וישמע יתרו כהן מדין חותן משה (יח,א)
הפרשה פותחת בשבחו של יתרו, ומובן מדוע היא מציינת את עובדת היותו "חותן משה". אבל איזה שבח יש בכך שהיה "כוהן מדין", כוהן לעבודה-זרה?
אלא דווקא בשילוב שני הדברים גם יחד נרמז יתרון האור מן החושך כיתרון החכמה מן הסכלות, אשר יתרון זה היה הכנה מתאימה למתן-תורה, שבו היה גילוי אלוקות בבחינת "ישת חושך סתרו":
"כוהן מדין" – הקליפה שהיא תכלית הישות, וממנה נובעים המדון והמריבה – הופכת לתכלית העילוי, ועל-ידי זה נעשה "חותן משה". יתרו פעל במשה ירידה ("חות דרגה") שהודות לה היה משה יכול, על-אף רוממותו, לשמש ממוצע בין הקב"ה לישראל ובין ישראל לתורה ולהיות מקבל התורה.
(ממאמר ד"ה "וישמע יתרו" תשמ"ה. התוועדויות תשמ"ה כרך ב, עמ' 1185)
עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים (יח,יא)
"אלוקים" – רמז למידת הדין והצמצום.
"כל האלוקים" – רמז לריבוי ההעלמות וההסתרים שעל-ידי שם אלוקים.
"גדול הוי'" – שם הוי' גדול מכל בחינות אלו, ומושל בכולם.
בהתגלות בחינת שם הוי', מתבטל ההעלם וההסתר שבשם אלוקים. ככתוב (ישעיהו מ), "ונגלה כבוד הוי' (ועל-ידי זה) וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר", דהיינו שעל-ידי גילוי שם הוי' יתבטלו כל ההעלמות, עד שגם הבשר הגשמי, ואפילו אומות העולם, יראו אלוקות.
וזהו שאמר יתרו "עתה ידעתי כי גדול הוי' מכל האלוקים". לאחר ששמע את ניסי יציאת מצרים הגיע להכרה זו, ש"גדול הוי'", כי על-ידי האותות והמופתים שביציאת מצרים נתגלה ששם הוי' מושל ושולט על כל ההעלמות וההסתרים שמקורם (כנ"ל) בשם אלוקים.
(סידור עם דא"ח, דף רעא עמ' ג)
ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם (יח, יג)
מוצאי יום-הכיפורים היה... למחרת רדתו מן ההר (רש"י)
היום שלמחרת יום-הכיפורים מורה שבעבודת ה' נדרשת הוספה מתמדת. גם לאחר שמשיגים מצב נעלה כל-כך, כמעמדם של ישראל ביום-הכיפורים, יש מה להוסיף, כפתגם כ"ק אדמו"ר מהורש"ב על יום זה – "איצטער דאַרף מען ערשט תשובה טאָן" [=רק עכשיו צריך להתחיל לעשות תשובה].
הוראה זו יש ללמוד גם משמה (ותוכנה) של כל הפרשה – 'יתרו', "על-שם שייתר (והוסיף) פרשה בתורה" וגם היה גר שהתווסף לישראל כקטן שנולד, ובלידתו באה לעולם מציאות נוספת חדשה.
(מהתוועדות ט"ו בשבט תשמ"ב. התוועדויות תשמ"ב כרך ב, עמ' 871)
ויהי אלוקים עימך (יח,יט)
בכל הפרשה הזאת ("ואתה תחזה"), נזכר שם אלוקים בלבד, כי הפרשה מדברת על מינוי דיינים, שתפקידם לפסוק פסקי-דין, והם שייכים לשם אלוקים המורה על מידת הדין.
(תורת לוי-יצחק עמ' קפז)
ואתה תחזה (יח,כא)
על-דרך הרמז יש לומר:
דברי יתרו "ואתה תחזה" (ולא "ואתה תראה" וכיוצא בו) רומזים לנאמר "לכו חזו מפעלות ה'" (תהילים מו). שהרי דייני ישראל היו שבעה ריבוא ושמונת אלפים ושש-מאות (סנהדרין יח), וזהו "חזו" – ראשי תיבות ז' רבוא, ח' אלפים, ו' מאות.
(שם)
ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי (יט,ד)
בשעת מתן-תורה נתעלו ישראל לתכלית העילוי, כדכתיב (דברים ה), "פִָּנִים בְּפָנִים דיבר ה' עמכם", אף-על-פי שזמן קצר בלבד קודם לכן היו בתכלית השפלות – משועבדים בחומר ובלבנים במצרים. עלייה כזו לא התאפשרה אלא על-ידי רחמיו הגדולים של השם יתברך.
זהו שרמז הכתוב: העלייה של "ואביא אתכם אלי" בשעת מתן-תורה, בחינת 'פנים בפנים', הייתה אפשרית רק על-ידי "כנפי נשרים" – מידת הרחמים שלמעלה (כי הנשר רחמני, כפירוש רש"י כאן).
(סידור עם דא"ח)
ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (יט,ו)
כאן נרמזו כל שלוש המעלות (כתרים) שניתנו לישראל בשעת מתן-תורה – תורה, מלכות וכהונה:
"ואתם תהיו לי" – רומז לתורה, על-פי פירוש המכילתא: "שתהיו פנויין לי ועוסקים בתורה";
"ממלכת" – למלכות;
"כוהנים" – לכהונה.
בשעת מתן-תורה היו לכל אחד ואחד מישראל כל שלוש המעלות האמורות – כל אחד מהם היה פנוי לה' ועוסק בתורה; שני כתרים בראשו (שבת פח) – כמלך; והיה ראוי לאכול בקדשים (מכילתא) – כהונה.
(ליקוטי-שיחות כרך ח עמ' 244)
והר סיני עשן כולו (יט,יח)
כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, מסביר את משמעות העש"ן שבמתן תורה כלפי חיוב לימוד התורה המוטל על כל אחד ואחד:
עולם – מקום, ללמוד תורה בכל בית ובכל מקום;
שנה – זמן, להרבות בכמות הזמן המוקדש ללימוד התורה;
נפש – חיות, להוסיף באיכות הלימוד, שהלימוד יהיה בחיות יותר וממילא ידע וישיג בעומק יותר.
(לקוטי שיחות, חלק יג, עמ' 151)
וירד ה' על הר סיני (יט,כ)
בשעת מתן תורה נתגלה שם הוי' לכל אחד ואחד מישראל, ועל-ידי זה נחקק שם הוי' בנשמתו של כל יהודי, היינו שבכל אחד מצויות הבחינות שכנגד ארבע האותיות של שם הוי' – הרומזות לעניינים שונים בעבודת ה':
אות יו"ד רומזת לתוקף ההתקשרות של הנשמה באלקות, הנובעת מנקודת היהדות שבכל יהודי. לכל נשמה ניתן כח ועוז להתגבר על כל מונע בעבודת ה', ועד למסירות נפש בפועל ממש על קידוש ה'.
אות ה"א רומזת לכוח ההבנה. לכל נשמה ניתנה היכולת והאפשרות להבין ולהשיג אלוקות, דבר שהוא חובת גברא על כל אחד ואחד, ככתוב (דברי הימים א' א) "דע את אלקי אביך".
אות וא"ו רומזת לשש המידות. לכל נשמה ניתן הכוח לברר את מידותיו, היינו שהתוקף וההשגה שבנשמה (היו"ד והה"א) יבואו לידי ביטוי בתיקון ובירור המידות.
אות ה"א האחרונה רומזת לשלושת ה'לבושים', מחשבה דבור ומעשה (שני הקווים המחוברים רומזים למחשבה ודיבור, והקו השלישי, הנפרד, רומז למעשה). לכל נשמה ניתן הכוח לשעבד שלושה לבושים אלו לעבודת ה'.
(לקוטי תורה, דברים, עמ' א-ב) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
