מה בין בהמות מדבריות לבהמות ביתיות? * שקלא-וטריא בדין איסור תחומין ביום טוב, האם נחשב כמלאכה, ומדוע כשמדובר בהשגת אוכל מחוץ לתחום לא ייחשב כצורך האכילה? * גם יהודים שהם בבחינת "מדבריות" שלא נכנסים לעיר כי אם לעתים נדירות, "רבי" לא מתייאש מהם ומוצא דרך כיצד לתקנם, וכך גם לגבי תלמידיו ההולכים בדרכו * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בסיום מסכת ביצה שנינו1: "אין משקין ושוחטין את המדבריות (כלומר: אף שמותר לשחוט בהמה ביום-טוב כיון שהותרה מלאכת אוכל נפש, מכל מקום, אין שוחטין את המדבריות "משום מוקצה"2), אבל משקין ושוחטין את הבייתות. אלו הן בייתות הלנות בעיר, מדבריות הלנות באפר".
[...] ובהמשך הגמרא: "תנו רבנן אלו הן מדבריות ואלו הן בייתות, מדבריות, כל שיוצאות בפסח ורועות באפר ונכנסות (לישוב) ברביעה ראשונה (במרחשון), ואלו הן בייתות, כל שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום. רבי אומר אלו ואלו בייתות הן, אלא אלו הן מדבריות, כל שיוצאות ורועות באפר ואין נכנסות לישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים".
והיינו, שהיתר השחיטה בבהמות בייתות (שאין בהם איסור מוקצה) הוא רק בבהמות שנמצאות (עכשיו) בתוך התחום, אבל בהמות שנמצאות (עכשיו) מחוץ לתחום, אסור לילך ולשוחטם, משום איסור תחומין.
ב. וצריך להבין:
כיון שלצורך אוכל נפש הותרה מלאכה ביו"ט, שלכן הותרה מלאכת שחיטה – אם כן מטעם זה יהיה מותר גם תחומין ביום-טוב, ויוכלו לשחוט גם בהמות שנמצאות מחוץ לתחום?
ומבאר החתם סופר3, ד"ודאי אילו היה איסור תחומין בכלל מלאכה, היה בכלל היתר אך4 אשר יאכל לכל נפש וכו', אמנם תחומין . . הוא איסור בפני עצמו לא מטעם מלאכה, שהרי אין שום תנא שיהא מכניס תחומין בכלל מלאכת המשכן, ורק . . איסור בפני עצמו שאינו ענין לאיסור מלאכה, כאיסור חמץ בפסח וחדש לפני העומר וכדומה, ומה ענין זה להיתר אוכל נפש".
אמנם, על פי זה צריך להבין מהו מקור וטעם איסור תחומין ביום-טוב – שהרי איסור תחומין נלמד ממה שכתוב5 "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי", ופסוק זה נאמר בשבת ולא ביום-טוב?
ובשלמא אם איסור תחומין הוא מטעם מלאכה, הרי זה בכלל הציווי "כל מלאכת עבודה לא תעשו" שנאמר ביום-טוב6; אבל כיון שאיסור תחומין אינו ענין לאיסור מלאכה, אם כן, למה יהא אסור ביום-טוב?
ומבאר החתם סופר3, ד"קרא במן כתיב שלא יצא האיש ממקומו י"ב מיל, כיון דלא ירד המן ביום-טוב, אם כן יום השביעי לאו דוקא . . מאותו טעם עצמו (שלא ירד המן) איסור תחומין ביום-טוב כמו בשבת ממש".
אמנם, תירוץ זה הוא רק לפי הדעה שגם ביום-טוב לא היה יורד המן, וכפי שמביא התוספות בריש מסכת ביצה7 ש"כאן משמע שהמן לא היה יורד ביום-טוב", אבל יש דעה שרק "בשבת לא היה יורד מן", כמו שכתוב8 "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו", "ברכו במן וקדשו במן"9, "אבל ביום-טוב היה יורד", וכמו שכתבו התוספות שיש בזה "מדרשים חלוקין".
ולפי תירוץ החתם-סופר, נמצא, שלדעה שביום-טוב היה יורד המן, אין שום מקור לאיסור תחומין ביום-טוב! והרי איסור תחומין ביום-טוב הוא לכל הדעות, דלא מצינו בשום מקום שיש מאן-דאמר שסבירא ליה שאין איסור תחומין ביום-טוב.
ועל כורחך צריך לומר, שגם איסור תחומין הוא מטעם מלאכה, והיינו, שזהו גדר של מלאכה כמו כל המלאכות, ולכן אסור ביום-טוב משום "כל מלאכת עבודה לא תעשו".
וכן מוכח גם מדברי המהרש"א בכתובות10 ש"צריך ליתן טעם אמאי לא התירו נמי תחומין לצורך, דהא אפילו מלאכה גמורה התירו מהאי טעמא דמתוך", שמזה מוכח שסבירא ליה שתחומין הוא בגדר מלאכה. והדרא קושיא לדוכתה – למה לא הותר איסור תחומין לצורך אוכל נפש?
ג. והנה, המהרש"א שם כתב "ויש ליישב". ובמפרשי המהרש"א11, ש"כוונתו דלקרב המאכל אליו זה מותר, אבל לקרב עצמו אל המאכל זה אסור, משום דקירוב עצמו אל המאכל דומה . . כמכשירי אוכל נפש . . ואם כן האיש בעצמו לא רשאי לצאת חוץ לתחום כו'".
כלומר: מה שהותר לצורך אוכל נפש הוא רק מלאכה שהיא בגוף המאכל,
וכמו שכתב רבינו הזקן בריש הלכות יום-טוב ש"כל מלאכה הנעשית באוכל או במשקה, כגון הקצירה . . והשחיטה והבישול . . וההוצאה מרשות לרשות, כל אלו כיון שהן נעשין בגוף האוכל ומשקה, וכשאדם נהנה מהאוכל ומשקה הרי נהנה מגוף המלאכה עצמה . . לפיכך נקראין כל מלאכות אלו וכיוצא בהן מלאכת אוכל נפש שהתורה התירה לעשותה לצורך אכילת יום-טוב",
מה שאין כן איסור תחומין – הרי מלאכה זו אינה בגוף המאכל והמשקה כמו מלאכת הוצאה מרשות לרשות, אלא היא מלאכה שמצד האדם,
– ולכן הדין דתחומין הוא כרגלי הבעלים12, מה שאין כן בהוצאה מרשות לרשות אין נפקא-מינה אם רשות היחיד היא רשותו של הבעלים או של אחר, כיון שאיסור הוצאה מרשות לרשות הוא בנוגע לדבר עצמו, דלא כאיסור תחומין שהאיסור הוא (לא על הדבר עצמו, אלא) על האדם –
ולכן לא שייך בה ההיתר דאוכל נפש, ואסורה ביום-טוב.
ועל פי זה יתיישבו היטב ב' העניינים: (א) מקור איסור תחומין ביום-טוב – דהוי בגדר מלאכה, (ב) הטעם שלא הותר תחומין ביום-טוב לצורך אוכל נפש – כיון שאין זה מלאכה בגוף המאכל, אלא איסור מצד האדם.
* * *
ד. [...] ידוע מה שכתב אדמו"ר האמצעי בביאורי הזהר פ' וישלח13 (על הפסוק14 "כי ישרים דרכי ה'"), שהדינים שאמרו התנאים והאמוראים היו על פי ראייתם בשרש העניינים כפי שהם למעלה, ועל פי זה הבינו שבהשתלשלות למטה צריך להיות הדין באופן כך וכך.
ועל פי זה מובן, שגם הדינים שאינם להלכה, יש להם מקום באמיתת העניינים – כי נוסף לכך שיש להם מקום כיון נזכרו שבתורה, הרי כיון שדינים אלו נאמרו על פי ראיית הדברים בשרשם למעלה, הרי בוודאי שאפילו אם מאיזו סיבה שתהיה לא נמשך העניין בעולם למטה, ישנו איזה עולם שבו היא ההנהגה באופן כזה.
ועל דרך שמצינו בנוגע לפלוגתות בית שמאי ובית הלל – שאף שבזמן הזה לא זו בלבד שאין הלכה כבית שמאי, אלא יתירה מזה, ש"בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה"15, מכל מקום, לעתיד לבוא תהיה הלכה כבית שמאי16.
ועל דרך זה מובן גם בנוגע לפלוגתא דרבנן ורבי בסוף מסכת ביצה "אלו הן בייתות" – שלדעת רבנן "בייתות" הן אלו ש"באות ולנות בתוך התחום" (שבכל לילה נכנסות לישוב), ולדעת רבי אם רק נכנסות לישוב באיזה זמן שיהיה, בימות החמה או בימות הגשמים, הרי הן "בייתות" – שאף על פי שההלכה היא כרבנן, שהרי הלכה כרבים, מכל מקום, גם דעת רבי יש לה מקום, היינו, שב"עולם" שבו ראה רבי ענין זה, ההנהגה היא כרבי, כדלקמן.
ה. כאשר מתבוננים אודות סוגים מסויימים ב"נפש הבהמית" של יהודי, אם הם בהמות "בייתות" שאפשר להקריבן, היינו לפעול בהם הקירוב לאלקות, או שהם בהמות "מדבריות", וביום-טוב, שהוא זמן שצריך הבחנה, אי אפשר להקריבן – אזי ישנם בזה ב' דעות:
רבנן – לשון רבים, שמביטים על רוב העולם – סבירא להו שאלו שבמשך כל היום אינם נמצאים במקום ישוב, "אשר ישב אדם – העליון – שם"17, אבל לכל-הפחות בלילה, כשמחשיך אור היום, היינו, שנעשה אצלם מצב של חושך ("עס ווערט באַ זיי טונקל"), אזי תופסים את עצמם ורצים ("כאַפּן זיי זיך און קומען צו-לויפן") לישוב, מצד רגש של יראת-שמים שמתעורר אצלם אז – הרי הן בהמות "בייתות", אף על פי שביום, כאשר מאיר אצלם ("ווען באַ זיי איז ליכטיג"), נמצאים הם חוץ לתחום; אבל אלו שגם בלילה לנים הם חוץ לתחום, ורק לפעמים באיזה זמן שהוא ("עפּעס אַמאָל"), פעם בשנה, נכנסים הם לישוב – לא מוצאים רבנן אפשרות שגם אותם יוכלו להקריב18.
ואילו רבי – שהוא מנהיג ונשיא הדור, ובימיו תכפו הצרות כו', שלכן הוצרך לכתוב תורה שבעל-פה19 – הנה גם יהודי כזה שבדרך כלל לא רואים אותו בישוב, ורק איזה פעם בשנה, בימות החמה או בימות הגשמים, הוא מגיע – רואה "רבי" גם בו שאפשר להקריבו כו'.
כלומר: רבנן, שמסתכלים על רוב העולם – הנה מהמבט על העולם אין שום מקום לכך, שמי שכמעט אף פעם לא מוצאים אותו במקום מושב אדם העליון, תהיה אפשרות להקריבו, היינו שלא זו בלבד שלא תהיה ירידה אצל האדם המתעסק עמו, אלא אדרבה, שיוכל לפעול עלייה גם ב"בהמה", ועוד לעשות ממנה מצוה של סעודת יום-טוב; מצד העולם – אין שום מקום לכך.
אבל, רבי, נשיא הדור, אודותיו מסופר בגמרא20 שכאשר שכח לרגע אודות ההנהגה באופן של "רחמיו על כל מעשיו"21, קיבל על עצמו ייסורים כדי לתקן את הדבר, והתחיל להתנהג בקצה השני – הנה מצד הענין ש"רחמיו על כל מעשיו" ביכולתו לתקן את כל אחד ואחד;
לא רק מי שנמצא תמיד בישוב, ולא רק מי שנכנס לישוב בלילה, ולא רק מי שנכנס לישוב לעתים קרובות (אמנם לא בכל לילה, אבל מוצאים אותו בישוב פעמים רבות), אלא אפילו מי שנכנס לישוב פעם אחת בשנה – גם אותו מתקן רבי.
ויתירה מזה: אפילו מי שאינו נכנס לישוב לגמרי, אפילו לא פעם אחת בשנה, גם ממנו לא מתייאש רבי – כסיום שם בגמרא שרבי אומר "לדידי אין מוקצה", וסבירא ליה ששוחטין גם את המדבריות, ורק "לדבריהם דרבנן קאמר להו . . לדידכו אודו לי מיהת היכא דיוצאות ורועות בפסח ונכנסות ברביעה ראשונה דבייתות הן".
ו. והנה, בבית רבי – הלכה כרבי.
וכדאיתא בגמרא22 ש"באתריה דרב" הלכה כמותו, ואין זה באופן של "שתי תורות" ח"ו, אלא, ש"באתריה דרב" ההנהגה למעלה היא כרב, ולכן הלכה כמותו.
ולכן: כל אלו השייכים לרבי, תלמידיו, מקושריו וההולכים באורחותיו – אזי ההנהגה עמהם היא כדעת רבי, שבאיזה מצב שהם רק נמצאים יכול להיות בהם ענין השחיטה – "אין ושחט אלא ומשך"23, היינו, לפעול בהם משיכה וקירוב לאלקות.
ז. ויש להוסיף, שגם אם בשנים שלפני זה לא היתה ההנהגה באופן כזה, אין זה סתירה להנהגה זו עתה.
ועל דרך המדובר לעיל (ס"ד) בנוגע לשיטת בית שמאי, שאף על פי שמאיזה טעם שיהיה לא נמשכה בעולם הזה ההנהגה כשיטת בית שמאי, מכל מקום ישנו זמן – לעתיד לבוא – שבו תומשך הנהגה זו גם בעולם הזה.
וכפי שמצינו בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר24 שקודם הבעל שם טוב היתה מחיצה בין אנשים פשוטים ובין בני תורה, והיינו, שאף על פי שגם אז היתה עבודת בירור הניצוצות, והיו ל"ו צדיקים שעליהם עומד העולם, ומרגע לרגע נתקרבו יותר לביאת המשיח – אף על פי כן היתה עדיין מחיצה בין אנשים פשוטים כו', ודווקא הבעל שם טוב, הנשיא של אהבת ישראל, הסיר מחיצה זו.
ועל דרך זה בנדון דידן, שגם אם בשנים שלפני זה לא היתה ההנהגה הנ"ל כדעת רבי – תתגלה עתה הנהגה זו גם בעולם הזה.
ח. וכן הוא גם בנוגע לכל מנהיגי ישראל, שיש להם מושפעים כו', והנהגתם היתה באופן של אהבת ישראל, כדעת רבי, לקרב את כולם – הנה גם אצלם הלכה כרבי.
וגדול שכרם – שנותנים להם מלמעלה ב"מדה כנגד מדה"25, שעולים תמיד בעילוי אחר עילוי,
ולא עוד אלא ש"צדיקים אין להם מנוחה כו'"26, היינו, שהעליות שלהם הם שלא בהדרגה, היפך המנוחה (שהרי עליות שהם בהדרגה הם באופן של מנוחה), ובפרט ביום ה"יאָר-צייט" שאז העלייה היא באין-ערוך27,
שזהו השכר על הנהגתם עם המושפעים שלהם באופן המתאים לשיטת רבי.
(קטעים מ"סיום" בהתוועדות כ' מנחם-אב ה'תשט"ו. תורת מנחם כרך יד עמ' 246-249, 255-258 – בלתי מוגה)
____________________________________
1) ראה גם "רשימות" חוברת כג ע' 12 ואילך.
2) פרש"י שם.
3) שו"ת או"ח סקמ"ט. וראה גם שו"ת מרחשת או"ח ס"י.
4) בא יב, טז.
5) בשלח טז, כט.
6) אמור כג, ז. ח. כא. כה. לה. לו. פנחס כח, יח. כה. כו. כט, א. יב. לה.
7) תוד"ה והי' – ב, ב. וראה גם תוד"ה ואין – עירובין לח, ב.
8) בראשית ב, ג.
9) ב"ר פי"א, ב. הובא בפרש"י עה"פ.
10) ז, א. וראה גם חידושי רעק"א פסחים צג, ב (בתוד"ה לר"י).
11) קרני ראם.
12) ביצה לז, א ואילך.
13) כ, ב.
14) הושע בסופו. וראה נזיר כג, א. וש"נ.
15) ברכות לו, רע"ב. וש"נ.
16) ראה מק"מ לזח"א יז, ב. הובא בלקו"ת קרח נד, רע"ג.
17) ירמי' ב, ו. וראה לקו"ת במדבר ד, ג. ובכ"מ.
18) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ד ע' 254 ואילך.
19) ראה רמב"ם בהקדמתו ליד החזקה.
20) ב"מ פה, א.
21) תהלים קמה, ט.
22) ראה שבת יט, ב. ועוד.
23) חולין ל, ב. וראה לקו"ש חי"ט ע' 206. וש"נ.
24) ראה לקו"ד ח"ב רו, ב. סה"ש תרצ"ו ע' 20 ואילך. וראה גם לקו"ש חט"ו ס"ע 283 ואילך. ועוד.
25) סנהדרין צ, סע"א. וראה סוטה ח, ב ואילך.
26) ברכות בסופה.
27) ראה לקו"ש חי"ד ע' 34 ואילך. ועוד. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
