"לסגור את בית הכנסת?!".
השאלה הזו התפרצה מפיהם של יהודי העיירה בזעזוע רב. "גרוע מזה", אמרו יודעי דבר, "הם שואפים להפוך את הבניין לתאטרון!". השומעים לא האמינו למשמע אוזניהם.
השנה תרצ"ב (1932). הקומוניסטים מיישמים בדורסנות את האידאולוגיה הכפרנית שלהם. הם מצרים את צעדיהם של שומרי המצוות, סוגרים בתי-כנסת, תלמודי-תורה, ישיבות ומקוואות, ומבקשים לגדוע כל זיקה בין העם היהודי לאלוקיו.
עכשיו הגיע תורו של בית-הכנסת בקרסנוסטב שברוסיה הלבנה. על ביצוע המשימה הופקד ברנש מקומי, גוי ושמו ליאוני.
היהודים ההמומים מן הגזרה פנו לנשק היחיד שנותר בידיהם: תפילה לבורא העולם. בערב ראש-חודש אדר התכנס מניין יהודים בבית-הכנסת. הם צמו והתפללו שמזימותיו של ליאוני יסוכלו. תפילותיהם קרעו שערי שמים.
אך הקומוניסט לא התרשם מן התפילה, והחל לנקוט צעדים ממשיים לקראת ביצוע מזימתו. הוא כינס את יהודי העיירה בבית-הכנסת כדי לשכנעם בצורך להסב את הבניין הנאה לתאטרון.
לאחר מכן סייר במבנה עם חבריו למפלגה, ובשביעות רצון גדולה הסביר להם שבימת בית-הכנסת הולמת ביותר בימת תאטרון, ואף לא יידרשו שינויים גדולים במבנה הקיים.
בתום הכינוס נערכה 'הצבעה'. רבים מיהודי העיר כבר השתייכו לתנועה הקומוניסטית, והם הצביעו בעד התכנית ההרסנית. ליאוני היה מרוצה. רוב המתכנסים תמכו בדעתו, למגינת ליבם של שומרי המצוות. הללו יצאו מבית-הכנסת אבלים. הסכנה לשלום בית-הכנסת נעשתה מוחשית יותר ויותר.
אלא שלמחרת רעשה העיירה. ליאוני נתפס בידי המשטרה החשאית והואשם בפלילים. האיש נלקח למעצר לאור היום, בלב השוק, לעיני התושבים. מאז לא נראה עוד, ואיש לא ידע מה עלה בגורלו.
יהודי העיר נשמו לרווחה. ליאוני היה הרוח החיה מאחורי המזימה הזדונית, וכעת התרופף החבל מעל צווארם.
אך יום אחד התגלה פן מסתורי לפרשייה הזאת.
זה היה בעת ביקורו הקבוע של ר' אהרון חזן, אחד מיהודי העיירה, בקבר סבו, הרב משה הכוהן רפופורט, ששימש רב העיירה, והיה דור שמיני ל'שפתי כהן'.
מדי פעם נהג חזן לסור לחלקת הקבר ולהשתפך בתפילה. סיבות לתפילה לא חסרו לו. מנת הסבל שהשלטון האכיל את היהודים גדלה והלכה מיום ליום. הוא עמד שם ופרץ בבכי משתפך.
לפתע קלטו עיניו הדומעות לבֵנָה מונחת על המצֵבה, ועליה חקוקות מילים לא ברורות. מעולם לא נתקל בה קודם לכן, ואין ספק שהיא הונחה שם בעת האחרונה. הוא ניסה לפענח את הכתוב על האבן, לשווא. הכתב היה בלתי-ניתן לזיהוי.
כעבור חודשים נזדמן לר' אהרן לשוחח עם ר' משה מניאטינר, חסיד קשיש של האדמו"ר מטריסק, ובין הדברים סיפר לו ר' אהרון על הלבֵנָה המוזרה.
החסיד התחייך. "אספר לך", אמר.
זה היה כאשר ר' משה התגורר במניאטין, הסמוכה לקרסנוסטב. במקום שלטה פריצה מרשעת ואכזרית, שהייתה מלאה שנאת ישראל ומיררה את חייו. כאשר המצב נעשה בלתי-נסבל, נסע אל רבו.
הוא תינה לפני הרבי את צרותיו, ואת נחת זרועה של הפריצה האנטישמית. "באו מים עד נפש", חתם בקול בוכים.
"עשה מה שאומר לך", אמר לו הרבי, "אך אני מבקש ממך שלא לספר על כך לאיש". ר' משה האזין היטב לדברי הרבי, ונפרד ממנו לשלום.
כשהגיע לביתו נטל לבֵנה, ובעזרת מסמר חרט עליה את שמהּ של הפריצה ואת שם אימהּ. בליל יום חמישי, כאשר הסיק את התנור לאפיית חלות השבת, הניח את הלבנה בתוך התנור – כמצוות רבו, בעודו מכוון כוונות על-פי הקבלה, כפי שרבו הקדוש פירט באוזניו.
בכל משך הזמן שאשתו לשה והכינה את החלות עמד ר' משה שקוע בכוונות הטמירות. לפתע נשמעו מהלומות חזקות על דלת הבית וקטעו את ריכוזו. בעקבות הדפיקות באו קריאות: "מושקה! פתח מיד!".
בפתח עמד המשרת של הפריצה. הוא היה מבוהל ונסער. "תן לי בבקשה חומץ", אמר בבהילות, "הפריצה חשה ברע והרופא ציווה עליי להביא חומץ. אנא, מהר!". ר' משה עשה כמבוקשו.
למחרת בבוקר באה הבשורה: הפריצה המרשעת נפחה את נשמתה.
"כעת", שח ר' משה באוזני ר' אהרון חזן, "משראיתי את הרשע הזה, ליאוני, זומם לגזול את בית-הכנסת ניסיתי את ה'סגולה' הזאת שוב. כתבתי על לבֵנה את שמו של ליאוני ואת שם אימו, הכנסתי לתנור, כיוונתי את הכוונות, ו...את סוף הסיפור אתה כבר יודע בעצמך"...
ר' אהרן חזן נרעש למשמע הדברים. כעת הבין מהי הלבֵנה ומה החריטה המוזרה שעליה. "וכיצד הגיעה הלבֵנה אל קברו של סבי?", שאל.
ענה החסיד הישיש: "הרבי ציווה עליי שלא להשליך את האבן לאחר השימוש, אלא להניח אותה על קברו של צדיק. מאחר שכאן לא קבור אדמו"ר, החלטתי להניחהּ על קברו של סבך, הרב".
(על-פי הספר 'המאבק והניצחון') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
