נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1017- כל המדורים ברצף
	יהודי - שלמות חסרת פשרות
	גילוי האוצרות הכמוסים כהכנה להתגלות פנימיות התורה
	הר סיני – ומעמד נתינת התורה
	פרשת יתרו
	הרבנית הצדקנית חיה-מושקא נ"ע
	זהירות ב'שעה שביעית' / 'קדושה' עם הש"ץ

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

מקור לזהירות באה"ק שלא לקדש ב"שעה השביעית"

באגרות-קודש חי"ב עמ' רכו¹ כתב הרבי:

"במה שכתב... שאין חוששין לזה בארץ-הקודש ת"ו, וכן בעניין ניט"ל, בטח יודיע טעמם של אלו שאין חוששים לזה באה"ק ת"ו, ואם הם בר סמכא " [ההדגשות שלי].

ובספר 'שלחן מנחם'² העירו על כך:

"ראה 'אהלי שם' ח"ז עמ' רו – כמה ראיות למנהג ארץ-הקודש בפועל. 'התקשרות' שם [גיליון שעט] הערה 32".

ולפלא שכתבו "כמה ראיות" בעוד ששם נכתבה רק ראיה אחת, מהשמטת המנהג בס' 'ארץ חיים – מנהגי ארץ-ישראל' לר"ח סתהון. וגם היא אין בה ממש, וכפי שכתבתי בהערה הנ"ל ב'התקשרות' שצוינה שם, שכמדומה שאינו מביא שם [ובפרט – כחכם ספרדי] את כל מנהגי האשכנזים באה"ק³. מאידך הערתי על השמטת ה'קצות השלחן' מנהג זה, שמזה מוכח לכאורה שבשעתו (שנת הדפסת הספר – תרפ"ו) בוודאי לא נהגו בזה אנ"ש באה"ק. וצריך ביאור מדוע לא התייחס לזה הרבי.

ויש להוסיף מהמובא בעניין זה בספר פסקי תשובות⁴: "מצינו לכמה מגדולי הדורות שכתבו כי ישראל אינם בשליטת המזלות⁵, וכל שכן בשבת... וביותר בארץ ישראל אשר עיני ה' אלוקיך בה". ובהערה 44 בקשר לארץ-הקודש מציין: "ספר קודש הילולים סי' כה בשם גאב"ד ערלוי שליט"א בשם מוהר"א מבעלזא זי"ע (ועיי"ש שמציין לרמב"ן עה"ת פ' אחרי, שהשי"ת לא נתן על ארץ ישראל מן המלאכים קצין שוטר ומושל, אלא כביכול נחלת ה' מיוחדת לשמו וכו')", ומסיים "וכן הוא בס' שערי הלכה ומנהג סי' קמ"א".

בציון שלו לס' שערי הלכה ומנהג (או"ח ח"א, שם נדפס המענה שהעתקתי בראש בירור זה) יש הטעייה, שכן הרבי רק מעתיק את דברי המכותב אליו, ומשיב לו [ולמעשה, דורש ממנו] להודיע לו מה "טעמם של אלו שאינם חוששים לזה", וכן אם הם בני סמכא. ואין עדיין שום ראיה שהרבי מסכים לזה. ואדרבה, דבר הלמד מענינו, נושא 'ניטל' שהזכירו יחד עם עניין זה – אף עליו הודיע הרבי לכותב שיכתוב את הנ"ל, ולא עוד אלא שלאחר זמן כתב הרבי⁶ לימוד זכות על הנהגת אלו שאין חוששין לניטל באה"ק (בהסתייגות "ובטח שמע זה מבר סמכא ביותר... אם נכונה השמועה"), ומאידך⁷ כתב לאחד מאנ"ש בירושלים הוראות בקשר למנהגי ניטל. הרי שלמרות זאת, לא הסכים הרבי עם הנהגת אלו שאינם חוששים.

וכך גם בענייננו, שגם על כך כתב הרבי באותה אגרת לימוד זכות (בהסתייגות): "הנה אם הוא מנהג מקובל שם, י"ל הטעם משום שמלכתחילה לא קיבלוהו... והטעם להעדר קבלת מנהג זה (אפילו כשאין זה בבואו כו') – י"ל משום דשומר מצוה לא ידע דבר רע⁸ (ראה שו"ע רבינו סי' תנה סעיפים טו-טז)". ולמרות שמוסרי השמועה כאן הם בוודאי בני-סמכא, אין כל רמז שהרבי מסכים להנהגה זו.

ונותרו דברי הרבי⁹: "כפי שנהגו אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, כך יש לנהוג בכל אתר ואתר, גם באה"ק".

________________________

1)    אג"ק ד'מב, מיום י"ח טבת תשט"ז.

2)    בהוצאת היכל מנחם, ירושלים תשע"ג, כרך ב עמ' עג – או"ח סי' קסא הערה יא.

3)    והנה המנהג נשמט לגמרי מס' בן איש חי (מדיני קידוש, שנה ב פ' בראשית) ומס' ילקוט יוסף סי' רעא. מאידך, הובא בס' כף החיים שם ס"ק ב. ובכל זאת, אינו ידוע כלל בקרב הספרדים. גם בס' כתר שם טוב (לרש"ט גאגין, לונדון תרצ"ד, שליקט מנהגי הספרדים בתפוצותיהם, והרבי ציין לו כמה פעמים) לא הובא מאומה ממנהג זה.

4)    במהדורת תשע"א, שם ס"ק ד.

5)    טעם שדחה הרבי באגרת דלהלן.

6)    אג"ק ד'שצא, מיום כ"ט אייר תשט"ז, אג"ק חי"ג עמ' קכ. עכ"פ כנראה בארבעת החודשים שחלפו מאז המכתב הקודם, לא מסרו לרבי את שמות אלה "שאין חוששין לזה" או את טעם ההנהגה.

7)    אג"ק ה'קכד, מיום י"ג שבט תשי"ז, אג"ק חי"ד עמ' שנב, להרב פנחס לייביש הרצל.

8)    הפסוק (קהלת ח,ה) מובא בראשונים כראייה לכך שבעשיית מצוה אין חוששין לסכנה. אך כאן הטעם הוא לכאורה מפני שאינו כבוד למצוה לקדש בזמן שליטת "מלאך רע", או שלא לתת יניקה לאותו מלאך מן הקידוש, ולכאורה אין בזה סכנה שהמקדש "ידע דבר רע", וה' יאיר עיני. ולפלא על הרב הכותב ב'אהלי שם', שמלימוד זכות (על אלה שאין נזהרין במנהג) הפך זאת להסכמה גמורה, ולא זו בלבד – אלא לטענה על הנוהגין במנהג זה, עד שהסיק שיימנעו מלחזור לביתם עד אחרי השעה השביעית, מה שלא עלה על דעת הרבי, ואינו נהוג כלל (להימנע מזה בדווקא, ובפרט שמתפללים עם צאצאים ואורחים) בין הנזהרין בזה, ומה גם בין "עמא דבר" שבהם, ולא אישתמיטו כותבי המנהג, עד הרבי ועד בכלל, מלהזכיר זאת.

9)    תורת מנחם כרך כט עמ' 40, עיי"ש.

המאחר, אם יתחיל שמונה-עשרה עם הש"ץ

בטור או"ח ר"ס קכה, ובב"י שם בשם תשובות הרא"ש (כלל ד' סי' יט), כתבו שבקדושה שומעים 'נקדישך' (או 'נקדש') מפי הש"ץ, והציבור עונים רק 'קדוש', 'ברוך' ו'ימלוך'.

בטור סו"ס קט כתב: "וכן לענין קדושה, אם הוצרך להתפלל^a1a, כשיגיע עם ש"ץ ל'נעריצך', יאמר עמו מלה במלה מה שהוא אומר, ואין בזה הפסק". ודייק הרמ"א בדרכי משה שם: "ומשמע מדבריו, דיותר טוב שלא להתחיל עד אחר קדושה, אלא דאם התחיל, יאמר עמו מלה במלה, וכן משמע לקמן סי' קכד (סו"ס ג)". וכן כתב הרמ"א בשו"ע שם סוף סעיף ב' בהג"ה: "אבל לכתחילה לא יתחיל עד אחר שאמר קדושה ו'הא-ל הקדוש'^a2a, אלא שאם הוצרך^a3a להתחיל מכוח שהשעה עוברת או כדי לסמוך גאולה לתפילה דינא הכי".

ופירש אדמו"ר הזקן (שם ס"ג): "אבל אם אינו מוכרח, לא יתחיל עם הש"ץ ולומר עמו נוסח הקדושה, לפי שלכתחילה צריך לשתוק ולשמוע נוסח הקדושה מפי הש"ץ ולענות אחריו קדוש וברוך וימלוך בלבד, כמו שיתבאר בסי' קכה".

ובס' לבושי שרד^a4a כתב: "ולפי מה שנשתרבב עתה המנהג באשכנזים, שאומרים הציבור 'נקדש' עם הש"ץ, אם כן מותר גם לכתחילה להתחיל להתפלל עם הש"ץ. ומנהג זה כמדומה שנשתרבב ע"פ דברי הט"ז סימן קכה (ס"ק א). אלא שדברי הט"ז שם צ"ע, שהוא מביא ראיה מכאן, והרי כאן דווקא בדיעבד ולא לכתחילה. וכן הקשה פרי מגדים ז"ל (שם, משבצות זהב אות א), וצ"ע במנהג זה^a5a" עכ"ל.

ברם, אדה"ז כתב^a6a "ויש נוהגין כן מטעם הידוע להם^a7a, אפילו שלא מדוחק, לומר כל נוסח הקדושה עם הש"ץ מלה במלה^a8a בלחש, ותיב[ו]ת "נקדישך ונעריצך" ו"קדוש קדוש קדוש" בקול רם". וכנראה זו הסיבה להוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ^a9a, "בפסוקי דזמרה... מפסיקים לומר כל נוסח הקדושה (וכן ההוספה שמוסיפים בשבת וביום-טוב בשחרית ובמוסף)...".

ולדבריו, כל-שכן שבזמננו [ובפרט למנהגנו] יש להתחיל לכתחילה שמו"ע עם הש"ץ, וכן כתב במסגרת השלחן על הקיצור שו"ע^a10a.

______________________

1)    למותר להוסיף, שלמנהגנו מדובר שכבר התפלל הכול עד שם [ואמר פ' התמיד, קטורת ו'אשרי'], שלא "להפך הצינורות".

2)    מאידך, המשנ"ב ס"ק יד הביא מא"ר (ס"ק ה) ועוד פוסקים, שאפילו לכתחילה מותר להתחיל עם הש"ץ בשווה, עיי"ש.

3)    הפמ"ג בא"א סי' קט ס"ק ט מדייק מהב"י (המחבר שם ס"ב) שהשמיט תיבות "אם הוצרך" (שבטור וברמ"א), דלשיטתי' אזיל, שאינו מביא להלכה (בסי' סו ס"ג) את חשיבות האמנים ד'הא-ל הקדוש' ו'שומע תפילה', לכן גם כאן יכול לכתחילה להתחיל עם הש"ץ ולוותר על ענייתם.

4)    בשו"ע השלם ס"ק יא. – הרהמ"ח, הרה"ק ר' דוד שלמה אייבשיץ אב"ד סורוקה, תלמיד מובהק להרה"ק ר' זאב וואלף מטשרני-אוסטרהא (מתלמידי המגיד ממעזריטש), היה מעמודי ההוראה, ובסוף ימיו עלה לארה"ק והתיישב בצפת ושם מנוחתו כבוד (תק"ע). ולפלא שלא ציין כלל לדברי האריז"ל בעניין זה.

5)    הוא מצטרף בזה לפמ"ג שם, שכתב "ואיני יודע על מה סומכין קצת לומר כל הקדושה עם הש"ץ בקול".

6)    סי' קכה סו"ס א.

7)    ובמ"מ צויין "האר"י". ובמהדורה החדשה (אות יט) הוסיפו: "פע"ח שער חזרת עמידה פ"ב. הובא במ"א ס"ק ב". וכבר ציין בהגהות דגול מרבבה שם, שזה דלא כדעת הרא"ש [והב"י] שהביא המ"א לעיל ריש ס"ק א.

8)    אגב, מלשון זו אולי משמע שהמתפלל במניין מנוסח אחר (כמו נוסח אשכנז שאומרים 'נקדש', 'לעומתם ברוך יאמרו', או אצל הספרדים בש"ק שאומרים נוסח קצר של הקדושה בשחרית, או בנוסח ספרד של האשכנזים שאומרים 'כתר' בכל הקדושות דיו"כ, וגם מוסיפים שם את הקטע 'אדיר אדירנו', וכדומה) צ"ל דווקא בנוסח הש"ץ, ולא מפני שבדברים שבקול אומרים כנוסח הציבור (כמ"ש בס' אשי ישראל פכ"ד סכ"ב) שהרי איננו חוששים ל'לא תתגודדו' בזה כמ"ש בפס"ד להצמח-צדק או"ח סי' רלו ובשלחן מנחם או"ח סי' נג (אלא בש"ץ, מפני המחלוקת, עיי"ש ובהערות), אלא מפני ציווי האריז"ל בזה.

9)    ספר המנהגים עמ' 9. ומלשון אדה"ז [שהיא הוראת האריז"ל בשער הכוונות, דרוש ג דחזרת העמידה] "כל נוסח הקדושה עם הש"ץ מלה במלה" [ובשעה"כ שם: "עד סיום כל הקדושה כולה"] מוכח שצ"ל גם 'לעומתם' 'ובדברי', וכהנהגת הרבי, ראה בירור בזה ב'התקשרות' גיליונות תקט"ו ו-תקנ"ה.

10)  סי' כ ס"ק ד. ומש"כ בס' אשי ישראל פי"ב הע' יט שי"א שיש לחוש לדעת הרמ"א בזה, לפלא שכל הציבור (גם של מתפללי נוסח אשכנז) נוהג בלאו-הכי שלא כהרמ"א, ואומר 'נקדש', כמ"ש בערוה"ש סי' קכה ס"ב ובס' הנ"ל פכ"ד סכ"ב, ועל כך לא העירו מאומה.