בעיר סטריה התגוררה קבוצה גדולה של חסידי ה'חוזה' מלובלין. רב העיר, בעל 'קצות החושן', היה מן המתנגדים. בשל כך שרתה מתיחות בין הרב לחסידים. פעם אחת אסר עליהם הרב לעשות דבר-מה, ולא שמעו לו החסידים. נידה אותם הרב לשלושים יום. החליטו החסידים לנסוע לפרק-זמן זה אל רבם, ה'חוזה'.

כשהגיעו ללובלין מסרו את שמותיהם אל הגבאי, כנהוג. ה'חוזה' עבר על הרשימה, ואמר לגבאי כי יכניס אותם רק כעבור כשבועיים וחצי, וזה היה בדיוק ביום שנסתיימו שלושים ימי הנידוי.

כשנכנסו אל הרבי אמר להם: "הקב"ה אמר 'ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי, במשה'. מה פשר הכפילות? אלא יש צדיק שהוא בבחינת 'עבדי', הדבק בה' תמיד; ויש רב ומורה-הוראה שהוא בבחינת 'משה', ש'קיבל תורה מסיני'. אומר הקב"ה, שאפילו אם הרב הוא רק 'משה' ולא 'עבדי', צריכים לירא מפניו. מדוע אפוא לא יראתם מפני הרב מרא דאתרא?!".