נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1022- כל המדורים ברצף
	להקהיל כל כוחות הנפש להקמת המקדש הרוחני
	עליות מידי שבת ודרגות בגאולה
	מבצע אהבת ישראל
	פרשת ויקהל
	הלכות ומנהגי חב"ד
	קדושה בתפילה / פתקאות בכותל

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

קדושת יוצר וקדושה דסידרא בציבור

המקורות הראשונים שנחלקו בעניין זה הם מסכת סופרים¹ דסבירא ליה שגם יחיד אומר קדושת יוצר, ומאידך הזוהר הקדוש² אומר, שיחיד לא יאמר הן קדושת יוצר והן קדושה דסידרא. והובאו בבית יוסף³.  וכתב: "ואף על פי שהעולם נהגו לומר קדושת יוצר ביחיד, נראה לעניות דעתי שמאחר שאין דבר זה מפורש בתלמוד, יש לנו לתפוס כדברי הזוהר, וכמו שכתבתי בסימן ל"א בדין הנחת תפילין בחול המועד".

פרטי הדעות בזה בראשונים (כולל אלה המשווים דין שתי הקדושות, ואלה הסוברים שקדושת יוצר נאמרת רק בציבור, אבל קדושה דסדרא נאמרת גם ביחיד) נלקטו בספר הלכה ברורה להרב דוד שי' יוסף⁴.

בשולחן ערוך אדה"ז הובאה המחלוקת בשני מקומות⁵. בהלכות קריאת-שמע מסיק: "וטוב לחוש לדבריהם, ליזהר שיחיד יאמרנה בניגון וטעמים כקורא בתורה⁶. אבל המנהג כסברא הראשונה⁷".

ואחר כך כתב: "וכשעונין קדושה זו בציבור, יש לענות בקול רם⁸". ולכאורה, זהו עניין בפני עצמו שאינו קשור לאותה מחלוקת.

ואכן, כשמתפללים בציבור אצל הספרדים והליטאים נהוג, שב'ובא לציון' (קדושה דסדרא) הש"ץ אומר "וקרא זה אל זה ואמר" והציבור עונה בקול רם: "קדוש...", וכן אומר "ותשאני רוח..." והציבור עונה בקול רם: "ברוך...". בקדושת 'יוצר' נהוג כך גם אצלנו, כמו בפסוקים רבים בתפילה⁹, שהש"ץ אומר את ההקדמה להם בקול, והציבור עונים אחריו את הפסוקים.

על-כן, ישנם מציבורים אלו אנשים המתפללים לפעמים בבתי כנסת חב"ד (ובעוד מקהילות חסידי פולין הנוהגות כן), ותמהים¹⁰ על כך שאצלנו לא נהוג כלל לומר זאת בקול, אלא אומרים זאת כולם בשקט, כל אחד בקצב שלו.

אמנם בהלכות תפלה¹¹ כתב אדה"ז, שגם לפי הדעה שקדושת ובא לציון אינה נאמרת אלא בעשרה, אף שכל אחד אומר לעצמו, ונחשבים כיחידים ולא כציבור, הרי הם רשאים לומר כך "כיוון שמקדישין בעשרה", אף שהוא "שלא בדרך ענייה אחר הש"ץ"¹². ואולי זהו המקור למנהגנו.

________________________

1)    פט"ז הי"ב.

2)    ח"ב פרשת תרומה דף קכט ע"ב ודף קלב ע"ב,

3)    סי' קלב.

4)    סי' נט ס"י, ובשער הציון ובירור הלכה שם.

5)    בסי' נט ס"ב ובסי' קכה ס"א.

6)    כמסקנת הב"י בשו"ע, ע"פ [המקור הראשון: סדר רע"ג השלם ח"א דף קסה ע"ב – בקדושה דסדרא], ס' הפרדס סי' סא, שו"ת הרשב"א ח"א סי' ז, תרומת הדשן סי' ח (הובאו בב"י שם),

7)    כדברי הגהת הרמ"א שם "וכבר פשט המנהג כסברא ראשונה". ובדרכי משה (ס"ק ג, בתגובה למסקנת הב"י שהובאה כאן בקטע הראשון בפנים): "נראה מאחר שמפורש במסכת סופרים, אין לנו לחוש לסודי הזוהר נגדו, מאחר שכבר נתפשט המנהג על פיו" ["נגדו", "על פיו" - לכאורה הכוונה למסכת סופרים ולא לרמב"ם].

ואגב, עניין זה מצטרף לכו"כ ענינים בהם נהוג בין אנ"ש ע"פ נגלה ולא ע"פ קבלה (ורק בחלק מהם ישנה הוראה מרבותינו), כמו זהירות מכניסת כהנים לקברי צדיקים, העדפת עליית 'שלישי' על-פני 'שישי', כתיבת שם 'ש-די' ע"ג מזוזה כמנהג האשכנזים ולא כמנהג הספרדים ע"פ הרע"מ שבזוהר, ועוד ועוד.

8)    הגהת הרמ"א שם, מהגהות מימוניות ברמב"ם סו"ס אהבה, 'סדר תפלות כל השנה' אות ג, ע"פ הראבי"ה ברכות סי' ס"ו שפירש בדברי התוספתא שם (א,ט) ש"רבי יהודה היה עונה עם הש"ץ קדוש קדוש קדוש", הכוונה שהיה עונה בקול רם. וכתב, "נהוג עלמא כר' יהודה".

9)    כמו בשחרית, בברכת 'אמת ויציב', שהש"ץ אומר "משה ובני ישראל... ואמרו כולם", והציבור אומר: "ה' ימלוך לעולם ועד". ובערבית, בברכת 'אמת ואמונה': הש"ץ אומר: "המעביר בניו... ואמרו כולם", והציבור אומר: "מי כמוכה"; הש"ץ אומר: "זה א-לי ענו ואמרו", והציבור אומר: "ה' ימלוך לעולם ועד" (ראה טור ופרישה או"ח סו"ס מט).

10)  ראה התמיהה בספר גשר החיים ח"א עמ' שיז בהערה.

11)  סי' קכה ס"א.

12)  ומה שכתב בפסקי דינים להצמח-צדק (או"ח סי' קלב, דף ה טור ב) שתיקנו סדר קדושה בובא לציון "משום עמי הארץ שמאחרים לבוא לתפלה, לא יפסידו שמיעת סדר קדושה" (א"ז). ומעיר: "ולפ"ז המאחרין צריכין לכוין לקדושה זו אף  שעוסקין בענין אחר. ונ"ל דלדידן שהיחיד אומר אותה אין קפידא כ"כ, ומ"מ יש לחלק דכששומע מן הציבור [ההדגשה שלי] ה"ל דומיא דקדושה שבתפילה. משא"כ כשאומרה ביחיד וכמ"ש בב"י סי' נ"ט", לכאורה דבריו הם ע"פ המנהג (שכנראה היה בעבר) כפי ההוראה הנ"ל שבשוע"ר סי' נט "לענות בקול רם" (ועצ"ע הרי אין הציבור מכוון להוציאו י"ח), משא"כ למנהגנו – אין מה לשמוע.

הנחת פתקאות בין אבני הכותל

ב'התקשרות' גיליון א'יט מצוטט מיומנו של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בביקורו בכותל המערבי: "את כל הפדיונות החזקתי לידי, והנחתים על האבנים הקדושות", ושלכאורה יש מזה ראיה שהקפיד שלא להניחן בין אבני הכותל, ע"כ.

והעירנו רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים, הרב שמואל שי' רבינוביץ: "שהרי ברור שחבילת הפדיונות הייתה גדולה מאוד, שלא היה מקום להכניסם. זאת ועוד, הרי כ"ק אדמו"ר לקח אותם עמו למקומות נוספים¹ ולא היה בדעתו להשאירם בין נדבכי הכותל.

"אם יש ראיה, הרי זה שניתן להגיע עד אבני הכותל ממש ולגעת בהן, ולא לחשוש לכך שבבסיס יש אבנים בולטות ואולי עומדים עליהן, כמו שסברו בעל 'משכנות לאביר יעקב' ועוד.

"יש לציין כי בעל 'משכנות לאביר יעקב' והאדר"ת אמרו שאסור להכניס אצבעות בין נדבכי הכותל. לעומתם ה'אבני נזר' ורבני ירושלים, בהם הגרצ"פ פרנק והגרש"ז אויערבך זצ"ל, סברו שאין איסור בזה". עכ"ד.

ב'התקשרות' גיליון רס"א הובא:

כשהגה"ח הרב אהרן ברנשטיין (ראש ישיבת חיי-עולם) היה ביחידות אצל כ"ק אדמו"ר, התעניין אצלו כ"ק אדמו"ר איך נהג ה'מנחת אלעזר' ממונקטש בנוגע להנחת פתקים בכותל. וסיים, "און עס וועט זיין ביי מיר מעשה רב" [=וזה יהיה בעבורי 'מעשה רב']. עד כאן.

והנה יומן המסע נדפס בספר  'מסעות ירושלים' (לר' משה גולדשטיין). ושם, ב'מאמר סדר יום ראשון' (במהדורת ירושלים תשס"ד, עמ' נט) מסופר שבעל ה'מנחת-אלעזר' קרא בכותל פיתקא (עם שמו ושמות ב"ב, אשר הכין לו ליתן להסבא קדישא כדלהלן) וקראה בכותל, אך לא הניח אותה שם, אלא מייד אחר הקריאה נשק לאבני הכותל ונפרד ממנו, ומסר הפתקא אח"כ להרב מהרש"א אלפנדרי.

__________________________________

1)    לע"ע ראה ב'ספר התולדות – אדמו"ר מהוריי"צ' ח"ד עמ' 31, שבביקורו על ציון האריז"ל וכו' קרא את ה'פדיונות' שהביא איתו. ובעמ' 32, שבציון הרשב"י קרא שוב את כל ה'פדיונות'. ובעמ' 33, שבביקורו בקבר רחל אימנו קרא שוב את ה'פדיונות'.