד רשאי להסתפק בכך, אלא עליו להתעניין במצבו של התלמיד לאחרי הלימוד; ואם התלמיד "מהר לאבד", כך שיצא שכרו בהפסדו, עליו לוודא שהתלמיד יחזור את לימודו כדי שלא ישכחנו.

קשה לשמוע – המלמד עלול לחשוב שתלמיד כזה חבל על הזמן המושקע בו, ועדיף לו להקדיש את כל זמנו ומרצו לתלמידים אחרים. על כך אומרת המשנה, שעל המלמד לבדוק את כוח הזיכרון של התלמיד, ואם הוא "קשה לאבד", הרי יצא הפסדו בשכרו.

מהר לשמוע וקשה לאבד – כאשר יש למלמד תלמיד מצטיין, אין לו להתגאות בכך, שכן זה חלק טוב – כישרונותיו הברוכים של התלמיד הם 'חלק' שניתן לו מלמעלה, ואינם תוצאה של פעולות המלמד.

קשה לשמוע ומהר לאבד – גם כאשר יש לו תלמיד גרוע ביותר, אסור להתייאש ממנו ולהניחו לנפשו, שכן "זה חלק רע", התלמיד אינו אשם בכך שקבל 'חלק' כזה מן השמים. לכן יש לעזור לו לפתח ולשפר את כושר שכלו.

מהר לשמוע ומהר לאבד – עליו לדעת שהיות ש"יצא שכרו בהפסדו", שומה עליו לחזור תמיד על לימודו.

קשה לשמוע וקשה לאבד – אין לו ליפול ברוחו בגלל היותו "קשה לשמוע", בידעו ש"יצא הפסדו בשכרו".

מהר לשמוע וקשה לאבד – אין לא להתגאות בכך, שהרי זה "חלק טוב", כנ"ל.

קשה לשמוע ומהר לאבד – אין לו להתייאש, בידעו שזהו "חלק רע", שניתן לו מלמעלה כדי שישנה מצב זה על-ידי עמל ויגיעה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת במדבר ה'תשד"מ – בלתי מוגה. התוועדויות תשד"מ כרך ג, עמ' 1806)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת במדבר / מברכים סיוון
כ"ד באייר

השכם בבוקר – אמירת תהילים בציבור. אחר-כך לומדים כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך – התפילה1.

ברכת החודש: המולד ביום רביעי בלילה – יום חמישי בבוקר2, בשעה 5:22 ו-11 חלקים. ראש-חודש סיוון ביום השישי.

בשבת זו (מברכים החודש סיוון) אומרים 'אב הרחמים'3.

כשהרבי עבר לפני התיבה, לא הקדים את אמירת פרק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ופרקו-שלו לפני השיעור תהילים החודשי4. הרבי נהג לסיים כל פרק בקול רם.

יום התוועדות.

במנחת שבת, וכן בימי שני וחמישי הבאים, קוראים בפרשת נשא, ומסיימים את קריאת השלישי: "זאת עבודת... בני מררי... אהרון הכהן" (ד,לג)5.

פרקי-אבות – פרק ה.

במשנה י"ח: "צדקת ה' עשה" אין אומרים את שם ה' כמות שהוא6.

יום חמישי
כ"ט באייר

ביום זה – 'יום כיפור קטן' – יש להוסיף בשלושת הקווין: תורה, עבודה (תפילה שבמקום קרבנות), גמילות-חסדים וצדקה7.

בדרך כלל, בערב ראש-חודש מחלקים לצדקות שונות את המתאסף במשך החודש בקופות שנותנים בהן [בבית-הכנסת] לפני (או אחרי) התפילה8.

יום שישי
א' בסיוון – ראש-חודש

[כמה ממנהגי ראש-חודש9 פורטו לאחרונה ב'לוח השבוע', גיליונות: א'יח, א'יט, א'כג, א'לא].

עד מוצאי י"ב בסיוון [צאת-הכוכבים בסוף היום], אין אומרים תחנון בחול ו'צדקתך' בשבת10.

 בירורי הלכה ומנהג

בגד חדש / 'ולומר ברכו'

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

בגד חדש בימי הספירה

נשאלה שאלה (בעקבות פינת ההלכה 958): בספר פסקי תשובות (סי' תצג אות ג) מביא דעות שגם המקילין בשהחיינו בפרי – מחמירים בבגד, ולא בגלל שהחיינו אלא מפני עצם עניין האבילות, עיין שם. והנה אנו אין מברכים שהחיינו אלא על בגד יקר במיוחד, ובכל זאת אין מחדשים בגדים בימי הספירה. ואם כן לכאורה מנהגנו כמותם, שלא לחדש בגד גם בשבת שבספירה?

תשובה: אין הזמן גרמא לעיין היטב. רק אעיר מעט, וה' יגמור בעדנו:

ביחידות הרבנים הראשיים אצל הרבי (סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 745) דובר על כך שיש קהילות שמקילין לברך שהחיינו בשבת רק על פרי ולא על בגד, אך לא מוזכר שהרבי הגיב על זה. בהמשך הזכיר הרבי שמנהגנו לברך שהחיינו בשבת ובל"ג בעומר, אבל הזכיר רק פרי ולא בגד – מסתמא מפני שעל בגד בכלל לא נהוג אצלנו לברך. ואם כן לכאורה אין ראיה משם.

אבל ראה בזה בנטעי גבריאל פסח ח"ג פנ"ד שהביא דעות אלה (ואגב – אין אלו ספרים שפוסקים מהם בדרך כלל), וסיים כמה פעמים שהכל תלוי במנהג. והנה ב'המלך במסיבו' ח"א עמ' שיז מסופר שאמר הרבי ש"כל העניין – דשהחיינו בספירה – הוא חידוש", וגם ביחידות האמורה מביא הרבי שיש קהילות [ספרדים?] שלא נהגו להיזהר בזה כלל, "בודאי אין למנוע מהם כיון שנהגו בכך, ואדרבה – ימשיכו ויברכו". ואם כן לכאורה "הבו דלא להוסיף עלה" (ומניין לנו שמה שנפוץ בין אנ"ש להימנע מבגד חדש גם ללא 'שהחיינו', הוא אכן 'מנהג חב"ד'?).

וכן עיין בספר בין פסח לשבועות פט"ז ס"ב, שם הביא פוסקים שכתבו להיפך מהנ"ל, שאפילו בימי בין המצרים אין זה משום אבילות כיוון שאין איסור לאבל לברך שהחיינו, אלא שהעניין הוא רק למנוע את הברכה "שהחיינו לזמן הזה" [ומהם – המ"א סי' תקנ"א ס"ק מב, וכן מוכח לשון הספר חסידים סי' תתמ מקור העניין. וכן הוא בשער הכוונות, עניין בין המצרים]. ולפי זה – כל דעה זו להימנע מבגד ללא שהחיינו אין לה מקום.

ובשו"ת יחוה דעת (ח"א סו"ס כד) כתב על הנוהגים לאסור שהחיינו בגלל שחשבו שאסור מדינא, שהרי זה מנהג בטעות. ככל הידוע לי, רוב הנוהגים להיזהר בזה (ובעוד עניינים שכתבו שנהגו לאסור, כמו כלי זמר), אכן חושבים (ואף בטוחים) שאסור מדינא. וצ"ע.

אמירת 'ולומר ברכו' כששמע מניין

למנהג החסידים, מקדימים את הקטע מהזוהר 'כגוונא' לפני 'ברכו' שלפני ערבית בליל שבת.

בסידור אדמו"ר הזקן נאמר: "ביחיד, יאמר גם כן סיום המאמר, אחר "בנהירו דאנפין". הקטע הוא:  "ולומר, ברכו... ודא איהו ברוך ה' המבורך לעולם ועד".

ונתעורר ספק, אודות מי שכבר שמע וענה 'ברכו', ומתפלל אחר-כך ביחיד, האם גם הוא צריך לומר קטע זה לפני תפילת ערבית שלו.

באגרות קודש11 כתב הרבי בנדון:

מנהגי'12 לומר ברכו לפני ערבית של שבת קודש. ובמילא אומרים ולומר כו' אם מתפללים ביחידות. ואין נוגע אם שמעו ברכו מקודם. וראה זוהר ח"ב קלה,ב: ולומר ברכו כו' בגין למיפתח לגבה בברכה כו'13. עכ"ל.

לכאורה אינו מובן מה שהרבי תולה זאת: א) במנהג, ב) בשבת – הרי זו: א) הלכה פסוקה,  ב) הקיימת גם בערבית של ימות החול14?!

והנה בטור15 כתב, שמנהג ספרד לומר 'והוא רחום' גם בשבת, כבשאר הימים קודם ברכו, ובאשכנז אין נוהגים לאומרו. ואולי לזה הכוונה – שמנהגנו כדעת הזוהר כאן16 שאסור לומר 'והוא רחום', אלא פותחין בברכה של 'ברכו' מיד לפני ובצמוד לתפילת ערבית17. וכהכנה לזה הנהיגו18 לומר את הקטע 'כגוונא' שבזוהר.

והטעם, כי קבלת נשמה יתירה היא בעת שאנו עונין 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד' בלילה19. בשעת קבלת שבת – זוכה לנפש יתירה, וכשאומר 'ברכו' – זוכה לרוח יתירה, וכשאומר 'ופרוש עלינו' – זוכה לנשמה יתירה20.

ולכן אם מתפללים ביחידות, אף אם לפני-כן שמעו וענו הכל עם הציבור, מוסיפים במקום אמירת ועניית 'ברכו' את הקטע מהזוהר המפרש אמירה וענייה זאת (כעין "ונשלמה פרים שפתינו"), כיוון שהענייה הקודמת אינה שייכת לקבלת נשמה יתירה.

_______________________________

1)    ספר-המנהגים, עמ' 30.

2)    ובלוח 'דבר בעתו' כתב 'לפנות בוקר', אם-כי בפועל זה כבר יום לכל הדעות, וכשעה אחרי 'הנץ החמה' (שעת המולד כאן היא לפי שעון החורף, כבלוח כולל-חב"ד).

3)    בשו"ע אדמו"ר הזקן סו"ס רפד כתב שביום שאין אומרים בו 'צדקתך' במנחה, אין אומרים 'אב הרחמים', וכן כשיש חתונה או ברית-מילה, ויש מקומות שאין אומרים אותו כשמברכין החודש. ומסיים, שבימי הספירה, כשמברכין ר"ח אייר וסיוון אומרים אותו, מפני הגזירות שאירעו בימים ההם (בשנת ד'תתנ"ו) אף אם אירעה מילה באותן שבתות, ורק בראש-חודש שחל בשבת אין אומרים אותו. ובסידורו הגביל את אמירת 'אב הרחמים' בימי הספירה רק לשבת מברכין סיוון, ולא אייר.

והגרא"ח נאה ז"ל בס' פסקי הסידור (אות קלג, ובספרו קצות השלחן סי' פג בבדי השלחן ס"ק יג) דייק מהסידור, שרק בשבת מברכין חודש סיוון אומרים אותו ולא בשבת מברכין אייר, הרי שסובר שחודש ניסן עדיף משבת מברכין, ומוכיח משו"ע אדה"ז שגם כל יום שא"א בו תחנון עדיף משבת מברכין, כי ביום זה אין מזכירין נשמות כלל ובשבת מברכין מזכירין רק למי שנקבר באותו השבוע. ומזה למד, שלא יאמרוהו גם בשאר שבתות הספירה כשא"א תחנון, כמו כשאירעה בו מילה. ע"כ.

לשון 'פסקי הסידור' הובאה בהוספות לשו"ע (הישן, ח"ב ס"ע 877), שם הוסיף הרבי במוסגר שתי שורות, וב'תשורה' (לחתונת פלדמן – אדר תשס"ט) מופיע צילום גוף כי"ק משורות אלו, ואלו הם השינויים מהנדפס שם (שהודגשו כאן) וז"ל: "וכ"כ בסי' מהרי"ק – משמע דכשמברכין ר"ח אייר אין אומרים. וי"ל הטעם מפני שהם ימי ניסן (ראה פרמ"ג או"ח סו"ס רפ"ד בא"א)". [ולא הזכיר שזה בגלל ריבוי הגזירות בסביבות ר"ח סיוון דווקא, כדברי ה'קיצור הלכות' במילואים לסי' זה]. והעיר לנכון הרב לוי"צ שי' ראסקין, שהכוונה לדברי הפרי מגדים באשל-אברהם שם (ריש ס"ק ח), שהרמ"א כתב [כדברי רבינו בשו"ע] שכשמברכין החודש בימי הספירה אומרים אב הרחמים, אף שיש תרתי לטיבותא: א) ימי ניסן. ב) שבת מברכין. וא"כ אף כשיש עניין שלישי, שאירע בו מילה, אומרים זאת, כי אינו מחלק בין תרתי לתלתא לטיבותא, עכ"ד. אבל לפי משמעות סידור רבינו שכשיש תרתי לטיבותא בימי ניסן נמנעים מלאומרו, הרי גם בשבת מברכין סיוון כשיש תרתי לטיבותא, שבת מברכין וברית מילה, יש לדלגו, וזה כדעת הגרא"ח נאה שם.

4)    אף שכך הייתה הקבלה שבידי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ לעניין הפרק שלפי שנות חייו (מכתבו מט' טבת תש"ט, אג"ק כרך י עמ' נג ובקובץ מכתבים שבסו"ס התהילים 'אהל יוסף יצחק' עמ' 214). אך הרבי כתב שלכאורה י"ל בזה "כל המקודש מחבירו – קודם לחבירו" כיוון שהשיעור החודשי הוא כ'קרבן ציבור', וסיים ש"שעת הדחק – שאני", וגם הציג סימן שאלה על מה שכתבו במנהגי ביהכ"נ לומר זאת לפני השיעור החודשי – נסמן בשלחן מנחם (או"ח) ח"א עמ' ערה. ולמעשה בציבור צ"ל זאת אחרי השיעור החודשי, ורק ביחיד יש לומר זאת לפני השיעור. מקדימים את הפרק (של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ו)של הרבי לפרקו של כאו"א (ופרקי צאצאיו וכו'), ראה שלחן מנחם שם עמ' שלג.

5)    ספר-המנהגים עמ' 14.

6)    בשם הרבי, כיוון שהוא רק חצי פסוק – ראה 'התקשרות' גיליון רעח, עמ' 17 וגיליון תטז, עמ' 14, הע' 5.

7)    שיחות-קודש תשל"ו עמ' 663, ובכ"מ.

8)    ספר-המנהגים, עמ' 77.

9)    בקשר למנהג שאמירת ההלל כסדר התפילה חשובה יותר מאמירתו בציבור (כדעת כף החיים סי' תכב ס"ק לח: "ואין דעת האר"י ז"ל נוחה... לומר דברים שלא כסדרן") שנזכר בגיליון א'כז, כבר צויין, לאחרונה - בגיליון פ' תולדות השנה (א'ו), שכך מסר הרבי בשם כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בשם כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, וזאת למרות שבשו"ע אדה"ז סי' תפח ס"ג פסק ע"פ נגלה לומר הלל עם הציבור גם שלא כסדר התפילה (כשם שבקשר לדילוג בפסד"ז שפסק אדה"ז ע"פ נגלה בסי' נב ס"א, שלל זאת רבינו לגמרי, ואפילו בקטעים שלפני 'הודו',  כנדפס בשלחן מנחם או"ח ח"א סי' עא ובאג"ק חט"ו עמ' קע).

10)  סידור אדמוה"ז לפני 'למנצח... יענך'.

11)  ח"ג עמ' שז, אגרת תרי"ד, מיום ער"ח סיון ה'שי"ת.

12)  יש להניח שכן הוא בצילום, או בהעתק המזכירות, שממנו נדפס המכתב באג"ק (אף שבלקוטי שיחות חלק כד עמ' 412 וכן בשולי הגיליון כאן נעתק "מנהגי" ללא גרש), שהרי אין זה מנהג פרטי של הרבי, אלא "מנהגנו" = מנהג חב"ד (והיו"ד נוספה משיגרא דלישנא בגלל הצירי).

13)  הלשון בזוהר שם (בקטע שבין הנוסח הנאמר ב'כגוונא' לבין סיום המאמר ב'ולומר...') הוא: "ולומר ברכו את ה' המבורך, את ה' דייקא – בגין למפתח לגבה בברכה". וכתב ע"ז הרמ"ק (אור יקר, כרך ט עמ' נח): 'את ה' דייקא' – דהיינו השכינה הנקראת א"ת. ועל 'בגין למפתח' כתב: שנראה שמייד הברכות הם מזומנות, כיוון שהוא פותח מייד בברכו. וזהו שאמר 'את – בגין למפתח'.

14)  טור או"ח סי' רלז.

15)  ר"ס רסז.

16)  וכן לעיל דף קל ע"א, ובזוהר חדש מדרש רות דף עט טור ב (הציונים לזוהר ולרמ"ק, הם מס' שו"ע הזוהר סי' רסז).

17)  ולהעיר שכל אמירת 'ברכו' אינה אלא הזמנת הציבור לומר את ברכות ק"ש (ראה שו"ת הריב"ש ר"ס שלד. משנה ברורה סי' רלו ס"ק א).

18)  בסידור הרב ראסקין עמ' רנז הערה 38, מציין שמנהג זה הובא בסידור האריז"ל 'קול יעקב' [אבל בהמשך מביא מהרבי ששם הוא רק הוספת המו"ל, "כי לא נזכר שם על-דבר אמירתו, ואין שם כוונות לזה"], ולר' אשר [ושם אכן נאמר: "יש לומר קודם ברכו מאמר זה"], אבל לא בסידורי האריז"ל האחרים. בשער הכולל (פי"ז ס"ק י) משמע כאילו בזוהר עצמו איתא לומר זאת כאן, אבל כבר העיר שם הרב ראסקין שלא מצא זאת בזוהר, ואף בלשון רבינו בסידור לא משמע כן.

19)  אור החמה בזהר שם בשם מהר"א גאלאנטי.

ובכתבי האריז"ל: "עניין ברכו הראשון שקודם תפילת ערבית, צריך שתכוין עתה לקבל תוספת שבת בבחינת הרוח" (שער הכוונות, עניין ערבית ליל שבת, דף סח טור ד). "כשעונה אחר ברכו ברוך ה' המבורך, יכוין לקבל רוח יתירה בה' בחינות נרנח"י - בה' תיבות ברוך ה' המבורך לעולם ועד. ולזה צריך כוונה גדולה ושלא יסיח דברים בטלים לכבוד נשמה יתירה [ואפילו אם נאמר דאסור מדינא לספר אחר ברכו דערבית אפילו בחול (כמ"ש המשנה ברורה בסימן רלו ס"ק א), מ"מ מוסיף הרב ז"ל שצריך ליזהר שלא לספר משעה שהתחיל הש"ץ לומר ברכו – הגהות 'פתוחי חתם' בס' אבן השהם סי' רסז ס"ק י], ועיקר ק"ש בברכותיה... ואין ישראל מתברכים עד שיתעטרו בנפש יתירה וקורין ק"ש וברכותיה...". (פרי עץ חיים, שער השבת פרק יא, דף צז טור א, מהחברים).

"ויענה בשמחה רבה 'ברוך ה' המבורך', ויכוין: ברוך – נפש, הוי' – רוח, המבורך – נשמה, לעולם – חיה, ועד – יחידה. וכל זה הוא שפע הרוח יתירה" (משנת חסידים, מסכת ערבית דשבת פ"ב מ"ט).

20)  שם, בשם מהר"א הנ"ל בשם האר"י ז"ל. ולכן אומרים 'ופרוש עלינו' בעמידה (ס' המנהגים עמ' 27). ובהיום יום ב' סיוון, מהדורה ג עם הערות וציונים, ציין לסידור הגאונים והמקובלים כרך ד [סיפרור שני] עמ' קיא, ושם ציין שכ"כ בסידור מהר"י סרוק בשם מהרח"ו. אבל בס' 'אבן השהם – שו"ע מכתבי האריז"ל' סי' רסז לא הביא מזה מאומה (כנראה שאינו נמצא בכתבי מהרח"ו שבידינו).


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)