חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:01 זריחה: 6:50 כ"ב בתשרי התש"פ, 21/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 1030- כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש חול-המועד פסח ה'תשע"ד, י"ח בניסן ה'תשע"ד (18/04/14)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1030- כל המדורים ברצף
הגאולה באה מתוך ההעלם והחושך
על מצה וסוכה ומה שביניהם...
שביעי ואחרון של פסח
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1030, ערב שבת-קודש חול –המועד פסח, י"ח בניסן ה'תשע"ד (18.04.2014)

  דבר מלכות

הגאולה באה מתוך ההעלם והחושך

מה עניינו של סיפור מלחמת סנחריב למעלותיו הנעלות של משיח המתוארות בהפטרה? * למרות שההעלם וההסתר נראים גדולים, אין בכך מניעה שעל-ידי תשובה המתחוללת ברגע אחד יתגלו הגילויים הכי נעלים של הגאולה האמיתית * משיח יפעל את שלימות הבריאה, שתבוא לביטוי בהזדככות הגשמיות עצמה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר1, שהבעל-שם-טוב נהג לאכול סעודה שלישית ביום אחרון של פסח (דהיינו – גם כשקביעותו היתה בחול), והיה קורא לסעודה זו "סעודת משיח".

שייכותו של אחרון של פסח לעניין המשיח – מודגשת גם בהפטרה, שהרי כל ההפטרה דאחרון של פסח מדברת על דבר משיח: "ויצא חוטר מגזע ישי גו'"2 – לידת המשיח, "ונחה עליו רוח הוי' גו'", "והריחו ביראת הוי' גו'"3 – פרטי ההנהגה של משיח וכו'.

ובהקדמה – שלאמתו של דבר כל חודש ניסן שייך לגאולה העתידה:

בגמרא4 מצינו פלוגתא בין ר' אליעזר לר' יהושע, שלדעת ר' אליעזר "בניסן נגאלו ובתשרי עתידין ליגאל", ולדעת ר' יהושע "בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל". אבל במדרש5 – סותם כדעת ר' יהושע, ש"בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל"6.

ואף שלכאורה אי אפשר לפסוק הלכה במחלוקת שבגמרא על-פי המדרש, כיוון ש"אין למדין מדברי אגדה"7 – הרי ידוע8 שהכלל "אין למדין מדברי אגדה" הוא רק בעניין שהוא נגד הגמרא, אבל כאשר בגמרא לא מדובר בזה כלל, או שבגמרא יש פלוגתא ורוצים למצוא במדרש הכרעה – באופנים אלו "למדין מדברי אגדה" (ואף שיש דעות9 שגם באופנים אלו "אין למדין מדברי אגדה" – הרי בעלי דעה זו הם מועטים, ואין הלכה כן)10.

ובענייננו: מכיוון שבעניין זה (אם "בתשרי עתידין ליגאל" או "בניסן עתידין ליגאל") יש בגמרא פלוגתא, ואין בגמרא הכרעה בפלוגתא זו – אפשר להכריע בזה על-פי המדרש.

ונוסף לזה – גם על-פי כללי הגמרא הרי "ר' אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע"11, ודעת ר' יהושע היא ש"בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל".

כל האמור – הוא בנוגע לחודש ניסן בכלל, ולפסח – בפרט. ובפרט באחרון של פסח, לאחרי השלמת כל עניני העבודה, הן ביעור כל העניינים ההפכיים ממצה, והן אכילת מצה – הרי יום זה של אחרון של פסח במיוחד הוא יום מסוגל לפעול את ביאת המשיח.

ב. עניין המשכת המשיח באחרון של פסח – נמשך בכל דור ודור, ובכל שנה ושנה, ובפרט – בזמן האחרון בעקבתא דמשיחא, ובשנים שנאמרו עליהם קצים12.

ובפרט עתה, ש"כלו כל הקצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה"13 – הרי תשובה מועלת "בשעתא חדא וברגעא חדא"14, שכאשר ברגע אחד ההנהגה היא כדבעי, אזי אפשר לפעול את ביאת המשיח למטה מעשרה טפחים.

ואין להתפעל מזה שישנם העלמות והסתרים וחושך כפול ומכופל כו' – כפי שלמדים מהפטרת אחרון של פסח:

התחלת ההפטרה היא – "עוד היום בנוב לעמוד ינופף ידו הר בת ציון גבעת ירושלים"15, דקאי על סנחריב [שהיה מנגד לא רק ל"ירושלים", אלא גם ל"ציון", דקאי על נקודת היהדות, שהוא עניין פנימי עוד יותר מעניין "ירושלים", שלימות היראה16], ש"כשעמד בנוב וראה את ירושלים קטנה לא חש לדברי אצטגניניו (שאמרו לו להלחם בו ביום דווקא) והתחיל להניף ידו בגאווה, וכי על עיר כזו הרגזתי כל החיילות האלו, לינו פה הלילה ולמחר ישליך בה איש אבנו"17.

ולמרות שסנחריב היה כל כך חזק בעיני עצמו ובטוח בניצחונו, עד שסבר שאין לו צורך כל למהר ולהלחם בירושלים בו ביום (שמזה מובן גודל ההעלם וההסתר) – אף-על-פי-כן, הרי כבר אז התחיל העניין ד"ויצא חוטר מגזע ישי", ו"ביקש הקב"ה לעשות חזקיה משיח"18.

וכמו כן בכל דור ודור, ובפרט עתה ש"כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה" – אין להתפעל מההעלמות וההסתרים, כיוון שבשעתא חדא וברגעא יכולים לפעול את הגאולה.

ובלשון חז"ל19 "פתחו לי כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם": די בפנייה אחת ("נאָר איין קער") להקב"ה, "כחודו של מחט", כדי שהקב"ה יפתח "כפתחו של אולם" – "פתחו של אולם" דייקא – שכל הפתחים שבבית המקדש לא היו פתוחים תמיד, ודוגמתם בעניין הגאולה הם הגאולות משאר הגליות שיש אחריהם גלות20, מה שאין כן "פתחו של אולם" היה פתוח תמיד21 – בדוגמת הגאולה העתידה, שהיא גאולה שלימה שאין אחריה גלות20.

ג. וזוהי ההוראה מתוכן הפטרת אחרון של פסח:

כשמגיע חודש ניסן בכלל, ואחרון של פסח בפרט, שהוא זמן מסוגל להמשיך את הגאולה – עלול אדם ליפול ברוחו ("אַראָפּפאַלן באַ זיך") ולחשוב איזו שייכות יש לו לעניין זה כו'.

ועל זה באה ההוראה מההפטרה, "עוד היום בנוב לעמוד", ואף-על-פי-כן "ויצא חוטר מגזע ישי" – שמבלי הבט על גודל החושך, אפשר להמשיך את הגאולה העתידה, הגאולה השלימה והאמיתית שאין אחריה גלות, שהיא המשכה נעלית ביותר שמעולם לא היתה כדוגמתה, ועד שהיא תכלית שלימות הבריאה – כמבואר בהמשך ההפטרה פרטי ההנהגה דמשיח, שיפעל את כל ההמשכות גם בגשמיות העולם, דהיינו שגשם העולם עצמו יזדכך, שזוהי תכלית הכוונה.

ובפרטיות יותר:

בהתחלת העניין – "והריחו ביראת ה', ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח"22, "דמורח ודאין"23, דהיינו שמשיח ידון במשפטים גשמיים על-פי העניין ד"והריחו ביראת ה'" (כמוכח מסיפור הגמרא שעל-ידי זה ביקשו לבחון אם יש בו עניין זה של "הריחו ביראת ה'") –

כיוון שגם העניין היותר נעלה של ריח "ביראת ה'" (נוסף על מעלת עניין הריח בכלל שהוא "דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו"24) ימשיך משיח בדברים הגשמיים.

ובהמשך לזה – "וגר זאב עם כבש גו' ואריה כבקר יאכל תבן"25, דהיינו שמשיח יפעל זיכוך אפילו בבעלי חיים26,

– יש מפרשים שהכוונה במה שכתוב "וגר זאב עם כבש" היא שיתבטלו התכונות והטבעים הרעים שבעולם, אבל מפורש להדיא27 שהכוונה היא בגשמיות כפשוטו, שמשיח יפעל בבעלי חיים הגשמיים את עניין "וגר זאב עם כבש"28

ועד ל"חור פתן" ו"מאורת צפעוני"29, שהוא עניין הקשור ל"נחש הקדמוני" – שבכל אלו יפעל משיח המשכה זו.

ועל דרך זה בנוגע לאומות העולם – שמשיח יפעל בהם להיות "נער קטן נוהג בם"30, דקאי על בני-ישראל, כמו שכתוב31 "מי יקום יעקב כי קטן הוא".

ונוסף לזה – הרי משיח עצמו יהיה יהודי בעל רמ"ח איברים ושס"ה גידים, רמ"ח איברים גשמיים ושס"ה גידים גשמיים, ובאיברים גשמיים אלו – יתגלה העניין ד"והריחו ביראת ה'".

ונמצא שביאת המשיח פועלת תכלית השלימות בבריאה – שגם בדברים הגשמיים, ועד "חור פתן" ו"מאורת צפעוני", יומשכו בגילוי העניינים הנעלים ביותר.

וכאמור, מבלי הבט על תוקף ההעלם ד"עוד היום בנוב לעמוד" – אפשר לפעול עניין זה בכל שנה ושנה באחרון של פסח, "בשעתא חדא וברגעא חדא".

ד. ומכיוון שלכל עניין יש צורך בהכנה – הרי ההכנה לעניין האמור (גילוי המשיח באחרון של פסח) היא ההתעוררות בסעודה השלישית דאחרון של פסח, שהבעל-שם-טוב קראה בשם "סעודת משיח".

– הבעל-שם-טוב הוא זה שעלה להיכל המשיח ושאלו "אימתי קאתי מר", וענה לו משיח "לכשיפוצו מעינותיך חוצה"32. ובמילא, ידע הבעל-שם-טוב את כל הסדר של ביאת המשיח, שהרי משיח בעצמו גילה לו עניין זה!

ולכן, הרי על-ידי הפצת מעינות תורתו של הבעל-שם-טוב, שהיא תורת החסידות, וההתעוררות בסעודה השלישית דאחרון של פסח, שהבעל-שם-טוב קראה בשם "סעודת משיח" – אפשר להמשיך "בשעתא חדא וברגעא חדא" את הגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח, למטה מעשרה טפחים.

(מהתוועדות אחרון של פסח תשי"ד, 'תורת מנחם' כרך יא עמ' 209-213. בלתי מוגה)

_________________________________

1)    שיחת יום אחרון של פסח תש"ב ס"ג (סה"ש תש"ב ס"ע 109) – נעתק ב"היום יום" כב ניסן (אחש"פ). וראה גם שיחת אחש"פ דאשתקד בתחלתה (תורת מנחם – התוועדויות ח"ח ע' 95).

2)    ישעי' יא, א.

3)    שם, ב-ג.

4)    ר"ה יא, רע"א.

5)    שמו"ר פט"ו, יא.

6)    ראה סה"מ ה'ש"ת ע' 19. ועוד.

7)    ראה ירושלמי פאה פ"ב ה"ד.

8)    ס' הישר לר"ת סתרי"ט.

9)    שו"ת נוב"י מהדו"ת חיו"ד סקס"א.

10)  ראה בכ"ז – בספרים שנסמנו בשדי חמד כללים מערכת א' אות צה ואילך. אנציק' תלמודית ערך אגדה בסופו (כרך א ס"ע קלב). וראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ב ע' 172 הערה 10. ח"ג ריש ע' 247. לעיל ע' 49.

11)  ראה אנציק' תלמודית ערך הלכה (כרך ח) סכ"א (ע' רצד). וש"נ.

12)  ראה לעיל [תו"מ כרך יא] ע' 161. וש"נ.

13)  סנהדרין צז, ב.

14)  ראה זח"א קכט, סע"א.

15)  ישעי' יו"ד, לב.

16)  ראה לקו"ש חט"ו ע' 234. וש"נ.

17)  פרש"י עה"פ.

18)  סנהדרין צד, א.

19)  ראה שהש"ר פ"ה, ב [ב]. וראה לקו"ש ח"א ע' 191 הערה 17. וש"נ.

20)  ראה מכילתא בשלח טו, א. הובא בתוד"ה ה"ג ונאמר – פסחים קטז, ב.

21)  מדות פ"ב מ"ג. וראה לקו"ת שה"ש לה, ג. ובכ"מ. מכתב ח"י מנחם-אב שנה זו (אגרות-קודש ח"ט ע' רמא).

22)  ישעי' יא, ג.

23)  סנהדרין צג, ב.

24)  ברכות מג, ב.

25)  שם, ו-ז.

26)  ראה גם רד"ה ונחה עליו רוח הוי' גו' דאחש"פ תשכ"ה (סה"מ מלוקט ח"ב ע' מה).

27)  ברשימת ההנחה: ב"משנת חסידים" (המו"ל).

28)  ראה רמב"ם הל' מלכים רפי"ב ובהשגות הראב"ד שם, ובנ"כ. פי' הרד"ק עה"פ.

29)  שם, ח.

30)  שם, ו.

31)  עמוס ז, ב-ה.

32)  אגה"ק דהבעש"ט הידועה – נדפסה בכתר שם טוב בתחילתו. ובכ"מ.

 ניצוצי רבי

על מצה וסוכה ומה שביניהם...

האם קיימת מצווה באכילת מצה בשאר ימי הפסח מלבד הלילה הראשון, והאם דין אחד הוא לגבי ישיבה בסוכה?  - דיון מרתק בשאלה המסקרנת * מחד, קבעו חז"ל לגבי אכילת מצה וישיבה בסוכה ש"לילה ראשון חובה" ואילו "ומכאן ואילך רשות", ומאידך לפועל – מברכים "על אכילת מצה" רק בלילה הראשון, ואילו בסוכה – בכל פעם שנכנס אליה לאכול * יסודתו בהררי קודש

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

ששה ימים רשות

בתורת מנחם כרך נא (עמ' 91) נאמר בקצרה:

"דובר [בליל א' דחג-הסוכות תשכ"ח] גם אודות החילוק בחג הסוכות בין לילה הראשון לשאר הימים, כמו בחג הפסח".

ב'המלך במסיבו' (כרך א' עמ' קפז) הובאו הדברים ביתר הרחבה:

"המשפיע הרב שמואל לויטין (ז"ל) שאל: בפסח קיימא לן (פסחים קכ,א) מצה בזמן הזה דאורייתא ופירש הרשב"ם "לילה הראשון חובה" ולגבי שאר הימים הוי רשות. האם על דרך זה הוא בסוכה?

"כ"ק אדמו"ר השיב לו: אין-הכי-נמי, עיקר החיוב לאכול בסוכה הוא רק בליל א' "ומכאן ואילך רשות" (סוכה כז,א). ומכל-מקום גם בשאר ימי החג כשאוכל בסוכה מקיים מצוה ומברך עליה – ו"כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע" – ודלא כאכילת מצה כל ששה (שאין מברכים עליה)".

וראה בזה גם לקוטי שיחות (כרך כט עמ' 216 והערה 17).

ברשימה הבאה ננסה להרחיב את הפרטים, לבחון את השיטות השונות בנושא, וכמובן את שיטת רבותינו נשיאינו במיוחד.

במסכת פסחים קכ,א: תניא כוותיה דרבא: "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך", זהו דבר שהיה בכלל (שיום השביעי היה בכלל מה שנאמר 'שבעת ימים תאכל מצות') ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות.

וכן פסק הרמב"ם הל' חמץ ומצוה פרק וא"ו הלכה א:

מצוה עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר... אבל בשאר הרגל – אכילת מצה רשות, רצה אוכל מצה רצה אוכל אורז... אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה.

גם הבית יוסף (בסימן תעה סעיף ז) פסק: אין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשון בלבד.

כמו כן אדמו"ר הזקן (בסימן תעה סעיף לב) קובע: "ואין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשון בלבד, שנאמר בערב תאכלו מצות, אבל שאר כל הלילות וכל הימים אינו מוזהר אלא שלא לאכול חמץ... אבל לחם עוני אין צריך לאכול אלא בלילה הראשון בלבד... דהיינו שכל השבעת ימים אינו מוזהר לאכול מצה אלא שלא לאכול חמץ... ומשאכל כזית [=בלילה הראשון] יצא ידי חובתו מן התורה".

בפשטות, המקור לדעות אלו הוא ממשמעות הסוגיה בפסחים, שאכילת מצה בשאר ימי החג אין בה משום קיום מצות אכילת מצה, וכמפורש: "שאר ימים רשות".

וכן כותב בעל העיטור (עשרת הדברות נד, קלה,ב) ומבאר שאין מברכים על אכילת מצה כל שבעה בשם שאין מברכין על לאו, דהיינו, בשאר הימים אין אכילת מצה נחשבת למצוות עשה אלא רק להימנעות מאיסור של לאו של חמץ, כך מסביר המהרי"ל (הלכות סוכה נב, א). הרשב"ץ (זוהר הרקיע, אות מ) מבאר שציווי התורה "שבעת ימים מצות תאכלו" הוא בחינת לאו הבא מכלל עשה, שהאוכל חמץ עובר בעשה, אך אכילת מצה רשות גמורה היא.

וראה גם העמק דבר (בא כג,ו): "אין מצוה כלל".

רשות שהיא מצוה

לעומתם מביא הרא"ש (כלל כג, ג) את דעת הגאונים המסבירים שאין להניח תפילין בחול-המועד פסח, משום שיש בו אות שחייב באכילת מצה כל שבעה. נמצא שהאוכל מצה בשאר ימי החג מקיים מצוה.

ומפורש באבן עזרא (פירושו לתורה בא, טו) שיש מצוה באכילת מצה כל שבעה.

גם מפירוש החזקוני את דברי המכילתא (בא יו"ד יב, יח) "שבעת ימים מצות תאכלו, אין לי אלא ימים לילות מנין, תלמוד-לומר עוד יום האחד ועשרים לרבות את הלילות". אם אכל שבעה ימים מצות, קיים הפסוק "שבעת ימים מצות תאכלו", אך אם אכל רק בלילות מניין שקיים מצוה? – לפי זה מתפרשת ה"רשות" בסוגייתנו רק בניגוד לחובת הלילה הראשון, ברם גם האוכל מצה בשאר ימים – מצוה הוא עושה.

וכן דעת החתם-סופר (שו"ת חלק יו"ד סימן קצ"א. חידושיו לפסחים דף ב, ובסוד"ה איתקש – פסחים ה,א) שאף שהמבטל אכילה זו אינו נענש, מכל מקום האוכל מצה בימים אלו מקבל שכר.

שתי השיטות חולקות, אפוא, במשמעות המושג "רשות" שניתן לפרשו בשני אופנים:

(א) רשות ממש שאין כאן שום מצוה, וכמו שמצינו לדוגמא במסכת נזיר (נ,ב) "יין רשות" כשהכוונה לשתיית סתם יין, שאין בו מצוה כלל.

(ב) רשות רק לגבי עיקר המצוה, אך מכל מקום כשעושה זאת יש בכך משום קיום מצוה. דוגמאות לדבר (על סדר הש"ס):

1) פלוגתת התנאים בברכות כז,ב אם תפילת ערבית רשות או חובה ונחלקו אביי ורבא הלכה כדברי מי ורבא סבר כמ"ד רשות. וכמה ראשונים (הרי"ף, הרא"ש, התר"י, וכן דעת הגאונים, וכן משמע בתוס' ד"ה טעה – ברכות כו,א, ר"ן פ"ק דשבת ט,ב, תוס' ד"ה והאמר – יומא פז, ב) – סבורים שיש בזה מצוה.

2) בשבת כה,ב – הדלקת נר בשבת חובה, רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית רשות. ובתוספות ד"ה חובה: לגבי רחיצת ידים בחמין קרי ליה חובה דלא הוי כל כך מצוה.

3) משנה ביצה לו,ב: ואלו הן משום רשות – לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מייבמין. ופירש רש"י (שם ד"ה כל): "שיש בו קצת מצוה אבל לא מצוה גדולה וקרוב הוא להיות דבר הרשות".

4) חולין קה,א: מים ראשונים מצוה, אחרונים חובה, מיתיבי מים ראשונים ואחרונים חובה אמצעיים רשות? ומתרצת הגמ': מצוה לגבי רשות חובה קרי לה [וראה עוד בתוס' שבת כה,ב ד"ה חובה].

5) וכן כתב בפרי מגדים (פתיחה כולל ח"ג) בעניין צדקה – שאחרי שכבר נתן שיעור חיובו הרי זה רשות ואיכא מצוה.

6) ועל דרך זה בערוך השולחן (יו"ד סרצ"ב ס"ד) על מה שנאמר בשילוח הקן "ואת הבנים תקח לך" – שהוא רשות, ואם רוצה יכול לשלח את האם ואת הבנים, או שלא ליטול את הבנים כלל. ומכל מקום יש לקיים המצווה ככתבה וכמאמרה, שכל רשות שבתורה היא מצוה, ורק לגבי חובה רשות קרי לה כו'.

דעת אדמו"ר הזקן

היה מי שרצה להוכיח מדברי אדמו"ר הזקן כי יש מצווה באכילת מצה כל שבעה. זאת על פי מה שכתב בסימן תנג סעיף יד: "אין אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה ששמָרהּ ישראל מחימוץ לשם הפסח שנאמר 'ושמרתם את המצות', שישמרנה לשם מצות מצה, ויש אומרים לשם מצות 'בערב תאכלו מצות'. ויש אומרים לשם מצות שבעת ימים תאכלו מצות, דהיינו שאם שמרה לשם מצה שיאכלנה בז' ימי הפסח יוצא בה וכן עיקר".

על כך השיב לו הרבי (אגרות קודש כרך י"ט עמ' רלד):

במה שכתב בהכרעת אדמו"ר הזקן בשולחנו אורח-חיים (תנ"ג י"ד) דסגי שימור לשם "שבעת ימים תאכל מצות" ולאו דוקא ל"בערב תאכלו מצות" – דלדעה זו יש מצוה כל שבעה באכילת מצה (וכך כתב גם ב'תורה שלימה' במילואים לכרך יא בפי' הש"ס פסחים מ,א),

על-כרחך אי-אפשר לומר כן, כי דעת אדמו"ר הזקן בזה (שם סוף-סימן תעה) כהרמב"ם דאין מצוה כלל כי-אם בליל הא', וכן מוכח גם מסתימת ל' הרא"ש, טור ושולחן-ערוך – אף שהם בעלי דעה השניה בסימן תנ"ג סי"ד, כמצויין שם במראי מקומות, וכן משמע גם ברמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה' הלכה ט' (עיין שם  במגיד-משנה ובצפנת-פענח להראגצובי)..

כלומר: הרא"ש (סוף כלל יד, וכלל כד סימן ג) הטור והשולחן ערוך הם הסבורים שבענין שימור "לשם מצות שבעת ימים – מצות תאכלו".

קצת מצוה..

ברם, בעניין 'שומר מצוה לא ידע דבר רע' (סימן תנה סימן טז) האמור רק במים לשם לישת מצת מצווה, כותב אדמו"ר הזקן וזה לשונו: "במה-דברים-אמורים במים ששאבן ללישת המצה שאינה של מצוה שהיא קרובה לדבר הרשות שהרשות בידו שלא לאכול מצה כל ימי הפסח"...

בדברים אלו מוכח לכאורה שקצת מצווה יש באכילת מצה.

וכך אכן מפורש בביאורי הזוהר לצמח צדק א, עמ' צו: "אכילת מצה בששת ימים, רשות – כמו שתפילת ערבית רשות, כך מצה זו... לפי זה מובן דגם רשות יש בו קצת מצוה... וכך יש לומר בעניין רשות דאכילת מצה כל שבעה... טוב יותר לאוכלה, ולא לאכול פירות ושאר דברים שאינן מצה כלל".

וברוח דברים אלו הרחיב כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע בספר המאמרים תרס"ח (עמ' קעא), ובין דבריו:
"צריך-להיות אכילת מצה בהשישה ימים... וכמו-כן ביום השביעי צריך-להיות אכילת מצה...". ואכן בלקוטי שיחות (כרך כב עמ' 277-276), הביא כ"ק שיש עניין באכילת מצה בכל ז' ימי הפסח.

אף הגר"א סבור כך, כפי שמפורש בספר 'מעשה רב' (מנהגי הגר"א סימן קפה): "שבעת ימים תאכל מצות" כל שבעה מצוה, ואינו קורא לה רשות אלא לגבי לילה ראשונה שהיא חובה, ומצוה לגבי חובה רשות קרי לה. אף-על-פי-כן מצוה מדאורייתא הוא. וכן פירשו יום טוב אין צריך אות, פסח במצה, סוכות בסוכה... והיה מחבב מאוד מצוות אכילת מצה כל שבעה... ובמוצאי יום טוב היה משתדל לטעום חמץ".

(וראה שו"ת משיב דבר חלק ב' סימן מז מש"כ בדעת הגר"א. ועוד).

שותף במעשה בראשית

מקורות נוספים לאכילת מצה בז' ימי הפסח:

א) בירושלמי פסחים (פ"ט ה"ג) למדו בלימוד מיוחד לפטור אכילת מצה כל שבעה בפסח-שני – משמע שבפסח-ראשון אכן מצוה כל שבעה (ראה רש"י ורמב"ן בהעלותך ט, ג) – הסדר הערוך עמ' תמט.

ב) ירושלמי סוכה (פ"ב ה"ז): דאמר רב הושעיא: כל שבעה חובה.

ג) פסחים כח,ב: בשעה שישנו בקום אכול מצה, ישנה בבל תאכל חמץ – דעת רש"י. וראה פני יהושע פסחים שם. הכתב והקבלה ראה טז, חי באר אברהם (פסחים לה,א). אך בשו"ת זכר יהוסף סימן קע"ח העיר על דברי הפני יהושע, שבפסחים צא,ב מוכח לא כן, כי במצה מודה תנא קמא שמכאן ואילך רשות.

ד) ספר הרוקח סרצ"א: האוכל מצה כהלכתה בשבעת ימי הפסח, כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנאמר מצות יאכל את שבעת הימים, שבעת ימים אין כתוב כאן, אלא שבעת הימים, אלו שבעה ימי בראשית – (הובא בגליוני הש"ס להר"י ענגיל פסחים לח, א).

ה) ילקוט מעין-גנים כת"י: תהי חביבה אכילתה כל שבעה ואע"פ שהיא רשות (הובא בתורה שלמה (כשר) בא יא פי"ב אות רחצ).

גם בדעתו של הרמב"ם מצינו שתי גישות:

רבינו מנוח על הרמב"ם קובע במפורש: "ונמצא שאינו מצוה לאכול מצה אלא שלא יאכל חמץ, הא למה זה דומה לאכול בשר בקר או צאן או שאר בהמה טהורה שאינו מברך אקבמ"ו לאכול בשר פלוני, דהכי קאמר רחמנא לא תאכלו בשר חזיר, אך אם תרצה לאכול אכול בשר כבש או שור, והכי נמי לא תאכל חמץ".

אך באחרונים דייקו מכפילת לשון הרמב"ם "מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל ט"ו שנאמר בערב תאכלו מצות כו' אבל בשאר ימות הרגל אכילת מצה רשות, רצה אוכל מצה רצה אוכל אורז, אבל בליל ט"ו חובה", תחילה כתב הרמב"ם שבאכילת מצה כל ז' רשות וחזר וכתב דבליל ט"ו בלבד חובה, כלומר שבכל ז', חובה היא דלא הוי, אך מכל מקום מצוה יש כאן ('מקראי קודש' להגאון רבי צבי פסח פראנק ח"ב עמ' קסט).

ויש שהוכיחו כאן גם מדברי הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג' פרק מג) שהסיבה למצוה באכילת כל שבעה, כי "אילו היתה אכילת מצה רק יום אחד לא היינו מרגישים בו, כיון שהרבה פעמים אוכל אדם מין אחד של אוכל יומיים או שלושה, אך מתבאר ענינו של הדבר בהתמיד אכילתו היקף שלם של השבוע" (ספר דברי שאול פרשת ראה ד"ה ששת ימים תאכל מצות).

"בשאר ימי הפסח אפילו להסוברים שמקיים מצוה אם אוכל מצה, מכל מקום אין לברך על אכילתה" אנציקלופדיה תלמודית ערך אכילת מצה ע' תשסו – וצוין שם לשו"ת חתם סופר (חיו"ד סי' קצא) ול'שדי חמד' (חמץ ומצה כלל יד אות יו"ד).

ובספר חזון עובדיה ציין: "וכן מפורש להדיא בדברי גדולי הפוסקים, שאין לברך על אכילת המצה כל ימי הפסח, כמבואר בדברי הרז"ה בעל המאור (סוף פסחים). וכ"כ המהר"ם חלאווה שם. וכ"כ הרשב"א בתשובה כתב-יד הובאה בברכי יוסף (סימן תעה ס"ק ו) [עיין בשו"ת הרשב"א חלק ג סימן רפז], וכן כתב בעל העיטור והמאירי. וכן כתב האורחות חיים (הל' סוכה אות לו). וכ"כ הכלבו (סימן עא). וכ"כ בספר המכתם (סוכה כז) עיין שם".

וראה גם שו"ת מהרש"ם (שו"ת ח"א סימן רט). וראה שם חלק ג' בהשמטות. גם בשו"ת דברי מלכיאל חלק ה (סימן קד). ובשו"ת שואל ומשיב רביעאה (חלק ג סימן יא) – והוא דלא כהגר"י פלאג'י בספר יפה ללב ח"ב (סימן תעה סק"ז). וראה שד"ח (מע' אכילה אות ז'). ועוד.

[בכהנ"ל ראה תורה שלמה בא עמ' רכח-רלב; מקראי קודש הררי הלכות ליל הסדר; אוצר מנהגי חב"ד עמ' לד].

סוכה – רק לשם מצוה

ועתה נִתְנָה ראש ונשוב לבאר את ההבדל בטעם שמברכים על הסוכה במשך שבעת ימי החג, למרות שאין חיוב לאכול בסוכה אלא בליל א' בלבד "ומכאן ואילך רשות" – ולא כבאכילת מצה שאין מברכים אלא בלילה הראשון בלבד. מצינו בראשונים על כך כמה ביאורים:

א) אף שאין חיוב לאכול בסוכה אלא בליל א' בלבד, הרי חייב הוא לישון בסוכה ולשנן ולטייל בה כל שבעה, ולא תיתכן מציאות בלא סוכה כל ימי החג, שהרי אין אדם יכול לעמוד בלא שינה ג' ימים – בעל המאור סוף פסחים (והובא במהר"ם חלאווה שם ובכל בו סימן עא. ועוד).

[אמנם ה'ברכי יוסף' (סימן תעה תמה) על כך, ומסקנתו שאין חילוק בין מצה לסוכה, ואף בסוכה אין מצוה, ומכל מקום יכול לברך; וראה אנציקלופדי' תלמודית שם עמ' כ הע' 184].

ב) אכן אינו חייב לאכול ולישון, אך אם הוא אוכל או ישן חייבתו תורה לעשות כל זה (אכילה ושינה) בסוכה, ולכן עליו לברך – שו"ת הרשב"א (ח"ג סימן רפז).

ג) בכל שעה שהוא יושב בסוכה הוא מקיים מצוה מה שאין כן במצה אין מצוה באכילתה. – מגן אברהם (או"ח סו"ס תרל"ט) ועוד.

ד) האכילה של מצה נועדה להשביע את האוכל ולהשקיט רעבונו שהרי אי אפשר לו לאכול חמץ, מה שאין כן הישיבה בסוכה אינה אלא לקיום המצוה בלבד. – ספר המכתם לסוכה (כז,א. מאירי סוכה עמ' ע.) (וראה בכל הנ"ל אנציקלופדיה תלמודית (כרך כו) ערך ישיבת הסוכה עמ' ס-סא).

וראה עוד צפנת פענח (הלכות שבועות פ"ה הט"ו) – הובא ונתבאר בספר 'הצפנת פענח במשנת הרבי' עמ' 207-218. וב'אוצר מנהגי חב"ד' האריך במנהגי אדמו"רים וחסידים בעניין אכילת מצה בשאר ימי הפסח [וראה קובץ פלפול התלמידים מונטריאול (תש"מ) חוברת ט' (עמ' עג-עז); קובץ חידושי תורה בית חב"ד גדרה (הקהל תשמ"ח) עמ' 17-20; ועוד].

 ממעייני החסידות

שביעי ואחרון של פסח

עת להיות ער

שביעי של פסח היו ניעורים פעם כל הלילה, בלי חכמות, פשוט להיות ער. נהגו ללמוד כמה שיעורים, נגלה ונסתר. הנסתר היה גם נגלה.

(תרגום מספר השיחות תש"ו-ה'שי"ת, תש"ט עמ' 319)

 

לגלות שחומר העולם כלי לעצמות

כ"ק אדמו"ר [הריי"צ] ביקש לנגן את הניגון שהיו קוראים בליובאַוויטש 'הניגון של קריעת ים סוף'. ואמר:

[...] שביעי של פסח יש לייקר מאוד את הזמן.

[...] ובני-ישראל יוצאים ביד רמה, גאולת מצרים הביאה לקריעת ים סוף; נפתחו אז כל הפרסאות והמסכים, שראו הכול ברור, בראיית העין הגשמית.

[...] הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [הרש"ב] דיבר פעם אודות ההפרש בין שביעי של פסח וחג השבועות: בשבועות – נפתחו השמים ואראה מראות אלקים. רואים אלוקות בראייה חושית, כשם שרואים דבר גשמי, אז קולטים את היוקר של העולם, כפי שהוא חומר אמיתי לעצמות אין-סוף; וההכנה לזה היא בשביעי של פסח. אה! איזה עולם טוב נתנו לנו. את זאת צריכים לדעת התמימים שבכל המדינות.

(תרגום מספר השיחות תש"ו-ה'שי"ת, תש"ח עמ' 214)

ראש-השנה למסירות נפש

מיד לאחר חג-הפסח שנת תר"ג עשה הרבי ה'צמח-צדק' את מסעו לפטרבורג, שם עמד נגד גזירות המלכות בענייני חינוך, דבר שהיה כרוך במסירות נפש בפועל.

בסעודת ליל שביעי-של-פסח אותה שנה, אמר הרבי:

שביעי-של-פסח הוא ראש השנה למסירות נפש.

כשמסר משה רבינו את מאמר ה' "דבר אל בני-ישראל וייסעו", קפץ מיד נחשון בן עמינדב לים, מתוך מסירות נפש. הוא מסר את נפשו על "וייסעו", ה"הלוך ונסוע" שהחל בו אברהם אבינו.

"כל השביעין חביבין", ומה גם היום השביעי לגילוי של הלילה הראשון של פסח, "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה". ועל אף זאת, לקראת הגילויים של שביעי-של-פסח וקריעת ים סוף – כאשר ים נהפך ליבשה, "עלמא דאתכסיא" נהפך ל"עלמא דאתגליא" – היו זקוקים להקדמה של מסירות נפש.

בשביעי-של-פסח צריך ויכול כל אחד לקבל על עצמו את התקיפות של מסירות נפש על תורה ומצוות ועבודת הבורא במסירות נפש לכל השנה.

(ספר השיחות תש"ג עמ' 92)

גאולה ראשונה וגאולה אחרונה

פעם באחרון של פסח, אצל הרבי מהר"ש, שאל בנו, הרבי הרש"ב: מדוע היום האחרון של פסח הוא חג?

ענתה בתו של הרבי, דבורה-לאה, ואמרה: אני יודעת למה.

אמר לה אביה: אם את יודעת, הגידי.

פתחה דבורה-לאה ואמרה: כאשר יהודים שומרים את שבעת ימי הפסח כהלכתם, והם נזהרים מחמץ – עושים את היום האחרון יום-טוב. כל ישראל שמחים מכך שעברו את החג ולא נכשלו בחטא החמור של חמץ בפסח.

הרבי היה שבע-רצון ביותר מדברי בתו, ונענה ואמר: דבורה-לאה, יש לך ראש טוב!

מאוחר יותר ביקר הרבי מהר"ש, בלוויית שני בניו ובתו, אצל אביו, אדמו"ר הצמח-צדק. בין השאר חזר הרבי מהר"ש על דברי בתו. אמר הצמח צדק: זה תירוץ שכלי טוב.

והמשיך: אחרון-של-פסח הוא הסיום של מה שהותחל בלילה הראשון של פסח. בלילה הראשון של פסח הוא חג של יציאת-מצרים, הגאולה הראשונה של בני-ישראל, על-ידי משה רבינו, שהוא "גואל ראשון". זו ההתחלה.

אחרון-של-פסח הוא חג של הגאולה האחרונה, שהקב"ה יוציא אותנו מהגלות, על-ידי משיח צדקנו – "גואל אחרון". היום הראשון של פסח הוא יום שמחתו של משה רבנו; והיום האחרון של פסח הוא יום שמחתו של משיח צדקנו.

(ספר-השיחות ת"ש, עמ' 71)

חסידי משה וחסידי המשיח...

בשביעי-של-פסח הוא הגילוי של משה רבנו, ואילו באחרון-של-פסח הוא הגילוי של מלך המשיח.

אמר על כך הגאון החסיד רבי יצחק-אייזיק מהומיל: בשביעי-של-פסח אנו חסידיו של משה רבנו, ובאחרון-של-פסח אנו חסידיו של משיח-צדקנו.

(ספר-השיחות תש"ד עמ' 105)

השיא מגיע בסיום

ביציאת מצרים 'נפתח הצינור' לגאולה העתידה. והיות שבכל שנה חוזרת וניעורה אותה המשכה שנמשכה בפעם הראשונה. נמצא שבחג הפסח בכל שנה מתעורר מחדש גילוי הארת המשיח. ומכאן הקשר בין גילוי הארת המשיח ליום האחרון של פסח דווקא, שכן כל המשכה מגיעה לשיא האור והגילוי בסיומה.

(משיחת אחרון-של-פסח תש"כ. תורת מנחם כרך כר, עמ' 39)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

איסור 'חדש': אסור לאכול 'חדש' אף בזמן הזה עד תחילת ליל י"ז [ובחו"ל – ח"י] בניסן1. יש מחלוקת גדולה בפוסקים אודות תבואת חו"ל2 (ובפרט כשהגיעה לאה"ק3),שהשרישה אחר ט"ז בניסן, אם יש לאוסרה עד העומר הבא - ט"ז בניסן תשע"ה הבעל"ט. המנהג העתיק בין חסידי חב"ד היה להיזהר מ'חדש'4, וכיום רבים נזהרים בזה מכל החוגים.

שבת-קודש
י"ט בניסן, ד' דחול-המועד

הדלקת הנר: מברכות 'להדליק נר של שבת-קודש' בלבד.

מנחה: אין אומרים 'הודו', אלא מתחילים 'פתח אליהו'5.

קבלת שבת: מתחילים 'מזמור לדוד'6. ב'בואי בשלום' אומרים "גם בשמחה ובצהלה", ואין אומרים "ברינה"7. וממשיכים כרגיל. מתפללים ערבית של שבת, ואומרים בה 'יעלה ויבוא'.

אמירת 'שלום עליכם', 'אשת חיל', 'מזמור לדוד' 'דא היא סעודתא' – בלחש8.

שמחה: ביום-טוב – שמחת החג גדולה מבחול-המועד (המותר בכמה מלאכות), ובשבת חול-המועד – גדולה השמחה עוד יותר, ובפרט לנשים, שעול הכנת אוכל-נפש מוטל עליהן9.

שחרית: חצי הלל. מוציאים שני ספרי-תורה. בספר הראשון קוראים לשבעה עולים10 בפרשת תישא "ראה אתה אומר אליי" (לג,יב–לד,כו). מניחים את ספר-התורה השני על הבימה ואומרים חצי קדיש; הגבהה וגלילה; בספר השני קוראים למפטיר "והקרבתם" כמו לרביעי דאתמול; הגבהה וגלילה. הפטרה ביחזקאל (לז,א–יד): "היתה עלי יד ה'". בברכות ההפטרה אינו מזכיר יום-טוב, וחותם 'מקדש השבת' בלבד. יקום פורקן, אשרי, יהללו, חצי קדיש, מוסף דחול-המועד, עם קרבנות שבת11.

אם יש רק ספר-תורה אחד, אין מגביהים אחר חצי קדיש אלא גוללים למפטיר. ומגביהים וגוללים רק לאחר גמר המפטיר12. אולם את החצי קדיש אומרים תמיד אחרי הקריאה שלפני עליית המפטיר.

אומרים 'ולקחת סולת'13.

קידוש היום: מ'מזמור לדוד', כולו – גם 'על כן'14 – בלחש, חוץ מ"בורא פרי הגפן", כמובן.

מנחה: קוראים בתורה בפרשת 'קדושים'.

יום ראשון
כ' בניסן, ה' דחול-המועד

בספר-התורה הראשון קוראים לשלושה עולים בפרשת בהעלותך (במדבר ט,א-יד): "וידבר... ולאזרח הארץ", הגבהה וגלילה, ובספר השני עולה הרביעי בפרשת פינחס "והקרבתם" כדאתמול, חצי קדיש.

נר יום-טוב: מנהגנו להקדים לכתחילה ההדלקה בערב יום-טוב כמו בערב שבת, ומניחה את הגפרור לכבות מעצמו, כמו בשבת, ומברכת אחרי ההדלקה.

יום שני
כ"א בניסן, שביעי-של-פסח

מי שלא הדליקה קודם השקיעה, תדליק לפני הקידוש מאש שהודלקה לפני החג.

אין מברכים 'שהחיינו' לא בהדלקת הנרות ולא בקידוש.

שמחת שביעי-של-פסח (ואחרון-של-פסח) גדולה מזו של שאר ימי הפסח, כיוון שבו היתה שלימות עניין יציאת מצרים, וההכנה לגאולה העתידה15, ואז דווקא היתה לידת נשמות ישראל. יש שמסרו בשם הצמח-צדק ששביעי-של-פסח הוא הדרגה ד'כל השביעין חביבין'16.

בשביעי-של-פסח, שבו מתגלית העצמות בבחינת "חשף ה' את זרוע קדשו", וכל אחד ואחד יכול לקחת ולקבל, יש לייקר כל רגע17.

* "לטהרנו מקליפותינו": המתוועדים ביו"ט זה בבית-הכנסת או בבית, זקנים עם נערים18, ייזהרו שלא לטלטל קליפות אגוז מפני איסור 'מוקצה', כי אף שאזהרת אדמו"ר הזקן הידועה בסידורו19  נאמרה רק על שבת ולא על יום-טוב (שבו אין איסור לברור את הפסולת מתוך האוכל, ויש רק איסור מוקצה בטלטול הקליפות)20, הרי רואים במוחש שרבים נכשלים בזה, ורק אם הצטברו קליפות רבות ויש בזה משום 'גרף של רעי', יהיה מותר לטלטלם החוצה או לאשפה21.

תהלוכה: כ"ק אדמו"ר הנהיג זה כמה וכמה שנים, ללכת בשביעי-של-פסח אחה"צ (וכן בחג השבועות ובשמיני-עצרת) ב'תהלוכה' לבקר את בני-ישראל שבבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות בכמה וכמה שכונות, כדי להוסיף בשמחת החג (על-ידי ההתאחדות עם רבים מבני-ישראל שבשאר שכונות), ובפרט על-ידי אמירת דברי תורה ("פיקודי ה' ישרים משמחי לב"), נגלה דתורה ופנימיות התורה22.

בליובאוויטש ניעורים כל הלילה, עוסקים בלימוד תורה23 [ומתוועדים]. הניעור כל לילה זה וכיו"ב – אין צריך לקרוא קריאת-שמע שעל-המיטה24.

* בלקוטי-שיחות25 נזכר אודות "אמירת שירת הים בשביעי-של-פסח בשמחה עצומה" (אם-כי לא נתפרש מתי). והרי כן הוא מנהג ישראל בהרבה קהילות. וראה ב'המלך במסיבו'26 שמזכיר הרבי את המנהג בארץ-ישראל לילך לשפת הים [והרי שם הוא עיקר אמירת שירת הים!] ולשמוח בשירה וריקודים, ומקשר זאת למנהגנו להיות ניעורים בליל זה. היו לומדים כמה שיעורים, נגלה ונסתר. פעם אחת הורה אדמו"ר מהוריי"צ ללמוד בליל זה את המאמר ד"ה 'הים ראה וינוס' שבליקוטי-תורה (טז,ב). ופעם אחרת הורה ללמוד את המאמר שלאחריו, ד"ה 'והניף' (טז,ד)27.

בשם אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע נמסר, שבשביעי-של-פסח "הישיבה כשלעצמה (=להישאר ער, נוסף על הלימוד) היא גם-כן עניין".

שחרית: חצי הלל. קדיש תתקבל. שיר של יום. מוציאים שני ספרי-תורה, שלוש-עשרה מידות (פעם אחת), ריבונו-של-עולם, ואני תפילתי, בריך שמיה וכו'. בספר הראשון קוראים לחמישה עולים בפרשת בשלח: "ויהי בשלח... ה' רופאך".

הנה המילים הנאמרות בנגינה מיוחדת כנהוג, לפי שתי הנוסחאות שהביא ב'אוצר מנהגי חב"ד'28, רובן בפסוקים שיש בהם שם ה', והחילוקים ביניהן נכנסו כאן בסוגריים מרובעים: מימינם ומשמאלם (השני), ויאמינו בה' ובמשה עבדו, סוס ורוכבו רמה בים, [זה א-לי ואנווהו] אלוקי אבי וארוממנהו, ה' שמו, ימינך ה' תרעץ אוייב, נורא תהילות עושה פלא, [נהלת בעזך אל נווה קדשך], עד יעבור עם זו קנית, ה' ימלוך לעולם ועד, [הלכו ביבשה בתוך הים, (ותען להם מרים...) סוס ורוכבו רמה בים].

בעת קריאת שירת הים – עומדים29. מניחים את הספר השני על הבימה ואומרים חצי קדיש. בספר השני קוראים למפטיר "והקרבתם" כבכל ימי חול-המועד (גם בשעת הדחק30 אין להעלות קטן למפטיר). הפטרה "וידבר דוד"31.

הזכרת נשמות32: רבותינו נשיאינו נהגו לאחוז בעץ-החיים של ספר-התורה בעת אמירת יזכור. מי שהוריו בחיים, יוצא מבית-הכנסת בזמן הזכרת נשמות. אָבֵל (רח"ל) בשנה הראשונה לפטירת אביו או אמו, נשאר בבית-הכנסת אך אינו מזכיר נשמות. בהזכרת נשמות אומרים "בן פלונית".

אומרים 'אב הרחמים'. גם מי שאינו מזכיר נשמות אומר זאת (ואם-כן, יש לקרוא להם לחזור לבית-הכנסת לאמירה זו). אשרי. יהללו. תפילת מוסף.

סעודת משיח33

בשמחת-תורה ובאחרון-של-פסח היו מנגנים את הניגון 'האָפ קאָזאַק'34 של הרה"ק הסבא משפולה נ"ע.

כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ היה נוהג באחרון-של-פסח להורות שירקדו "ריקוד של משיח" ("משיח'ס טאַנץ"), והיו פעמים שגם כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הורה כן.

רבינו הבעל-שם-טוב היה אוכל סעודה שלישית ביום אחרון-של-פסח (בחו"ל) והיתה נקראת אצלו "סעודת משיח"35, משום שביום זה מאיר גילוי הארת המשיח.

מנהג קבוע הנהיג כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לשתות ד' כוסות בסעודה זו, ארבע כוסות יין, כנגד ארבע כוסות הנחמה שעתיד הקב"ה להשקות את ישראל. מי שקשה לו, ישתה מעט ויוסיף קצת בכל פעם וייחשב לו ככוס נוספת36.

גם לאחר ארבע הכוסות אפשר לומר 'לחיים', ופשיטא – [שכל זה יהיה] באופן של זהירות משכרות, חס-ושלום, היפך הציווי והיפך הרצוי, על-ידי זה שייקח כוסות שלפי-ערכו, או שישתה רוב כוס וכיוצא בזה37.

"בארץ-ישראל אוכלים סעודת משיח (ושותים ארבע כוסות) בשביעי-של-פסח"38. למעשה, עורכים בדרך-כלל את הסעודה לאחר תפילת מנחה.

נוהגים לערוך סעודה זו ברוב עם, ומנגנים ניגוני רבותינו נשיאינו ועל-פי הסדר שהורה הרבי בהתוועדויות דראש-השנה. לפני כל ניגון מכריזים שם בעל הניגון. ניגון ג' תנועות (להבעש"ט, הה"מ ואדמוה"ז), א-לי אתה (אדמוה"ז), ניגון מקהלת אדמו"ר האמצעי (אדהאמ"צ), ימין ה' (הצ"צ), לכתחילה אריבער (מהר"ש), ניגון הכנה (הרש"ב), הבינוני (הריי"צ), אתה בחרתנו / הוא אלוקינו / הושיעה (הרבי), ניגון הקפות (הרלוי"צ – אביו של הרבי).

לאחרי זה מנגנים כפי שהיה הסדר בסוף ההתוועדויות הגדולות (למעט השנים תשמ"ו ואילך): ניגון הכנה, ד' בבות, ניע זשוריצי.

צבאות ה': בשנת תש"מ הורה הרבי לערוך כינוסים ומסיבות לילדי ישראל שלפני גיל מצוות (בנים לעצמם ובנות לעצמן) בארץ-הקודש ובחו"ל בשביעי-של-פסח, להסביר להם את משמעות יציאת מצרים ומסירת-נפשם של ישראל אז לעבור בים כדי להגיע למתן-תורה, מה שהביא את בקיעת הים ועד למתן-תורה, וכדאי ונכון לקשרם עם סעודת משיח, ועל-ידי זה מחזקים קיום העולם וממהרים את קץ הגלות39.

יום שלישי
כ"ב בניסן – אסרו-חג40

אין מתענים, ומרבים קצת באכילה ושתייה41.

עד אחרי ראש-חודש אייר, אין אומרים תחנון ו'למנצח... יענך'42.

כינוס תורה: כ"ק אדמו"ר הנהיג, זה כמה שנים, שבהמשך ובסמיכות לחג הפסח43 יארגנו 'כינוס תורה', מיד לאחר החג ובאופן שיוכלו להגיע אליו גם מרחוק, שבו כמה וכמה שקלא וטריא ומפלפלים בדברי תורה, כי בהמשך לחג הפסח מתחיל מחדש העניין ד'משה קיבל תורה מסיני' תורה שבכתב ותורה שבעל-פה וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, וממילא זהו הזמן המתאים להוסיף בלימוד התורה...

"וכדי להוסיף בזה, כדאי לעורר יהודים בכל מקום ומקום האפשרי, שדבר נכון וטוב מאוד שיערכו 'כינוס תורה' בימים אלו בשבוע זה, או על-כל-פנים בשבת הבאה, או בימים שלאחרי זה (בכל מקום – לפי תנאי המקום והזמן). ובמקומות שעורכים כבר כינוס תורה – יוסיפו בזה, בכמות ובאיכות...

"תכלית הכינוסים היא גם 'והַעמידו תלמידים הרבה', ואחד האמצעים להבטיח זאת הוא על-ידי הדפסת הנאמר בכינוסים ('בקלף נאה ודיו נאה')"44.

מנהגי ימי הספירה

נישואין: אין נושאים נשים בין פסח לעצרת, לפי שהם ימי דין ומתאבלים בהם על עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו בימים אלו45.

בדבר נישואין בל"ג בעומר – משנה אחרונה46 ומעשה רב47 שעושים גם בליל ל"ג בעומר.

בדבר נישואין בשלושת ימי הגבלה48 – בשנים עברו49 העדיף הרבי לדחות זאת לאסרו-חג, אך בשנים האחרונות, כשביטל את ההגבלות שבתאריכים כידוע, התיר והסכים לערוך נישואין אז, וכן הורה הרה"ג רז"ש דבורקין ע"ה למעשה.

מותר לעשות שידוכים וסעודת-שידוכים בלא ריקודים, מחולות וכלי-זמר50. מותר לערוך סעודות-רשות, אבל בלי "ריקודים, מחולות ושמחות יתרות"51. אין להקל בזה בערב שבת-קודש ובמוצאי שבת-קודש יותר מבשאר ימי השבוע. עם זאת, נהגו להתוועד ולזמר ניגונים חסידיים בפה ואף ברשמקול, ואף ה'מחולות' שבהתוועדות אין אוסרים52.

הכנסת ספר-תורה מתירים גם בתופים ובמחולות, כנהוג53.

תספורת: על-פי האריז"ל, אין מסתפרים, גם בעלי ברית, ואפילו בל"ג בעומר, עד ערב שבועות. נהוג לחנך בעניין זה גם את הקטנים54.

תספורת מצווה לבני שלוש: מי שיום-הולדתם חל עד ל"ג בעומר – יעשוה בל"ג בעומר (ואם אפשר – במירון)55, ואלה שנולדו אחריו – בערב חג השבועות56, אבל אין להקדים התספורת לל"ג בעומר לפני מלאות לילד שלוש שנים57.

אם הגיע הילד לגיל זה לפני הפסח, אין לדחות התספורת (והתחלת החינוך) עד ל"ג בעומר, ולכל היותר יכול לסיים התספורת בל"ג בעומר58.

את שאר ענייני חינוך הילד (להרגילו בנשיאת טלית-קטן, ברכות-השחר, ברכת-המזון וקריאת-שמע שעל המיטה) יעשו כבר בהגיעו לגיל שלוש59.

נשים: מותר לאישה לספר בימי הספירה את השערות היוצאות מחוץ לכיסוי-הראש ואינה יכולה לכסותן. מריטת שער הגבות, הריסים והרגליים אינה נחשבת תספורת60.

'שהחיינו': נוהגים שאין מברכים 'שהחיינו' (מלבד על פדיון-הבן ובכל דבר שעלולים להחמיץ)61 בימי הספירה. אך בשבת ובל"ג בעומר – מברכים62.

מלאכה: נוהגים אנשים ונשים שלא לעשות מלאכה כל ימי הספירה משקיעת החמה ואילך, עד לאחר הספירה63 (וזו סיבה נוספת שגם הנשים יספרו ספירת-העומר).

רפואה: "ובפרט שנמצאים אנו בימים שבין פסח לעצרת, זמן מסוגל לרפואת הגוף ובריאות, כמבואר בספרים"64.

נסיעות: אין להימנע מנסיעות וטיולים בימי ספירת-העומר65.

_________________________________

1)    שו"ע אדמוה"ז סי' תפט סכ"ט.

2)    שם ס"ל. שו"ת צמח-צדק יו"ד סי' שנב. אנציקלופדיה תלמודית ערך 'חדש' (כרך יב, טור תרכב).

3)    ראה המובא באנציקלופדיה שם ע"י ציון 89.

4)    ה'עולם' (האשכנזים) נהגו להקל בזה מדורי-דורות, אך בימי אדמוה"ז כבר היו רבים, ובפרט מהחסידים, שהחמירו בזה (עיין שו"ע אדמוה"ז שם. שו"ת אדמוה"ז סו"ס ו, סו"ס ז וסי' כ. ובשו"ת צמח צדק יו"ד סי' ריח (לח, סע"ד) מביא בשם אדמוה"ז "יש לו צד ליישב מנהג העולם המקילים בחדש...", ומסיק "ומ"מ ודאי שכל יר"ש יחמיר לעצמו..."). בקובץ 'היכל הבעש"ט' (ז) תמוז תשס"ד עמ' סו, נדפס "בירור כללי בעניין איסור 'חדש' בחו"ל ומנהג החסידים בזה" ושם מסכם ארבע פסיקות שונות מאדמוה"ז בזה, והביא שאדמו"ר מהורש"ב נזהר מ'חדש' (אולי במצבים מסויימים), ובשם הרה"ח רי"ל שיחי' גרונר מסר, שהרבי לא הקפיד בזה. ואכן בדורות האחרונים לא נזהרו בזה, עד שבשיחת אחש"פ תש"מ (הנחת הת' בלתי מוגה, סעיף עז) נאמר "בפועל אין נזהרין בזמננו ב'חדש'", אף שאומר שאם יימצא מי שנזהר בזה כיום, תע"ב. ולימד זכות על כך, עיי"ש. אבל כיוון שבשנים האחרונות 'איכשר דרא' בעניין זה, הרי לכאורה כעת גם עלינו להיזהר בזה (וגם אם ברור שהרבי המשיך להקל בזה גם בשנים האחרונות, הרי כבר כתב אדמוה"ז "שמגדולים בהנהגתם אין למדין אלינו בדינים הנגלות לנו באו"ה כשר ופסול" ('מאה שערים' עמ' 78. וראה מה שציין ע"ז בס' מגדל עז עמ' שעה)). ובפרט בחדש מחו"ל שנכנס לארה"ק, ראה בהנסמן לעיל הערה 3.

5)    ספר-המנהגים עמ' 25.

6)    סידור אדמוה"ז.

7)    ספר-המנהגים עמ' 26.

8)    שם, עמ' 28.

9)    לקוטי-שיחות כרך יד, עמ' 420.

10)  נהוג לברך את העולה לתורה ביום-טוב: "בעבור שעלה... ולכבוד הרגל... ויזכה לעלות לרגל". וצריך ביאור מדוע אין רגילים לנהוג כן גם בשבת-חול-המועד, שהקריאה בה היא בעניינא דיומא "לכבוד הרגל", ומדוע אין מברכין את העולה כמו ביום-טוב?

11)  לוח כולל-חב"ד.

12)  כך מסר הרב אליהו שיחי' לנדא (וכן נפוץ בין האשכנזים בכלל), וראה פסקי-תשובות סי' קלד ס"ק ד.

13)  'התוועדויות' תשמ"ו ח"ג ס"ע 186 (אף שלחם הפנים היה מצה, הרי השקו"ט בזה היא כבכל ענייני שבת: שלום עליכם וכו', והוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ היא לומר זאת, ע"כ. וצע"ק שלא נזכר לאומרה בלחש, כשאר העניינים, בלוח 'היום יום' יט בניסן ובספר-המנהגים עמ' 57, הע' 8 – 'התקשרות' גיליון מה, עמ' 26).

14)  ספר-המנהגים שם.

15)  ספר-המנהגים, מנהגי שביעי-של-פסח, ובנסמן שם.

16)  'המלך במסיבו' ח"א עמ' קנה-ו, וש"נ.

17)  כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, ע"פ ס' השיחות תרח"ץ עמ' 270.

18)  ראה בקצות השלחן סי' קמז בבדי השלחן אות יא ד"ה ולכאורה יש להקשות, ובס' שבת כהלכה דלהלן.

19)  נדפס בהוספות לשו"ע שלו ח"ב, במהדורה הישנה עמ' 829 ובחדשה ריש עמ' תתק"ג, ד"ה טוב למנוע.

20)  ראה בס' שבת כהלכה ח"ב פי"ג בציונים והערות אות מב.

21)  שו"ע אדמוה"ז סי' שח סעיף סז, ועיי"ש סעיף עה.

22)  סה"ש תנש"א ח"א עמ' 436 בהערה. 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' ריח (ומציין לס' 'הלכות החג בחג' עמ' 190).

כמה נקודות בנושא (מתוך קובץ 'התהלוכה' בהוצאת צא"ח נ.י., ערב שבועות תש"ס), משיחות לא מוגהות: אין לחפש תירוצים להשתמט מזה (ב' דחה"ש תשד"מ); לקחת עמו רק את "בניו שהגיעו לחינוך" ולא את כל בני-ביתו (שם); יש זכות מיוחדת לאלה שהלכו למקום רחוק דווקא (ב' דחה"ש תשמ"ג); מכל פסיעה ופסיעה נברא מלאך (ב' דחה"ש תשכ"ח); לא להסתיר מניין באים, בשליחות הרבי, לדבר בהרחבה ושלא להתפעל מאף אחד (אם כי יש להיזהר שלא לפגוע באף אחד, ודברי חכמים בנחת נשמעים) (ש"פ ניצבים תש"י); כשאין מניחים לדבר, אין צריך להתפעל ולהתייאש, אלא צריך למצוא עצות ותחבולות שירשו לו לדבר (אחש"פ תשי"ב); בכל מקום ומקום שאליו מגיעים, אומרים ד"ת מתורת החסידות (תשד"מ), עניינים קלים (ר"ד ו' טבת תשי"ב); יש לשמח יהודים, ולעוררם בכל ענייני יהדות, כולל חיזוק האמונה בביאת המשיח (תשמ"ו).

23)  ספר-המנהגים, שש"פ. 'אוצר' עמ' ריד.

24)  משא"כ בלילה רגיל – ראה סה"ש תרצ"ו עמ' 1, תש"ב עמ' 100.

25)  ח"ז עמ' 270 ואילך.

26)  ח"ב עמ' קכט.

27)  'אוצר' עמ' רטו (וכן האמור בהמשך). בדברי כ"ק אדמו"ר מוהר"ש שבס"ה שם משמע, שגם בליל זה  טובלים לפנות בוקר כמו בליל שבועות, ועד"ז בליל הו"ר – 'אוצר' שם עמ' שלג. וע"ע.

28)  עמ' ריז.

29)  ספר-המנהגים. אדמו"ר מהורש"ב עמד כשפניו אל הס"ת, כמובא ב'רשימות' חוברת ה, עמ' 25, וכן נהג הרבי. אבל ב'היום יום' העתיק זאת רק בקשר לעשרת הדברות, ולא לשירת הים. וכנראה פרט זה אינו הוראה לרבים.

30)  ע"פ 'התוועדויות' תשמ"ה ח"ד עמ' 2334, 'שערי הל' ומנהג' או"ח ח"ב ס"ע רפב.

31)  שו"ע אדה"ז סימן תצ סעיף יג. לוח כולל-חב"ד.

32)  המנהגים ומקורם – ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' רכא ואילך. בלבוש סי' תצ ס"ט ד"ה מה, כתב הטעם שמזכירים נשמות ביום אחרון דפסח וכו' משום שקוראים בו "כל הבכור" שבו נאמר "איש כמתנת ידו". ואין טעם זה מועיל למנהג זה בא"י, שאין נוהגין בה יו"ט שני. והנה בסעודת חג השבועות תשכ"ט ('המלך במסיבו' ח"א עמ' שכא) נשאל הרבי מדוע מאחרים תמיד את הזכרת נשמות ליום האחרון של החג, וענה "כיוון שזהו עניין של צער, דוחים זאת לבסוף". וטעם זה פשוט ומתאים גם למנהג א"י (תודה להרב מ"מ שי' לאופר).

33)  רוב המנהגים נסמנו ב'אוצר' עמ' רכט ואילך. לשאלה מדוע הרבי ואנ"ש אין נוהגים כאמור בלוח 'היום יום' כב ניסן (וממנו בספר-המנהגים ובלוח כולל-חב"ד) "מהדרין לקדש, אח"כ מתפללים תפילת המנחה, ואח"כ סעודת יו"ט", ראה 'אוצר' עמ' רכח.

34)  ספר-הניגונים ח"א, ניגון כד. הטעם משום שזהו ניגון של שמחה וניצחון, שהן נקודות המועדים הללו ('המלך במסיבו' ח"א עמ' קנז), וכן מפני שה'סבא' עסק בפדיון שבויים, השייך לחג הפסח, 'זמן חירותנו' (שם ח"ב עמ' קלו).

35)  דהיינו המשכת עניין משיח, המופיע בארוכה בהפטרת היום, בפנימיות, "דם ובשר כבשרו". לקוטי-שיחות כרך ז, עמ' 273. וראה ב'אוצר'.

36)  שיחת שבת מבה"ח אייר תשי"ז (תורת-מנחם חי"ט עמ' 354), וזה בהתאם להאמור בשיחת אחש"פ תשמ"ה סנ"ג, שצ"ל ד' כוסות מלאים דווקא, הובא ב'אוצר' שם עמ' רלג, עיי"ש. בשנת תשמ"ו וממנה והלאה הורה הרבי לשתות ארבע כוסות מלאים עד תומם.

37)  'התוועדויות' תשמ"ח ח"ג עמ' 173.

38)  סה"ש תנש"א ח"א עמ' 444, הערה 77. לקוטי-שיחות כרך כב, עמ' 218. ועוד.

39)  לקוטי-שיחות שם, עמ' 217.

40)  בחו"ל – אחרון-של-פסח. מהדרין לאכול 'שרויה' בסעודות הלילה והיום. בנטילת מים אחרונים – שוב מעבירים המים על השפתיים כבכל השנה. הדלקת הנרות – רק אחרי צאת הכוכבים, ומברכת "להדליק נר של יו"ט" בלבד. בשחרית מוציאים שני ס"ת (ואומרים י"ג מידות פ"א, רבש"ע וכו'). בראשון קוראים לה' עולים בפ' ראה "כל הבכור", ח"ק, ובשני מפטיר כדאתמול. הפטרה "עוד היום...". הזכרת נשמות. מוסף. אחרי מנחה – סעודת משיח. למחרת – אסרו-חג.

41)  שו"ע אדמוה"ז סי' תכט סי"ז. לוח כולל-חב"ד.

42)  לוח כולל-חב"ד.

43)  וגם לחג-השבועות וחג-הסוכות.

44)  סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 413-411.

45)  שו"ע אדמוה"ז סי' תצג ס"א.

46)  שיחות קודש תשל"ז ח"א עמ' 703, שערי הל' ומנהג ח"ה עמ' קז.

47)  בליל ל"ג בעומר תשמ"ט – התוועדויות תשמ"ט ח"ג עמ' 178. ודלא כמ"ש באג"ק כרך ח, עמ' שיח.

ישתדלו לגמור את החופה והסעודה לפני ליל ל"ד, אך אם אירע שנתאחרה הסעודה, וי"א אף החופה, יכולים לעשותה בלילה – 'בין פסח לשבועות' עמ' רעח, נטעי-גבריאל הל' פסח ח"ג עמ' ריז וש"נ.

48)  כצ"ל ע"פ שו"ע אדמוה"ז שם ס"ה. ראה אג"ק ח"ט עמ' מו וב'התקשרות' גיליון תסד, עמ' 19.

49)  אג"ק כרך ח הנ"ל.

50)  ערוך-השולחן שם ס"ב, והמקורות שצויינו בס' 'בין פסח לשבועות' עמ' רפה.

51)  שו"ע אדמוה"ז שם סו"ס א. וראה לקוטי שיחות כרך לז עמ' 122 (בלה"ק: התוועדויות תשמ"ו ח"ג עמ' 337). שו"ת: דברי נחמיה דף ע טור ד. יחוה דעת ח"ו סי' לד.

52)  הגרש"ז גרליק ז"ל, ע"פ דיוק הלשון הנ"ל "ושמחות יתירות".

53)  'בין פסח לשבועות' עמ' רפו, וראה בירור בנושא זה ב'התקשרות' גיליון רמו עמ' 19. (אך המפורש בסוף שיחת ש"פ אמור תנש"א – סה"ש ח"ב עמ' 534, מתייחס לכאורה לל"ג בעומר עצמו).

54)  אגרות הרמ"ז סי' ב, הובא בשערי-תשובה סו"ס תצג. וע' 'אוצר' ס"ע רפג.

55)  שערי הלכה ומנהג או"ח ח"ב סימנים רכב, רצו. שלחן מנחם (או"ח) ח"ג עמ' לה-לז, וש"נ

56)  אג"ק חי"ב עמ' תמא (למי שנולד בכ' אייר). 'אוצר' עמ' רס. ולפלא שלא נזכר בספרים הנ"ל.

57)  לקוטי שיחות ח"ז עמ' 349.

58)  אג"ק חי"ד עמ' לט.

59)  אג"ק ח"ה עמ' כב, וחי"ד עמ' לט. וראה בכ"ז המובא ב'אוצר' עמ' רנט-רס. אמנם ההכנסה ל'חדר' אינה עניין של 'אירוע', ואינה חייבת להיעשות מייד בהגיעו לגיל שלוש, אלא כאשר מכניסים אותו ל'חדר' בקביעות (וראה גם בסה"ש תשמ"ז ח"א עמ' 326, ובלה"ק 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 449, אודות התחלת לימוד א"ב שזמנו "מאז התספורת, או בכל ילד לפום שיעורא דיליה") כפי שכ"ק אדמו"ר מהורש"ב הוכנס ל'חדר' בגיל שלוש וחצי (לקוטי שיחות ח"ה עמ' 86 ועיי"ש בהערה 4), וכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ - רק בשנת תרמ"ד – סה"מ תשי"א עמ' 168), ואז מקיימים את כל המנהגים הקשורים בזה. [וראה 'כפר חב"ד' גיליון 1366 עמ' 33 שהיתה הוראה להכניס בגיל חמש, והוא עניין אחר, ראה בהל' ת"ת פ"א ה"א וב'הערות וציונים' שם].

60)  'בין פסח לשבועות' עמ' רמא. שבח-המועדים עמ' 188.

61)  ראה כף-החיים סי' תקנ"א סי"ז.

62)  ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 745. וראה 'אוצר' עמ' רנח.

63)  שו"ע אדמוה"ז סו"ס תצג. ומסיים שם "ואותן הנשים שאינן סופרות, אפשר שיש להן לשבות ממלאכה כל הלילה".

64)  אג"ק כרך טו עמ' ק, ובכ"מ.

65)  שו"ת מנחת-אלעזר ח"ד סי' מד, 'דרכי חיים ושלום' סי' תרכז (וכתב שאדרבה, ימים אלו הם ימים מוצלחים לנסיעה). (וראה גם בין פסח לשבועות ס"פ טו. נטעי-גבריאל פסח ח"ג פנ"ו סי"ד, עיי"ש).


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)