חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:42 זריחה: 6:08 י"ג בחשון התש"פ, 11/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 1014- כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת וארא, כ"ד בטבת ה'תשע"ד (27/12/13)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1014- כל המדורים ברצף
לצאת 'החוצה' עם 'בגדי כהונה' – וכל ההסתרים יתבטלו
בין גאולת מצרים לגאולה העתידה
השליחות בעין הנצי"ב
פרשת וארא
בעלי התשובה של אדמו"ר הזקן
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1014, ערב שבת-קודש פרשת וארא, כ"ד בטבת ה'תשע"ד (27.12.2013)

  דבר מלכות

לצאת 'החוצה' עם 'בגדי כהונה' – וכל ההסתרים יתבטלו

ביום ההילולא מתעוררת מחדש השמחה מעליית הנשמה ביום ההסתלקות, במיוחד אצל נשמה חדשה, שעלייה זו נעשית אצלה בפעם הראשונה * לאחר שנשחקה האבן הטובה כדי להציל את בן המלך – גדלה פי כמה האחריות אם לא יכניסוה לפיו של הבן, ותלך לאיבוד... * ההוראה מכ"ד טבת: "עת לעשות לה'" – בזמן הזה יש להפיץ המעיינות חוצה לכול יהודי באשר הוא * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ידוע שביום השבת-קודש נכללים ועולים כל ימי השבוע שלפני השבת, כמו שכתוב1 "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם ויכל אלוקים ביום השביעי", היינו, שביום השביעי נכללים ועולים – "ויכולו" – "השמים והארץ וכל צבאם" שנבראו בששת ימי בראשית, ששת הימים שלפני השבת.

ולכן איתא בגמרא2 "כל המתפלל בערב שבת (ומעיד) ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית" – דלכאורה, כיוון שההתהוות דמעשה בראשית היא בששת ימי החול, ואמירת "ויכולו" היא בשבת, כיצד "נעשה שותף במעשה בראשית" על-ידי אמירת "ויכולו"? – כיוון שבשבת נכלל ועולה כל ההתהוות דששת ימי בראשית.

וזהו הטעם שבכל שבוע אומרים "היום יום ראשון בשבת", "היום יום שני בשבת", וכן הלאה – דלכאורה, מששת ימי בראשית עברו כבר רבבות ימים, ולמה נקרא "יום ראשון", "יום שני"? – ומבואר בזה3, שבבוא יום השבת נכללים ועולים בו הימים שלפני זה (דכשם שבשבת בראשית נאמר "ויכולו גו' ויכל אלוקים ביום השביעי", כן הוא גם בכל שבוע), כך, ש"הימים הראשונים יפלו"4, ולכן לאחרי יום השבת מתחיל מנין הימים מחדש.

ונקודת העניין – שבכל שבוע חוזרים ונשנים כל העניינים שהיו בששת ימי בראשית, שלכן אומרים בשירו של יום המזמור המתאים להתהוות שהיתה ביום זה (כדאיתא במסכת תמיד5), כיוון שבכל יום ראשון חוזרים ונשנים העניינים שהיו ביום ראשון דששת ימי בראשית, ועל דרך זה ביום שני, ובכל ימי השבוע, ולכן, כשם שכל ששת ימי בראשית נכללו בשבת בראשית, כן הוא גם בכל שבת, שכל המאורעות שבמשך כל השבוע נכללים ביום השבת.

ב. כלפי מה הדברים אמורים?

בשבוע זה חל כ"ד טבת, יום ההילולא של רבינו הזקן, שנסתלק במוצאי שבת-קודש פרשת שמות, אור ליום א' פרשת וארא, כ"ד טבת6. ונמצא, שביום השבת-קודש זה נכלל עניינו של כ"ד טבת.

ובפרט בקביעות שנה זו שכ"ד טבת חל ביום שישי, הרי זה בוודאי שייך ליום השבת, שהרי יום השישי לאחרי חצות שייך כבר ליום השבת, וזהו טעם המנהג7 שבעל ה"יארצייט" בערב שבת אומר גם את הקדיש שלאחרי "מזמור שיר ליום השבת", ונמצא, שביום השבת-קודש זה ישנו העניין של כ"ד טבת.

ג. אחד8 הטעמים לכך שיש צדיקים שיום הסתלקותם הוא יום שמחה9, הוא – לפי שבשעת ההסתלקות נשלמת התכלית דירידת הנשמה למטה10.

הכוונה בירידת הנשמה למטה היא – כמאמר11: "ירידה צורך עלייה". על-ידי עבודת הנשמה בלימוד התורה וקיום המצוות, בהיותה למטה בגוף הגשמי, הרי היא מגעת למדריגה נעלית הרבה יותר מהמדריגה שבה היתה הנשמה למעלה12, קודם ירידתה למטה ("חצובות מתחת כיסא הכבוד"13; "טהורה היא"14, ולמעלה יותר15) – אין זה מגיע לעילוי שמקבלת על-ידי עבודתה למטה.

העלייה בהנשמה, נעשית בשעה שהיא מסיימת את כל העבודה שהיתה צריכה לפעול למטה. ולכן נחשבת ההסתלקות של צדיקים אלו לשמחה, כיוון שצדיקים פעלו והשלימו בוודאי את כל עבודתם, ובשעת ההסתלקות, באים הם לעלייה היותר נעלית.

וכיוון שבכל שנה חוזרים ונשנים אותם עניינים שהיו בפעם הראשונה16 – הנה בכל שנה, היארצייט של הצדיק הוא יום שמחה.

ד. שמחה שבאה מצד דבר חדש, שלא היה מעולם – הרי היא גדולה הרבה יותר משמחה שבאה מצד עניין שהיה כבר.

אף-על-פי שבכל פעם שהעניין קורה, הרי הוא מביא שמחה, מכל-מקום, כיוון שאפילו ביום ההסתלקות ממש אין זה חידוש, אין בזה שמחה גדולה כל-כך ("אזא געוואלדיקע שמחה"), כמו בעניין חדש, שבא בפעם הראשונה.

רוב הנשמות שבדורות אלו אינם "נשמות חדשות"17. הם היו כבר בעולם הזה. במילא, השמחה מצד העלייה שמתעלים ביום ההסתלקות, אינה גדולה כל-כך, כיוון שעניין זה קורה אצלם לא בפעם הראשונה. הם היו כבר למטה ונתעלו כבר בעת הסתלקותם. הן אמת שבכל פעם נעשית עליית הנשמה באופן אחר, אבל כיוון שכללות עניין העלייה היה כבר אצל הנשמה, אזי השמחה אינה גדולה כל-כך.

אבל נשמתו של רבינו הזקן היתה נשמה חדשה18. קודם לידתו של רבינו הזקן, לא היתה נשמתו אף פעם בעולם הזה. במילא יש בהסתלקות רבינו הזקן שמחה גדולה הרבה יותר מאשר בהסתלקות הצדיקים שאצלם לא היה העניין דנשמה חדשה, כיוון שהיה זה עניין חדש, שקורה בפעם הראשונה.

וכאמור, חוזרים ונשנים בכל שנה אותם העניינים שהיו בפעם הראשונה. ואם-כן, בכל שנה – בבוא יום כ"ד טבת, היארצייט של רבינו הזקן – מאירה ונמשכת אותה שמחה גדולה19 (ובכל שנה – באופן נעלה יותר20), שהיתה בשנת ההסתלקות (תקע"ג).

ה. בין העניינים שפועלת השמחה ישנו גם עניין "שמחה פורץ גדר"21. שמחה מבטלת מדידות והגבלות.

ייתן השם יתברך, שכל אלו שיש להם שייכות לרבינו הזקן – הן אלו שיש להם שייכות רוחנית אליו, ש"הולכים באורחותיו", אם במעשה, אם בדיבור, אם במחשבה; והן אלו שמקור חוצבם מהגזע שלו, כיוון ש"האב זוכה לבן"22, ללא חילוק במצבו של הבן, שהרי בכל זאת הוא בן – יתבטלו אצלם כל המדידות וההגבלות, ויומשך כל המצטרך להם, הן בגשמיות, הן ברוחניות, וההמשכה23 תהיה ללא מניעות כלל, "עד מהרה ירוץ דברו"24.

ייתן השם יתברך, שנהיה "הולכים באורחותיו", במחשבה דיבור ומעשה עד בחיים היום-יומיים; ובייחוד – שילמדו תורת החסידות – שעל זה מסר רבינו הזקן את נפשו – וינהגו במנהגיה והדרכותיה.

* * *

ו. בנוגע לכ"ה טבת – איתא בגמרא25 ש"אותו היום עשאוהו יום-טוב":

"בעשרים וחמשה בטבת יום הר גריזים... שביקשו כותיים (שהעמידו בית-המקדש מזוייף ("א פאלשן בית-המקדש") בהר גריזים26) את בית אלוקינו מאלכסנדר מוקדון (שהיה מושל בכיפה27) להחריבו, ונתנו להם (רשות). באו והודיעו את שמעון הצדיק, מה עשה, לבש בגדי כהונה... כיוון שראה (אלכסנדר מוקדון) לשמעון הצדיק ירד ממרכבתו והשתחווה לפניו. אמרו לו, מלך גדול כמותך ישתחווה ליהודי זה? אמר להם, דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי. אמר להם למה באתם? אמרו, אפשר בית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב, יתעוך עובדי כוכבים להחריבו?! אמר להם מי הללו? אמרו לו כותיים הללו... אמר להם, הרי הם מסורין בידכם... כיוון שהגיעו להר גריזים חרשוהו... כדרך שביקשו לעשות לבית אלוקינו. ואותו היום עשאוהו יום-טוב".

ז. מסיפור זה יכולים ללמוד כמה עניינים:

א) אין לחשוב שהעיקר הוא שבית-המקדש האמיתי יהיה קיים, ולמי איכפת שישנו בית-המקדש מזוייף. יש לדעת שזוהי טעות, שכן, "לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים"28, ובמילא, כדי שבית-המקדש האמיתי יהיה בקיומו, צריכים להחריב את בית-המקדש המזוייף, ודווקא אז יכולים להיות בטוחים בקיומו של בית-המקדש האמיתי.

ב) לכאורה אינו מובן: כיוון שהניצחון של אלכסנדר היה על-ידי זה שדמות דיוקנו של שמעון הצדיק היתה מנצחת לפניו, אם-כן, כאשר שמעון הצדיק צריך לפעול משהו על הכותיים, למה לו לילך ולבקש מאלכסנדר, הרי יכול הוא בעצמו להילחם נגדם? – אלא, שלא זו היא עבודתו של שמעון הצדיק. צריכים אמנם לשמור על קיומו של בית-המקדש האמיתי, ולהחריב את בית-המקדש המזוייף, אבל, עבודתו של שמעון הצדיק היא – שצריך ללבוש בגדי כהונה, וכאשר שמעון הצדיק לובש בגדי כהונה, אזי בדרך ממילא נעשים כל העניינים כדבעי, שבית-המקדש המזוייף מתבטל, ובית-המקדש האמיתי נשאר קיים בשלימות.

ח. וההוראה מזה בנוגע לפועל בעבודתנו:

עניינם של בגדי כהונה הוא – תורת החסידות, שהיא פנימיות התורה, שהרי הקב"ה כהן הוא, כמאמר רז"ל29 "אלוקיכם כהן הוא", ובגדי כהונה הם הלבושים של הקב"ה, שזוהי התורה בכלל, ופנימיות התורה בפרט, שהיא לבושו וכתרו של המלך30.

והעבודה שלנו היא – ללבוש בגדי כהונה, ולא רק כאשר נמצאים בבית-המקדש ובירושלים, אלא גם לילך לאלכסנדר מוקדון עם בגדי כהונה... והיינו, שאין לשמור את המעיינות דתורת החסידות עבור יחידי סגולה בלבד, אלא צריך להיות "יפוצו מעינותיך חוצה"31, ודווקא על-ידי זה מחריבים את בית-המקדש המזוייף.

ט. הגמרא25 שואלת: כיצד היה שמעון הצדיק יכול לילך לאלכסנדר מוקדון לבוש בבגדי כהונה, הרי "היוצא בהן למדינה אסור",

- ואחד התירוצים בגמרא הוא: "עת לעשות לה' הפרו תורתך"32, היינו, שזה גופא הוא דין בתורה, ש"כשבא עת לעשות דבר לשמו של מקום, מותר להפר בו תורה"33.

וכן הוא בעניין הפצת המעיינות חוצה:

אף-על-פי שבדורות שלפני זה היתה פנימיות התורה צריכה להיות עבור יחידי סגולה בלבד, ואסור היה להפיצה חוצה – הנה סדר זה היה יכול להיות כאשר הכל היה כתיקונו; אבל כאשר "עת לעשות לה'" – אזי צריכים ללבוש בגדי כהונה ולילך עמהם "חוצה", בכדי לבטל את כל ההעלמות וההסתרים34.

וכידוע35 המשל של רבינו הזקן, לבן המלך שחלה, וציוה המלך לשחוק את האבן היקרה שבכתר המלך, וליתן בפיו של בן המלך, שמא תיכנס טיפה אחת! והרי מובן בפשיטות שבדרך כלל אין נתינת-מקום לשחוק את האבן היקרה שבכתר המלך, אבל במעמד ומצב שבנו של המלך נמצא בהעלם והסתר גדול, אזי הכול כדאי כדי לבטל את ההעלם וההסתר.

וכן הוא בנמשל בנוגע להפצת תורת החסידות – שמזמן לזמן, כאשר ההעלמות וההסתרים הולכים ומתגברים, אזי מיתוסף בהפצת החסידות במדה גדולה יותר, ועד שבדורנו ממש נעשית הפצת והמשכת תורת החסידות לכל ממש.

ועניין זה שייך במיוחד לשבת מברכים חודש שבט, החודש שבו חל יום ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר – שהרי אצל הרבי היה הסדר לקרב את כל בני-ישראל, מבלי להעמיד בפניהם תחילה איזה תנאי, והפיץ ונתן חסידות לכל בני-ישראל ממש.

י. המורם מכל האמור – שבזמן הזה צריכים לעסוק בעניין הפצת המעיינות חוצה.

ויש להוסיף, שמלבד זאת שמצד ההעלמות וההסתרים רצונו של האב שייקחו את אבן טובה שבכתר המלך ויתנו להבן, הנה עוד זאת, שלאחרי שכבר לקחו את האבן טובה שבכתר המלך ושחקו אותה, הרי אם גם אז לא יכניסו אותה לפיו של הבן, אזי האחריות היא גדולה ביותר, כיוון שהאבן טובה שבכתר המלך הולכת לאיבוד חס ושלום.

ולאידך גיסא, מובן גם גודל הזכות של כל אחד שמשתדל בזה, שהרי רואים את יוקר העניין ועד כמה הוא תופס מקום למעלה וגורם נחת רוח, עד שבשביל זה כדאי הכול, כנ"ל במשל.

ועל-ידי עבודה בהפצת המעיינות חוצה, שזהו עניין בגדי כהונה (כנ"ל), אזי מחריבים את בית-המקדש המזוייף, ונמשך בית-המקדש האמיתי – שהרי הוא "בנוי ועומד למעלה"36 וצריך רק להיות נמשך למטה, ועד שזוכים לקיום היעוד ש"לא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי"37, "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"38.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת וארא, כ"ה בטבת, מברכים החודש שבט ה'תשי"ז.

תורת-מנחם כרך יח, עמ' 334-328 – בלתי מוגה)

_______________________________

1)    בראשית ב,א-ב. וראה אוה"ת עה"פ מב,ב ואילך. (כרך ג) תקח,א ואילך.

2)    שבת קיט, רע"ב (ובחדא"ג מהרש"א). שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס רסח (ושם סי"ב).

3)    לקו"ת שה"ש כה, סע"א. סה"מ תרע"ח עמ' רסט. תש"ד עמ' 192. תש"ה עמ' 167.

4)    לשון הכתוב – נשא ו,יב.

5)    בסופה. וש"נ.

6)    ראה לשון הצ"צ הנדפס במענה לשון בהקדמה. ובסו"ס פס"ד להצ"צ (קה"ת, תשל"ב) תמב,א (בהוצאת תשנ"ב – תיא,ב).

7)    אג"ק ח"ג עמ' כ. ספר-המנהגים חב"ד ס"ע 79.

8)    מכאן עד סוף השיחה – הוגה על-ידי כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"ג עמ' 852 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

9)    ונקרא יום הילולא – ראה ד"ה להבין עניין הילולא דרשב"י בסה"מ תקס"ד (עמ' קא ואילך, ועם הגהות – באוה"ת עניינים עמ' ריח ואילך); במאמרי אדמו"ר האמצעי ויקרא ח"ב (עמ' תרסו ואילך), ובסה"מ תרנ"ד (עמ' רסא ואילך). ועוד (מהנחה בלתי מוגה).

10)  מה-שאין-זה בכל הצדיקים – מבואר בארוכה במ"א.

11)  ראה כמצויין במפתח ללקו"ת בערך נשמות: ירידה צורך עלייה.

12)  שהרי אם העלייה היא רק שחוזרת להמקום שהיתה בו תחילה – לא היה כדאי כל העניין; "וואס לוינט זיך די גאנצע מעשה"?!... (מהנחה בלתי מוגה).

13)  ראה זח"א קיג,א. ועוד.

14)  ברכות-השחר. וראה לקו"ת ר"פ האזינו.

15)  ועד להדרגא שעליה אמרו חז"ל (ב"ר פ"ח, ז. רות רבה פ"ב, ג) "במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים", שנאמר (דברי הימים-א ד,כג) "עם המלך במלאכתו ישבו שם", וכיוון שהקב"ה נמלך עם נש"י על התהוות העולמות, הרי מובן שהנשמות היו קודם התהוות העולמות, והיינו, לא רק עולמות התחתונים, אלא גם עולם האצילות, דפשיטא שגם הוא בכלל "עולם", ויתירה מזה, שגם העניינים שלמעלה מאצילות נקראים בשם "עולמות", אף שאינם עלמין ממש (ראה תניא אגה"ק ס"כ (קל,א)). ונמצא, שהנשמה קודם ירידתה למטה היתה במדריגה נעלית יותר גם מהעניינים שלמעלה מאצילות (מהנחה בלתי מוגה).

16)  ראה לב דוד (להחיד"א) פכ"ט (ע"פ מש"כ הרמ"ז בס' תיקון-שובבים). משנה ספ"ג דגיטין. שו"ת הר"י אירגס (בסו"ס מבוא-פתחים) ס"ה בארוכה.

17)  ראה ספר הגלגולים רפ"ז. הובא בלקו"ת שה"ש נ,א. וראה גם שיחת כ"ף כסלו סמ"א (לעיל ריש עמ' 286). וש"נ.

18)  ראה סה"ש תש"ה עמ' 127 ואילך. תש"ו ריש עמ' 22. וש"נ.

19)  ולא רק ביום כ"ד טבת עצמו, אלא גם ביום השבת שלאחרי כ"ד טבת ישנה שמחה הנ"ל (מהנחה בלתי מוגה).

20)  ראה תניא אגה"ק סי"ד.

21)  ראה סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך.

22)  עדיות פ"ב מ"ט.

23)  כולל גם שמצד עניינו של יום השבת, תהיה ההמשכה בכל הקווין – הן בהקו דהעלאה השייך להסעודה דמעלי שבתא, והן בהקו דהמשכה השייך להסעודה דיומא דשבתא (ראה תו"א יתרו עג, סע"א ואילך. סידור (עם דא"ח) קסט,א ואילך), ובפרט בסעודה שלישית, רעוא דרעוין (זח"ב פח, סע"ב) – מהנחה בלתי מוגה.

24)  תהילים קמז,טו. וראה לקו"ת ס"פ קרח.

25)  יומא סט,א.

26)  ראה יוסיפון ספ"ה. סדה"ד ג"א תמ"ח.

27)  ראה מגילה יא, סע"א ובתוד"ה שלשה שם.

28)  פרש"י תולדות כה,כג. וראה פסחים מב, ב. וש"נ.

29)  סנהדרין לט, סע"א.

30)  ראה גם תו"מ ח"ד עמ' 60 ואילך. ח"ז עמ' 45.

31)  משלי ה,טז. וראה תענית ז,א. אגה"ק דהבעש"ט – כתר שם טוב בתחלתו. ובכ"מ.

32)  תהילים קיט, קכו.

33)  פרש"י יומא שם.

34)  ראה גם לקו"ש ח"ל עמ' 172. וש"נ.

35)  "התמים" ח"ב עמ' מט. אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג עמ' שכו ואילך. ועוד.

36)  פרש"י ותוס' סוכה מא, סע"א. ועוד.

37)  ירמיה לא,לג. וראה רמב"ם הל' תשובה ספ"ט.

38)  ישעיה יא,ט. וראה רמב"ם שם, והל' מלכים בסופן.

 משיח וגאולה בפרשה

בין גאולת מצרים לגאולה העתידה

על-ידי הגאולה – ידיעת ה' גם למצרים

ביציאת וגאולת מצרים נפעל חידוש לא רק בשייכות ליהודים – כדי שיהודים יהיו ראויים לקבל את התורה בהר סיני, היו מוכרחים לעבור ולהזדכך ב"כור הברזל" של גלות מצרים, וגמר וסיום הזיכוך והבירור היה ביציאת מצרים –

אלא גם עבור מצרים גופא (ואומות העולם בכלל), וכמפורש בכתוב "וידעו מצרים כי אני ה'": פרעה ומצרים מצד עצמם אין להם שייכות לידיעת הוי', כפי שפרעה אמר "לא ידעתי את הוי'": מצד עצמם שייכים הם רק לשם אלקים (כפי שיוסף אמר לפרעה "אלוקים יענה את שלום פרעה"), ששֵׁם אלוקים בגימטרייה הטבע,

והיינו, שמצד שם אלוקים, ההנהגה היא על-פי טבע שבו לא ניכר בגילוי האור האלוקי; אבל ההנהגה שלמעלה מהטבע, הנהגה ניסית, באה משם הוי' – ולה אין לפרעה ומצרים (אומות העולם) שום שייכות לגמרי ואין להם בזה שום השגה והכרה.

וזהו מה שנפעל בגאולת מצרים, ש"וידעו מצרים כי אני הוי'", שהם קיבלו ידיעה בהנהגה ניסית שלמעלה מהטבע, שקשורה עם שם הוי'.

בדוגמה לזה – אלא שבאופן נעלה בהרבה, יהיה החידוש לעתיד לבוא: נוסף לגאולה של ישראל אורייתא וקודשא-בריך-הוא, יפעל הדבר גם בעולם אצל כל אומות העולם, וכמפורש בכמה כתובים ונבואות הגאולה, עד, כפי שהרמב"ם גם מביא בספר הלכות הלכות, שאז "יתקן את העולם . . שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הוי' ולעבדו שכם אחד".

וייעוד זה בנוגע לאומות העולם אינו סתם דבר נוסף לו יזכו בביאת משיח צדקנו, אלא הוא קשור עם עצם עניין הגאולה: היות ואז "תצא" השכינה כביכול מהגלות, הרי יחד עם זאת תתגלה אמת הוי', ש"כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו", ש"אמיתת הימצאו" הוא שם הוי' שלמעלה מ(טבע ה)עולם.

ולכן מודגש בנוגע לעתיד לבוא "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר" – שהגילוי של שם הוי' ("ונגלה כבוד הוי'") יפעל ראייה מוחשית בבשר הגשמי שאמיתית מציאותו (של הבשר) הוא "פי הוי'":

היות ויתבטל ההעלם והסתר על אלקות (גאולת השכינה מגלותה) ויתגלה שהמציאות האמיתית של העולם הוא אלקות (פי הוי'), יהיה זה באופן של "וראו כל בשר", שהבשר יראה כבוד הוי' מצד התכונות והטבע של הבשר עצמו שיהיו אז, באותו אופן כפי שהטבע והתכונה של עיני בשר לראות דברים גשמיים.

ובזה הוא אחד החידושים של הגאולה העתידה על הגאולה של "ימי צאתך מארץ מצרים": בגאולת מצרים – הידיעה של מצרים "(וידעו מצרים) כי אני הוי'" באה על-ידי המכות (וכיוצא בזה) – על-ידי שבירת מצרים; מה שאין כן לעתיד לבוא, יהיה "וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר", לא על-ידי מכות, שבירה, אלא בדרך תיקון, ובלשון הרמב"ם הנ"ל "ויתקן את העולם כולו כו' לקרוא כולם בשם הוי' ולעבדו שכם אחד".

וטעם החילוק בזה: גאולת מצרים לא הייתה גאולה שלימה (גם של שכינתא בגלותא), ולכן הדבר פעל על מצרים (שנעשה בהם רק שבירה ולא תיקון וזיכוך) – רק עניין של ידיעה "כי אני הוי'"; אבל בגאולה השלימה לעתיד לבוא, שתהיה באופן ש"יזדכך גשמיות הגוף והעולם", אז גם הבשר הגשמי מצד טבעו יראה "כבוד הוי'".

(ליקוטי שיחות כרך כה עמ' 189)

 ניצוצי רבי

השליחות בעין הנצי"ב

כמים הפנים לפנים – החזיר הרבי עשרות מכתבים, מלאי חיבה, לבני משפחת פש מעין הנצי"ב * רבים מהם מעוטרים בברכות אישיות והערות שוליים בכתב-יד-קודש * בעקבות אֵם המשפחה, שהייתה חלוצת השליחות בקיבוץ, קיבלו גם ילדי הקיבוץ מכתב מיוחד מהרבי * רשימת המשך – בפרסום ראשון

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

ב'ספר השליחות' (קה"ת כפר חב"ד, תשמ"ז, בפרק "עד עולם" עמ' 322) פרסמתי את הקטע המיוחד במכתב מהרבי למשפחת פש, מיום ג' אדר תשמ"ב:

...מובן וגם פשוט שעליהם להמשיך במקומם, והשם יצליחם. בברכת הצלחה בכל עניני[ה] ודבעלה שי' – כולל ועיקר – לעבוד השם בשמחה ומתוך בטחון חזק, ויבשרו טוב.

בספר 'צדיק יסוד עולם' (קה"ת כפר חב"ד תשנ"ב, עמ' 102-106) הוספתי לפרסם חמשה מכתבים לילדי המשפחה ואודותם; בספר היכל מנחם כרך א (תשנ"ד) עמ' מג-מד מכתב נוסף; ועוד מכתבים במקומות נוספים – בעיקר במדור הנוכחי.

לאור בקשתי לזכות את הרבים קיבלתי על ידם לאחרונה – צילום של קרוב ל-70 מכתבים מהרבי! (אחדים מהם התפרסמו ברשימה הקודמת). כמו כן, מן הראוי לציין כי 'כפר חב"ד' (גליון מס'  576, ה' תמוז תשנ"ג, עמ' 16-24) ערך בעבר ראיון נרחב עם ר' איסר וזיוה פש, שם שולבו כמה וכמה מהמכתבים.

להלן יובאו מכתבים וקטעי מכתבים המלמדים על היחס המיוחד והאישי של הרבי לבני המשפחה שי', ואת החשיבות שראה בשליחותם.

מכתב מהרבי על הדפסת התניא בקיבוץ עין הנצי"ב

בשורות טובות ממבצע מזוזה...

בחודש שבט תשל"ו שיגרה מרת פש לרבי שמות אנשים הזקוקים לברכה, ובמכתב נוסף דיווחה על הצלחותיה ב'מבצע מזוזה'. התגובה הגיעה במכתב מכ"ד שבט תשל"ו:

מרת זיוה תי', ברכה ושלום!

מאשר הנני קבלת מכ' [=מכתבה] ובו בקשת ברכה פ"נ ממוצש"ק ט' שבט, ובעת רצון יקרא על ציון כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע.

ובטח למותר להדגיש על הכרח הנהגה בחיי היום יומים דכל אלה שמבקשת ברכה עבורם – שתהא מתאימה להוראות תורתנו תורת חיים וקיום מצותי' עליהם נאמר וחי בהם, שנוסף על העיקר שכך הוא ציווי הקב"ה, הרי זה גם הדרך לקבלת הברכה בהמצטרך להאדם.

בברכה מ. שניאורסאהן

נ.ב. מסיבה נתעכב המשלוח ונתקבלו המכ' שלאחרי הנ"ל. ות"ח [=ותשואות-חן] על הבשו"ט [=הבשורות טובות] מההצלחה במבצע מזוזה, כן יצליחו גם בשאר המבצעים ותבש"ט [=ותבשר טוב].

הפ"נ שבמכ' [=שבמכתבה] יקרא בעת רצון על הציון הק'.

פחות מחודש לאחר מכן (כ"ב אד"ר תשל"ו), קיבלה מרת פש מכתב אישור על פ"נ ששלחה מיום י"ז אד"ר.

דוגמה חיה לכל הילדים

בכ"ב חשון תשל"ז מקבלת הגב' זיוה מכתב ובו מודה לה הרבי גם על מכתבי בניה, שכל אחד מהם קיבל תשובה בנפרד כדלקמן:

הבחור מרדכי שי' פש, שלום וברכה,

שמחתי לקבל מכתבך מח' חשון.

וביחוד נהניתי לקרוא במכתבך שעשית מסבות שבת ובאו הרבה ילדים והי' מאד נחמד. ובודאי גם להבא תמשיך בפעולות כאלה.

והשם יתברך יצליח אותך ללכת מחיל אל חיל בלימודיך ובהנהגתך, וגם בהשפעה טובה על כל הילדים שבסביבה על ידי היותך דוגמא חי' ומזהירה לכל רואיך.

בברכה להצלחה בכל האמור, מ. שניאורסאהן

*

הבחור דורון שי' פש, שלום וברכה,

שמחתי לקבל מכתבך ממוצאי שבת קדש ו' חשון.

ובודאי משתדל אתה להוסיף בהתמדה ושקידה בלימודיך ובהנהגה טובה, וממך יראו וכן יעשו חבריך וכל הילדים שי' שבסביבה.

בברכה להצלחה ולבריאות טובה, מ. שניאורסאהן

*

הבחור שלום שי' פש, שלום וברכה,

שמחתי לקבל מכתבך מז' מרחשון.

ובודאי משתדל אתה ללמוד בהתמדה ושקידה ביחד עם הנהגה טובה, לדוגמא ולמופת לחבריך, ולשמחת הוריך ומוריך, שיחיו.

והשם יתברך יצליח אותך.

בברכה מ. שניאורסאהן

*

 

בחלוף תקופה קצרה משגר הרבי שוב (יג' שבט תשל"ז) איגרת קצרה, מענה למכתבה לרבי על יום הולדתה, בסופו כותב הרבי: "בברכה – בקשר ליום ההולדת – לשנת הצלחה בגו"ר".

ובט"ז שבט אותה שנה נתקבלו יחד כמה אגרות המיועדות לבני המשפחה: הראשונה לבת – שרה (הרבי ציין בכתב ידו: "פש") ובה התייחסות לציור ששיגרה לרבי. בת נוספת שאומצה באותה עת על ידי משפחת פש קיבלה אף היא מכתב מהרבי בקשר ליום הולדתה, וכן הבן שלום מקבל באותו יום מכתב לרגל יום הולדתו. להלן המכתבים:

שרה תי', ברכה ושלום!

תודה לך על הציור ששלחת לי וקבלתיו זה עתה,

והשם יצליח אותך בכל המצטרך לך ולהנהגה יומית טובה ויפה – באותה הדרך שהראתה לכל עם ישראל שרה הראשונה – היא שרה אמנו.

*

... תי', ברכה ושלום!

מאשר הנני קבלת מכ' [=מכתבה] ובו בקשת ברכה פ"נ מיום י"א טבת, ובעת רצון יקרא על ציון כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע.

בטח תקיים מנהגי יום הולדת – נתינת צדקה, לימוד מזמור תהלים המתאים (במלאת יד שנה – מזמור טו) והשם יצליחה.

.

*

האברך שלום שי', שלום וברכה!

מאשר הנני קבלת מכ' [=מכתבו] ובו בקשת ברכה פ"נ מיום יא' טבת, ובעת רצון יקרא על ציון כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע.

בטח יקיים מנהגי יום הולדת – נתינת צדקה, לימוד מזמור תהלים המתאים (במלאות ט' שנים – מזמור העשירי) והשם יצליחו.

עצה לזקנה טובה

גם אם המשפחה, הגב' זיוה, זוכה למכתב באותו יום (צילומו בגליון הקודם), בו מאשר הרבי את קבלת המכתב ובקשת הברכה, ומוסיף: "מהעצות לזיקנה טובה – נוסף על העיקר הנהגה יומית על פי התורה – התחזקות בבטחון אמתי בהשם". ומסיים "בברכה לרוב נחת אמתי – ביחד עם בעלה שי' – מכל ילדיהם שיחיו, ולהצלחה רבה בהפצת היהדות".

במכתב מכ"א אייר תשל"ז אישר הרבי את קבלת המכתבים והפ"נ, ובסופו הוסיף את המלים "לבשורות טובות" בכתב-יד-קודשו.

בכ"ז תמוז תשל"ז מקבלת מרת זיוה וכל אחד מהילדים (שרה, דורון, מרדכי, שלום) מכתבים בנפרד, אישור לקבלת הפ"נ, בתוספת הנוסח הרגיל " ובעת רצון יקראו על ציון כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע".

מרת זיוה קיבלה גם את מכתבו של הרבי ממוצאי שבת קודש מברכים תמוז תשל"ז הפונה "אל התלמידים ואל התלמידות ה' עליהם יחיו" (נדפס בלקוטי שיחות כרך יג עמ' 248-249).

ב"ימי חודש אלול ה'תשל"ז" מקבלת מרת זיוה תחי' מכתב כללי-פרטי מהרבי ובו המשל של המלך בשדה, ובתחילת המכתב ישנה תוספת:

מאשר הנני קבלת מכתבי'[ה] , והשי"ת ימלא משאלות לבבה לטובה.

תהלה לא-ל המאזרני חיל..

בחודש תשרי תשל"ח התרחש, כידוע, האירוע בליבו של הרבי. הרבי הודה אז למברכים אותו, ביניהם משפחת פש – כשאת הנוסח הפרטי תיקן הרבי במקום "ברכתו" ו"איחוליו" – ל"ברכתם" ו"איחולם":

ב"ה, תחילת מ"ח, ה'תשל"ח, ברוקלין, נ.י.

משפחת פש שיחיו, שלום וברכה!

ת"ח [תשואות חן] בעד ברכתם ואיחולם לרפואה ולבריאות.

בחסדי ה', רופא כל בשר ומפליא לעשות, ובזכות תפלת רבים שעמדה לי, הוטב מצב בריאותי, ותהלה לא-ל המאזרני חיל להמשיך בעבודתי,

וכבר מלתי' אמורה שכל המברך מתברך מהשם בברכתו שתוספתה מרובה על העיקר – בגו"ר [=בגשמיות וברוחניות].

בברכה להצלחה בכל הענינים שכותב כל אחד ואחד מהם שי'

ולבשו"ט מ. שניאורסאהן

בת טיפוחם של בני משפחת פש מקבלת מכתב מ"תחילת חשון תשל"ח", ובסופו הוסיף הרבי בכתב-יד-קדשו את המלים "להצלחה בלימודים ובהנהגה".

ושוב, במכתב שגרתי כמעט, מ"פורים ה'תשל"ח" ליום הולדתה של הגב' זיוה, כותב הרבי בסיום: "בברכה – בקשר ליום ההולדת – לשנת הצלחה בגו"ר".

הפתעה נעימה

מכתב לא-שיגרתי מ"ג' ניסן תשל"ח" קיבל מרדכי לרגל הבר-מצוה, כשבנוסף לנוסח הרגיל והמוכר "במענה על ההודעה על-דבר היכנסו לגיל מצות... הנה יהי-רצון...", התייחס הרבי לדרשת בר המצווה ששולבו בה רעיונות מ'ליקוטי שיחות':

נ.ב. הפתעה נעימה הייתה בראותי בהעתק דרשת הבר מצוה שלך – אשר לומד אתה הלקוטי שיחות וגם – ההצלחה במסירת תוכנם בסגנון המובן לרבים,

והשם ימלא כל משאלות לבבך לטובה.

קרן גמ"ח לחברים

כזכור (בגיליון הקודם) דיבר הרבי עמם ביחידות הראשונה על הצבת קופת צדקה בקיבוץ; בינתיים ביקש הרבי כהוראה כללית שילדי ישראל יקימו קרנות גמילות חסדים, ובעקבות זאת זכו גם ילדי הקיבוץ למכתב באופן אישי מיום "ט"ו אייר ה'תשל"ח", בו הם מתבקשים לפעול בהתאם:

ב"ה, ט"ו אייר, ה'תשל"ח, ברוקלין, נ.י.

ילדי קיבוץ עין הנצי"ב שיחיו, שלום וברכה,

בנועם קבלתי האיחולים והברכות בקשר עם יום ההולדת, וביחוד התרשמתי מהציורים היפים.

ולהתחיל בהעיקר, יהי רצון שתקויים אצל כאו"א [כל אחד ואחת] מכם וכלכם יחד הבטחת הקב"ה לאברהם אבינו "ואברכה מברכיך", שכל המברך – מתברך מהשי"ת מקור הברכות, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה,

כולל הצלחה מרובה ללכת מחיל אל חיל בלימודיכם ובהנהגה מתאימה ושההורים שלכם שיחיו ירוו מכם רב נחת אמתי לאורך ימים ושנים טובות.

בודאי למותר להזכיר לכם שבכל עניני טוב וקדושה, תורתנו תורת-חיים ומצוותי', תמיד יש מקום להוספה, והתקוה שתוסיפו בהתמדה ושקידה בכל האמור מתוך שמחה וטוב לבב.

בברכה להצלחה מ. שניאורסאהן

נ.ב. תקותי שיודעים אתם מבקשתי לתלמידים ותלמידות בכל מקום שהם, שיארגנו "קרן גמ"ח" משלהם, ביחד עם הוספה מיוחדה בלימוד התורה בנוסף לשיעורים הקבועים. ויהי רצון שגם בזה תצליחו באופן הכי טוב.

המכתב שוגר למרת פש בתוספת מכתב המזכירות ובו נאמר: "מצורף-בזה מכתב כ"ק אדמו"ר שליט"א לילדי הקיבוץ שיחיו. ואם יש צורך בתוספת ביאור, בודאי תמצא האותיות המתאימות להסביר להם".

בהולדת הבן מנחם מענדל קיבלו ההורים מכתב ברכה הנושא את התאריך "כ"ה כסלו תשל"ט" אל "הוו"ח אי"א נו"נ וכו', מוה' איסר שי' וזוג' תי'"...

אף הסב, ר' חי רצבי, קיבל מכתב ברכה (י"ח טבת תשל"ט), בסופו נאמר: "בברכת מזל טוב, ולבשו"ט [=ולבשורות טובות], תכה"י [=תמיד-כל-הימים].

לקראת י"א ניסן תשל"ט שיגרו בני משפחת פש איחולים לרבי. תגובת הרבי באה ב"מכתב כללי-פרטי" "לקראת חג המצות", שיועד ל"משפחת פש שיחיו" בציון שמותיהם "דורון שי', מרדכי שי', לאה תי', שלום שי', מלכה תי', שרה תי'". כמו כן הוסיף בתחילתו "המכתבים נתקבלו", ובסופו: "נ.ב. ת"ח על הברכות, וכבר מלתי' אמורה בתוה"ק: ואברכה (ה' מקור הברכות) מברכיך, בברכתו של הקב"ה שתוספתו מרובה על העיקר".

להשפיע – בלי להצית נצחנות

בהמשך ל'יחידות' הראשונה והשנייה אז עלה על הפרק נושא לימוד הבן בישיבה, כתב הרבי במיוחד "בימי ספירת העומר, ה'תשל"ט":

מר איסר וזוגתו זיוה, שיחיו, פש, קבוץ עין הנציב, שלום וברכה,

מאשר הנני קבלת מכתביהם, עם התמונות המצורפות, ורב תודות להם על שימת לבם והנחת-רוח שגרמו לי. ויהי רצון שימשיכו ללכת מחיל אל חיל בכל עניני היהדות, התורה ומצותי'.

לכתבם אשר עוה"פ [=עוד הפעם] השיבו פניהם ריקם בנוגע לשליחת בנם מרדכי שי' לישיבה, בודאי לא יפלו ברוחם ח"ו וישתדלו עוה"פ בזה. ואף שאיני בקי בהנהלת מושבים וקבוצים וכיו"ב, אבל בודאי שישנה סמכות ראשית שאפשר לערער שם על ההחלטה האמורה, ובפרט אשר, ככתבה, חלק מאנשי הקבוץ הסכימו לבקשתם.

ומובן שרצוי, אם אפשר, שהערעור יהי' לא באופן רשמי ובלי פרסום, אלא בדרכי נועם ובהתייעצות עם זה שביכולתו להשפיע בענין, שאז יש סיכויים שיוכל להורות דרך כיצד להשיג המטרה מבלי להצית רגש הנצחנות בהצד שכנגד. וכשיחקרו בודאי יוכלו לברר מי האיש או האישים המתאימים להביא על ידם את הדבר על תיקונו, ובאופן דהצנע לכת.

ולקראת חג השבועות, זמן מתן תורתנו, הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה הנני מאחל להם ולכל אשר להם חג שמח, ובנוסח הרב – קבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

בברכה להצלחה ולבשורות טובות, מ. שניאורסאהן

ושוב נתקבל אישור על פ"נ בג' אייר תשל"ט לבן מרדכי.

עצה מזעזעת...

ובמכתב מכ"ג כסלו תש"מ מוסיף הרבי לאחר החתימה "בברכה לחנוכה שמחה ומאירה"... נ.ב. [=נכתב בצידו]:

נזדעזעתי לקרוא במכתבה שמי שהוא מייעצת לשים ילד קטן ולהחזיקו בחדר חשוך כו' כיון שלדעתה הוא אקטיבי יותר מדי,

ושמחתי להמשך מכתבה שלא קיבלה עצה מבהילה זו, ותגדלו ביחד עם בעלה שי' – ואת כל ילדיהם שיחיו – לתורה ולחופה ולמעשים טובים.

ושוב מכתב אישור על פ"נ מיום כ"ג שבט תש"מ – "ודבר בעתו – בסמיכות לר"ה לאילנות ביום הש"ק שבת שירה השנה השביעית שבת לה'"...

במכתב כללי-פרטי מי"א ניסן תש"מ ששלח הרבי למרת זיוה תחי', הוסיף ליד המלים "בברכת החג": ולבשו"ט תכה"י [=ולבשורות טובות תמיד כל הימים].

כמו כן מרדכי קיבל מכתב מי"א ניסן תש"מ – "במענה על הודעתו אודות יום הולדת שלו". גם שלום אחיו מקבל איחול בכתב-יד-קודשו של הרבי: "ולהצלחה בתומ"צ [=בתורה ומצוותיה]" – במכתב מכ"א אלול תש"מ.

"בת"ח על הבשו"ט מתהלוכת ל"ג בעומר" (במכתב כללי-פרטי לחג השבועות – ה' סיון תשמ"ג).

"המכ' [=המכתב] והפ"נ נתקבלו וכן התמונות ות"ח [=ותשואות חן]... בברכת החג ולבשו"ט  [=ולבשורות טובות] – בפרט מבריאותו הנכונה והחזקה ואשר עובדים את ה' בשמחה וט"ל [=וטוב לבב] (י"א ניסן תשמ"ה).

בט' שבט תשמ"ג קיבל כל אחד מהילדים (בנפרד) אישור על הפ"נ (מכתב על נייר מכתבים של המזכירות), אך בראש העמוד ציין הרבי באותיות דפוס "פש".

ובג' תמוז תשמ"ז מקבלת מרת זיוה תי' מכתב קצר, בראשיתו כותב הרבי: "מאשר הנני קבלת מכ' [=מכתבה] ובו בקשת ברכה פ"נ, לאחר הפסק ארוך...". (המשך יבוא).

 ממעייני החסידות

פרשת וארא

וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה' (ו,ב)

מבואר בחסידות, שיש כאן תשובה לשאלת משה "למה הרעותה לעם הזה": הקב"ה הודיע למשה, שהמטרה והתכלית של גלות מצרים היא התגלות שם הוי', וכדי לזכות לגילוי נעלה זה, צריכה להיות תחילה גלות קשה ביותר.

כשם שהדבר היה בגאולת מצרים, כן גם בגאולה העתידה, שאינה גאולה גשמית בלבד, ואף לא גאולה רוחנית סתם (גאולה מיצר-הרע), אלא גילוי שם הוי'.

זה גם עומק כוונת הרמב"ם בסיום ספר היד – "שלא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד". בתחילת ספרו, לגבי מצוות ידיעת ה', לא הזכיר הרמב"ם שם הוי' במפורש (אלא רק בראשי-תיבות – סוד היסודות ועמוד החכמות"), וכתב "לידע שיש שם מצוי ראשון". אבל כאן – כשעוסק בגאולה העתידה – מדגיש הרמב"ם וכותב במפורש, "לדעת את ה'" – גילוי שם הוי'.

(לקוטי-שיחות כרך לא, עמ' 26)

ויאמר אליו אני ה' (ו,ב)

בפרשה הקודמת מסופר על טענת משה: "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה", היינו שפרעה לא שת ליבו לשם הוי', באמרו "מי הוי'" – כי שם "הוי'" מכוסה ומוסתר בשם "אלוקים", כדוגמת השמש בנרתיקה. השגת פרעה היתה רק באותיות 'מי' של שם "אלקים", כלומר, באותיות האחרונות (המבטאות את הדרגות הנמוכות) משם זה. לכן אמר "מי הוי'" – שם הוי' מלובש ומוסתר באותיות 'מי' של שם אלוקים ואינו מתגלה בעולם.

על זה אמר הקב"ה למשה "אני הוי'" – על-ידי השפטים שאעשה בו (הנמשכים משם הוי'), יכיר גם פרעה בשם הוי' (כפי שהוא ללא מגן ונרתיק).

(אור תורה, פר' וארא דף כו עמ' א)

וארא אל אברהם (ו,ג)

"וארא" הוא לשון עבר וגם לשון הווה. זאת אומרת, שהתגלות זו, שהיתה אל האבות, קיימת גם עתה בנשמות ישראל. שהרי בנשמתו של כל אחד ואחד מישראל יש בחינת 'אברהם' שבה (מידת האהבה לה'), בחינת 'יצחק' שבה (מידת היראה), ובחינת 'יעקב' שבה (מידת הרחמים). כשמתגלות מידות אלה הרי זה בדוגמת ההתגלות האלוקית אל האבות.

(אור-התורה שמות כרך ז עמ' ב תקפט)

וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב (ו,ג)

וארא: אל האבות (רש"י)

מה מוסיף רש"י בפירושו על לשון הכתוב?

אלא רצונו של רש"י לומר לנו שההתגלות האלוקית אל אברהם, יצחק ויעקב לא היתה בגלל מעלתם הפרטית של כל אחד ואחד מהם, כי אם משום שהם היו אבות האומה. הם, האבות, מסרו את כל מה שקיבלו לבניהם אחריהם.

(לקוטי-שיחות כרך ג עמ' 860)

ובני קורח אסיר ואלקנה ואביאסף (ו,כד)

"אסיר (271) אלקנה (186) אביאסף" (154) = בגימטרייה "תורה" (611).

ללמדך: שבני קורח עשו תשובה והאמינו במשה ובתורתו, לא כקורח אביהם שכפר בתורת משה.

(לקוטי לוי-יצחק לזוהר חלק ב דף רפז)

הוא אהרון ומשה... הוא משה ואהרון (ו,כו-כז)

'משה' – עניינו לימוד התורה. 'אהרון' עניינו – עבודת התפילה (שהרי תפילה באה במקום קורבנות, שהקריבו הכהנים).

לפעמים יש להקדים את 'משה' ל'אהרון' – על האדם לעסוק בתורה ובמצוות כדי שיוכל אחר כך להתפלל מאהבה. ולפעמים יש להקדים את 'אהרון' ל'משה', דהיינו שהאדם יעורר אהבת ה' בליבו בתפילה, כדי שיוכל אחר כך לעסוק בתורה ומצוות כדבעי.

(לקוטי-תורה במדבר פרשת מסעי, דף פג עמוד ג)

* * *

'משה' מסמל דרך עבודה שהיא על-שכלית ואילו 'אהרון' – עבודה שכלית.

ישראל – מסמלים את הנפש האלוקית, ופרעה – את הנפש הבהמית.

בפסוק הראשון (כו), כשמדובר על בני-ישראל ("הוציאו את בני-ישראל מארץ מצרים") הקדים הכתוב את אהרון למשה, ואילו בפסוק שלאחריו, כשמדובר על פרעה ("הם המדברים אל פרעה מלך מצרים"), הקדים הכתוב משה לאהרון.

מדוע? משום שכדי להשפיע על הנפש האלוקית ולעוררה באהבת ה' די בבחינת אהרון. לכן כשמדובר על 'ישראל' הקדים הכתוב אהרון למשה. אבל כדי לעורר גם את הנפש הבהמית לאהבת ה', הדבר צריך לבוא מִדַרְגָה נעלית יותר – בחינת משה. לכן כשמדובר על 'פרעה' הקדים הכתוב משה לאהרון.

(אור-התורה שמות כרך א עמ' רכד ועמ' רל)

נתתיך אלוקים לפרעה (ז,א)

אנו רואים, כי לעיתים יש בכוח הצדיק לבטל ולהכניע את הרשע ולעיתים נבצר ממנו לעשות כן.

סיבת הדבר: אם ניצוצות הקדושה המצויים ברשע כבר 'נתבררו' וחזרו למקורם – יכול הצדיק להכניעו. אך אם טרם 'נתבררו' – לא יוכל לו. אולם הקב"ה יכול להשפיל את הרשע אפילו בשעה שיש בו עדיין ניצוצות קדושה.

ומכיוון שעדיין היו הרבה ניצוצות בפרעה ובמצרים, היה צריך שמשה יהיה בבחינת אלוקים לפרעה, כלומר, שהקב"ה ימשיך בו כוח אלוקי כזה שיוכל לבטל ולהכניע את פרעה ומצרים.

(פלח-הרימון שמות עמ' סד)

אתה תדבר (ז,ב)

"תדבר" הוא לשון הכנעה (כנאמר בתהילים מז: "ידבר עמים תחתנו"). הקב"ה ציווה את משה להכניע ולהשפיל את גאוותו של פרעה כדי שיהיה בטל לרצון הקב"ה.

"אתה תדבר" – הכנעה זו צריכה להתבצע על-ידי משה דווקא. פרעה היה בתכלית ההתנשאות והגאווה, כדכתיב (יחזקאל כט), "לי יאורי ואני עשיתיני". לכן שבירתו נעשתה על-ידי משה דווקא, שהיה בתכלית הביטול והענווה ובניגוד גמור לפרעה, כעדותה של התורה, "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם" (במדבר יב).

(תורת-חיים ח"ג שמות עמ' קכ-קכא)

ובתנורך (ז,כח)

הצפרדעין... יורדין לתוך התנור ומצננין אותו (מדרש רבה)

תנורי מצרים הם סמל ה'אש' דקליפה – החמימות וההתלהבות בענייני עולם הזה. מכת צפרדע, שציננה את תנורי מצרים, מסמלת ביטול חמימות זו והחלפתה ביחס של קרירות ושוויון-נפש. זה הצעד השני, הבא לאחר התהליך ההפוך.

(לקוטי שיחות חלק א, עמ' 123)

* * *

הצפרדעים נבראו מן המים, ככתוב "ושרץ היאר צפרדעים". ובזה שנכנסו הצפרדעים לתוך תנורי מצרים התבטאה מסירות נפש גדולה ביותר: ברואי המים קפצו לתוך האש...

(לקוטי שיחות חלק א, עמ' 123)

  אוצרות דור ודור

בעלי התשובה של אדמו"ר הזקן

על מדף מבלי להתנענע

בשנת תרס"ז התוועד כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע במוצאי ש"ק הסמוך לכ"ד טבת. ולאחרי זה בליל כ"ד טבת, דיבר בעניין סיפור חלומו של אדמו"ר האמצעי.

לא אחזור עתה על פרטי הדברים, כיון שכבר נדפסו, אלא אחזור רק על נקודת העניין:

תוכן חלום אדמו"ר האמצעי – שהיה מונח דף עץ על פני רוחב נהר מים, ועבר כ"ק הרב המגיד מעבר לעבר על הדף והתנענע, ואחר כך עבר אביו, רבנו הזקן, על הדף, ולא התנענע כלל.

כשסיפר אדמו"ר האמצעי אודות החלום לרבנו הזקן, אמר לו רבנו הזקן: מה הנך מתפלא? הרבי (דהיינו הרב המגיד) עשה צדיקים, ואנכי עשיתי תודה-לק-ל הרבה בעלי תשובה גם כן.

ויש לומר בדרך אפשר פירוש הדברים במעלת בעלי תשובה על צדיקים:

מבואר בטעם מאמר רז"ל "המתפלל צריך שייתן עיניו למטה ולבו למעלה", שאם לא יחשוב כלל אודות העולם בשעת התפלה, הרי לאחר התפלה, כשיצא לעסוק בענייני העולם, יבלבל אותו העולם, ולא יישאר אצלו שום רושם מהתפלה. ולכן בשעת התפלה צריך להיות "עיניו למטה", דהיינו שגם בשעת התפלה יחשוב אודות העולם, לייחד את העולם גופא עם אלקות, ואז גם כשיעסוק בענייני העולם יישאר אצלו הרושם מהתפלה.

ועל דרך זה יש לבאר החילוק בין צדיקים ובעלי-תשובה:

צדיק – לא היתה לו שייכות לרע מעולם, ולכן, אם יזדמן לו ענין של רע, אין לדעת מה יהיו תוצאות הדבר, כיון שכל עבודתו היא בסדר והדרגה של השתלשלות.

מה שאין כן בעל תשובה, שיודע אודות מציאות הרע, וכבר עבר את כל העניינים כו' – אין לו מה להתיירא, ומובטחים שבכל מקום שילך יישאר בשלימותו, כיון שעבודתו היא למעלה מהשתלשלות.

וזהו הטעם שרבנו הזקן לא התנענע כשעבר על הדף, כי מצד מעלת בעלי-תשובה, הנה גם כשצריך לעבור דרך "מים הזידונים", גם אז אינו מתנענע, כיון שבטוחים בו תמיד.

בדרכו של הנשיא גם בעיניים עצומות..

שבת זו היא שבת מברכים חודש שבט, ונתבאר כמה פעמים ששבת מברכים כוללת כל ימי החודש. והנקודה העיקרית של חודש שבט בנוגע אלינו היא – יום העשירי בו, יום ההילולא של נשיא הדור.

עבודת כ"ק מו"ח אדמו"ר כל ימיו היתה אותה עבודה שסיפר אודותיה בשם אביו, שאמר בשנת תרס"ז אודות אדמו"ר הזקן – עשיית בעלי-תשובה.

והיינו, שאף שכ"ק מו"ח אדמו"ר השתדל בכל העניינים, מכל מקום עיקר השתדלותו (על דרך מאמר רז"ל "במאי הוי זהיר טפי") היתה בעניין עשיית בעלי-תשובה, ולזה התמסר כל ימיו, הן ברוסיה, הן בפולין והן בארצות- הברית...

וכיון שביום ההילולא עולה למעלה "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו" . . עלינו לזכור שצריכים אנו לילך בדרכו, באותה דרך שסלל עבורנו,

כי כאשר הולכים באותה הדרך – אין מתנענעים, אפילו כאשר עוברים ב"מים הזידונים", ואפילו כשהולכים בעיניים עצומות, – מכיון שהולכים על הדף והדרך שסלל הרבי – מאי נפקא-מינה אם הולך בעיניים פקוחות ורואה להיכן הוא הולך, או שהולך בעיניים עצומות?! – הרי הולך הוא בדרך שסלל הרבי, ואזי הדף אינו מתנענע, וילך לבטח דרכו.

(תורת מנחם ה'תשח"י כרך כא, עמ' 323)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת וארא
כ"ה בטבת

השכם בבוקר – אמירת תהילים בציבור. אחר-כך לומדים כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך התפילה.

מברכים החודש. המולד: יום רביעי, בשעה 1:42 (אחר הצהריים) ו-6 חלקים.

ראש חודש שבט ביום החמישי1.

אין אומרים 'אב הרחמים'.

יום התוועדות. ההתוועדות – בבית-הכנסת.

"בשבת מברכים שבט צריך כל אחד ואחד לקבל על עצמו להוסיף ביתר שאת וביתר עוז במעשיו, תורתו ועבודתו  של בעל ההילולא... ובפרט בהביטול וההתקשרות אל... "הנשיא הוא הכל", שבכל אחד ואחד – מציאותו וכל עניניו, בכל מכל כל, נעשים קודש לנשיא הדור, על ידי זה שמלאים וחדורים בקיום שליחותו של נשיא הדור... שענינו העיקרי "להביא לימות המשיח" בפועל ממש"2.

יום רביעי
כ"ט בטבת – ערב ראש-חודש

בתפילת מנחה אין אומרים תחנון.

יום חמישי
ראש-חודש שבט

[מנהגי ראש-חודש פורטו לאחרונה בגיליונות: א'א, א'ו, א'י. כאן נוספו כמה ביאורים, הלכות והנהגות].

התוועדות: "ההתוועדות דסעודה שלישית, שבת מברכים, ויומי דפגרא - בראשי חדשים ומועדי אנ"ש - צריכים להתקיים בבית-הכנסת"3.

עבודה פנימית: בכל ראש-חודש, באחד לחודש, נהג כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע לומר: "חודש טוב! שנתייגע בעבודה בפועל כדי לחוש את החיות פנימי בהרגש בפועל, הרגש המביא לידי פועל במידות טובות ובהרחבת הבנה והשכלה של חסידות"4.

גילוי משיח: בראש-חודש מתגלה בכל אחד ואחד מישראל ניצוץ משיח שבו, בחינת היחידה, שהיא ניצוץ מבחינת יחידה הכללית, נשמתו של המשיח, וגילוי זה פועל חידוש בכל מציאותו ובכל ענייניו, שנעשים חדורים בבחינת היחידה. והעיקר, שעל-ידי זה נעשה התגלות וביאת משיח צדקנו ועד כפשוטו ממש, נשמה בגוף, "מלך מבית דוד"5.

עניינו של ראש-חודש שבט: "בעשתי עשר חודש באחד לחודש... הואיל משה (כולל אתפשטותא דמשה שבכל דור) באר את התורה", "בשבעים לשון פירשה להם"6 - זו עבודתו המיוחדת של נשיא דורנו בהפצת התורה והמעיינות גם לאלו שנמצאים במעמד ומצב ד"אחר", שבשביל שיהיו במעמד ומצב ד"בן" (בפועל ובגילוי), צריכים לתרגם להם ענייני התורה "בשבעים לשון"7.

ערבית: לפני שמונה-עשרה אין מכריזים 'יעלה ויבוא'8, אבל טופחים על השולחן, להזכיר לציבור לומר זאת.

ברכת המזון: טעה ולא הזכיר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון (הערב או מחר, עד לפני השקיעה של מוצאי ראש-חודש9), ונזכר אחר שאמר "ה'" של "בונה ברחמיו ירושלים" אומר "ברוך . . שנתן ראשי חודשים לעמו ישראל לזכרון", בלא חתימה. אבל אם נזכר אחר שאמר תיבת 'ברוך'10 של הברכה הבאה, "הטוב והמיטיב", אינו חוזר.

התחיל סעודתו מבעוד יום ואכל כזית, ונמשכה סעודתו אפילו כמה שעות אחר צאת היום – מזכיר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון, בתנאי שעדיין לא התפלל ערבית11.

ב'יעלה ויבוא' המברך מגביה קולו מעט והשאר עונים 'אמן' על 'זכרנו ... לטובה', 'ופקדנו בו לברכה', 'והושיענו... טובים'12 – "בין הפרקים ובסוף ברכה זו (השלישית)"13.

שחרית: חצי הלל14, ואברהם זקן, זבדיה15, קדיש תתקבל. שיר של יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום.

קריאת התורה: קוראים לארבעה עולים בפרשת פינחס (במדבר כח,א-טו): כהן – "וידבר... עולה תמיד". לוי – חוזר "ואמרת להם" (וממשיך עד)... "רביעית ההין". שלישי – "עולת תמיד... ונסכה". רביעי – "ובראשי חדשיכם... ונסכו". חצי קדיש. הגבהה וגלילה. אשרי, ובא לציון. הש"ץ מסיים 'ובא לציון' לעצמו, ולא בקול רם. אומרים 'יהללו' ומכניסים ספר-תורה לארון-הקודש. חולצים תפילין דרש"י ומניחים תפילין דרבנו-תם. קריאת-שמע, קדש, והיה-כי-יביאך. שש זכירות. חולצים תפילין דרבנו-תם16. הש"ץ אומר (ולפחות מסיים בקול17) איזה מזמור, חצי קדיש, תפילת מוסף.

יום שישי
ב' בשבט

[בחודש מרחשוון תשל"ח שאל אחד השלוחים את הרבי בעניין עריכת חתונה, והזכיר כמה תאריכים אפשריים וכתב סברות לכאן ולכאן, וביניהם התאריך "אור ליו"ד שבט". הרבי מחק תאריך זה18, והוסיף: "ידוע דעתי - בהקדם הכי אפשרי"19].

______________________________

1)    בה"א הידיעה – כן הוא בלוח כולל-חב"ד, וכך נהגו אצל הרבי. בסידור 'תורה אור' ועוד, תיבת "ביום" אינה מנוקדת, ואחריה "(פלוני)". בסידור תהלת ה' נדפס "בַיום", ומתאים ללוח. (בסידורים אחרים, כמו 'אוצר התפילות' ו'עבודת ישראל', נדפסה גם תיבת "בְיום" ללא ה"א הידיעה).

2)    ספר השיחות ה'תשנ"ב ח"א עמ' 266.

3)    היום-יום ל' ניסן, מאג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ה עמ' שלג (וצ"ע מפני מה לא נעתק בס' המנהגים). להעיר מאג"ק שלו ח"ז עמ' שכד (ובמבוא לקונטרס ומעין עמ' 4): "רגילים היו אנ"ש להתוועד שתי פעמים בשנה, ביו"ד וי"ט כסלו... ומאז נוסדה ישיבת תו"ת, הנה בשנת תרנ"ח, ע"פ הוראת... [כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, הוסיפו] לסדר בכל ראש-חודש התוועדות התלמידים...".

4)    תרגום מאידיש - אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ חי"ג עמ' תמ. וראה 'ספר המאמרים-מלוקט' לכ"ק אדמו"ר חלק ד עמ' רס: "כי בראש חודש הוא מולד הלבנה ... דלית לה מגרמה כלום. וכן הוא בישראל, שדומין ללבנה ומונין ללבנה, שבראש חודש הוא זמן מוכשר לגלות כח הביטול שישנו בכל אחד מישראל".

5)    ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 123.

6)    דברים א,ג-ה ובפירוש רש"י.

7)    ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 188 הערה 7.

8)    ע"פ סידור אדה"ז.

9)    קצות-השולחן סי' מז ס"ד ע"פ סידור אדה"ז.

10)  שו"ע אדה"ז סי' קפח סו"ס י. סידור אדה"ז. ולא התקינו לומר 'יעלה ויבוא' ב'הרחמן' כמו שהורו למי ששכח להזכיר 'ועל הניסים', משום הזכרת שמות שיש בו, שם סעיף יב (וראה קושיית המג"א ס"ק יא ע"ז: "צ"ע, דאומרים כל היום תחינות שיש בהם הזכרת שמות, ולמה ייגרע זה, דדווקא ברכה לבטלה אסור, וצ"ע", ובביאור הלכה הביא מס' בגדי ישע ליישב, שכאן שכוונתו לצאת ידי חיוב ברכה גרע, ויש בזה חשש ברכה לבטלה עיי"ש. וראה מה שנסמן בזה ב'ילקוט מפרשים' בשו"ע השלם).

11)  שו"ע אדה"ז שם סעיף יז.

12)  ראה מקור מנהג ענייה זו (בכלל) מרב האי גאון, בשער-הכולל פ"ט ס"ק לו.

13)  לקוטי-שיחות חכ"ד עמ' 380. ופשוט, שהכוונה שמותר לענות רק בין 'בונה ברחמיו ירושלים' לברכה רביעית, ששם אין את הטעם שג' הברכות צ"ל "לכתחילה בתכיפה אחת מן התורה" כמ"ש בשו"ע אדמוה"ז סי' קפג סי"א (ודלא כמ"ש בס' הפסק בתפלה ספ"ג ובמילואים, גם במהדורתו החדשה, לחדש שבין 'יעלה ויבוא' ל'ובנה ירושלים' נקרא ג"כ "בין הפרקים". וע' מש"כ בזה בס' פסקי תשובות סי' קפג הערה 64).

14)  לעניין הפסקה לעניית אמן בהלל דר"ח וחוהמ"פ, ראה המסקנה ב'התקשרות' גיליון תמא, שלפי אדה"ז כנראה אין לענות יותר מאשר בברכות ק"ש (ודלא כמ"ש כמה מלקטים ובגיליון שלח), וש"נ.

15)  ראה בעניין זה ב'סידור רבינו הזקן עם ציונים, מקורות והערות' על אתר (עמ' תפא, ובקונטרס המילואים שלו, עמ' סד).

16)  בכף-החיים סי' צא ס"ק כו הביא מס' יפה ללב, שאלה שצריכים לחלוץ מלבושם העליון מפני הנחת תפילין על הזרוע, צריכים לחזור וללבשם אחר-כך כי אין כבוד לעמוד כך לפני המלך ולהתפלל, יד חולצת ויד לובשת, עיי"ש. אבל בס' 'מנהג ישראל תורה' שם ס"ק ד הביא ש"רבים אין נזהרין בזה. וי"ל דכיוון דקשה ללבוש הבגד העליון על התפילין הוי כמצותו בכך", עיי"ש. ואכן מנהגנו להשאיר את הזרוע ללא השרוול (אגב: הרה"ח ר' דובער חן ע"ה מסר בשם הבעש"ט שאין להכניס את השרוול  מתחת האבנט), ואף לתפילת מוסף אין מחזירים את השרוול, וכן נהג הרבי.

17)  ב'סידור רבינו...' הנ"ל עמ' תפג, הביא בשאלה אם צריך שכל הציבור ישמעו זאת, את דעת המטה אפרים (סי' תק"צ סל"ח) שהש"ץ יכול לומר זאת בלחש, ומאידך דעת הקצות השלחן (סי' טז בבדי השלחן ס"ק ו לעניין קדיש דרבנן, ועוד פוסקים שנסמנו בס' אשי ישראל פט"ו הערה ק) שהלימוד צ"ל במעמד עשרה. והעיקר - יש לציין את ההוראה לעשות ככתוב בפנים, מסיפור הנהגת הרבי בזה בס' המנהגים עמ' 6.

18)  השליח הציע לרבי את התאריכים: יב טבת, ז שבט, אור לי' שבט, ז אדר; והרבי מחק רק את יו"ד שבט, ולא את התאריכים שלפניו ושלאחריו. לדברי השליח לא מצאו לכך הסבר אחר מלבד האמור. ראה 'התקשרות' גיליון תרלג.

וצ"ע הטעם (ואולי הוא הוראה פרטית), כי אף שבט"ז וש"ך (יו"ד שצה ס"ק ג) ס"ל שבכל יארצייט אין להשתתף בסעודה של שמחה, וכן נפוץ לנהוג לגבי יא"צ פרטי בין אנ"ש – הרי אין זה נהוג כלל לגבי ימי הילולא של רבותינו, ואדרבה ידוע שנהוג לערוך נישואין בימים אלו, וראה באג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע (כרך יא עמ' יא) על חתונה שנערכה לא' מתלמידי תו"ת ביום ההילולא הראשון של אביו נ"ע (תרפ"א) ללא כל הסתייגות. וכן בס' ימי בראשית (עמ' 123) מובא אודות נישואי בתו של הרב רפאל נחמן הכהן ז"ל (מתלמידי התמימים בליובאוויטש) להרב יצחק גנזבורג ע"ה באור לב' ניסן תש"י, שהרבי ענה לו שלא ידחו ח"ו את הנישואין (מפני ההסתלקות ביו"ד שבט דאז), ולא עלה על הדעת למנוע 'הילולא' ביום הילולא, וראה 'התקשרות' גיליון תשנ"ז עמ' 16.

19)  קונטרס 'השליחות לארה"ק, תשל"ו-תשל"ח', עמ' ק.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)