ויחי יעקב בארץ מצרים שבע-עשרה שנה (מז,כח)
"ויחי יעקב" – יעקב המשיך אור וחיות אלוקיים,
"בארץ מצרים" – בעולם הזה הגשמי, הנקרא 'מצרים' (מלשון מיצר וגבול),
"שבע-עשרה שנה" – המשכה זו היתה על-ידי בחינת טו"ב, ספירת היסוד, שכל ההמשכות עוברות על-ידה ["טוב" רומז לספירת היסוד, ככתוב (ישעיהו ג) "אמרו צדיק כי טוב", ונאמר (משלי י) "וצדיק יסוד עולם"].
(ספר המאמרים תרכ"ח עמ' נז-נח)
* * *
"ויחי יעקב בארץ מצרים" – על-ידי עבודתו של יעקב בהפיכת החושך של מצרים לאור, זכה ל:
"שבע-עשרה שנה" – בחינת אור וטו"ב (טוב בגימטרייה שבע-עשרה) אמיתי, כי "יתרון האור" הוא דווקא בבואו "מתוך החושך".
על-דרך מה שנאמר (תהילים לד,יג), "מי האיש החפץ חיים – אוהב ימים לראות טוב", כי תכלית החיים הוא לראות טוב.
(אור-התורה בראשית כרך ב' דף שנד-שנה)
* * *
רבי יהודה הנשיא היה דר בציפורי שבע-עשרה שנה, והיה קורא על עצמו ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה – וחיה יהודה בציפורי שבע עשרה שנין (ב"ר)
בחינתו של רבי היא מידת התפארת, שהיא מידתו של יעקב. דבר זה נרמז במאמרו של רבי במסכת אבות (פ"ב) "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם – כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם".
לכן מצאנו כמה דברים שבהם דמה רבי ליעקב אבינו:
א) יעקב גר במצרים שבע-עשרה שנה, ורבי גר שבע-עשרה שנה בציפורי, שהיא כמו מצרים, כדכתיב (הושע יא), "יחרדו כציפור ממצרים".
וסימנך: 'צפרי' עולה בגימטרייה ש"פ (380), כמספר "מצרים".
ב) ביעקב אבינו כתיב (בראשית מו), "ואת יהודה שלח גו' להורות לפניו גושנה", ופירש רש"י – "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה". כיוצא בזה מצאנו ברבי: רז"ל אמרו (מנחות קד) – "רבי יהודה מוריינא דבי נשיאה הווה" (היה להם לבית רבי מורה הוראות, ועל-פיו היו עושים כל דבריהם, רש"י).
(תורת לוי-יצחק הערות למסכת כלים עמ' שז)
* * *
יש לציין קשר נוסף בין רבי ליעקב אבינו:
נאמר בספרים ש'נשיא' ראשי-תיבות ניצוצו של יעקב אבינו. היינו שכל נשיא בישראל הוא ניצוץ מנשמתו של יעקב. דבר זה מודגש ובולט באופן מיוחד אצל רבי, שנקרא שמו בישראל "רבי יהודה הנשיא".
(משיחת שבת-קודש פרשת דברים תשל"ה אות לט)
האלוקים אשר התהלכו אבותיי לפניו (מח,טו)
רבי יוחנן אמר: לרועה שהוא עומד ומביט בצאנו. ריש לקיש אמר: לנשיא מהלך והזקנים לפניו. על דעתיה דרבי יוחנן – אנו צריכין לכבודו; על דעתיה דריש לקיש – הוא צריך לכבודנו (ב"ר)
אומר הרב המגיד ממזריטש: מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.
רבי יוחנן מדבר על בני-ישראל כפי שהם 'מקבלים' את האור והשפע האלוקי הנמשך בעולמות ובנבראים. בבחינה זו – "אנו צריכין לכבודו" יתברך.
לעומת זאת, ריש לקיש מדבר על בני-ישראל כפי שהם בבחינת 'משפיעים' כביכול (כמאמר "ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים"), זאת אומרת שהם גורמים נחת רוח למעלה על-ידי עבודתם במילוי והשלמת הכוונה העליונה של בריאת העולם. בבחינה זו – "הוא צריך לכבודנו" (עבודתנו) כביכול.
(אור-תורה בראשית דף כ"א)
וידגו לרוב בקרב הארץ (מח,טז)
וידגו: כדגים הללו... (רש"י)
בפסוק זה יש רמז לנשמות דאצילות.
נשמות אלו, גם בהיותן למטה בעולם הזה ("בקרב הארץ"), משולות לדגים שבים ("וידגו לרוב"): כשם שהדג מובלע במקורו, ששם כל חיותו, וכשפורש ממקום זה מיד הוא מת – כך גם נשמות אלו הן בבחינת ביטול ודבקות מוחלטת באלוקות. אין בהן שמץ של פירוד והן 'מובלעות' במקורן העליון.
(המשך תרס"ו פרשת בא עמ' קנ"ח)
ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו (מח,יט)
טעם הדבר הוא, כי אפרים – ולא מנשה – הוא העיקר של יוסף. וסימנך:
א) אפרים הוא על שם "כי הפרני אלוקים", ותרגומו "אפשני", והוא כמו יוסף, שפירושו תוספת וריבוי.
ב) אפרים הוא מלשון חן, כמו "אפריון (חן שלנו, רש"י) נמטייה לרבי שמעון" (סוף בבא-מציעא), וביוסף נאמר (בראשית לט) "וימצא יוסף חן בעיניו", "ויתן חינו בעיני שר בית הסוהר". כן כתיב לקמן (מט) "בן פורת יוסף", ופרש"י "בן חן".
(תורת לוי-יצחק על הש"ס הערות למס' מנחות עמ' רמה)
בך יברך ישראל... ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה (מח,כ)
אפרים ומנשה, אף שנולדו וגדלו במצרים, לא היו נחותים מראובן ושמעון, שנולדו וגדלו באוהלו של יעקב, כדכתיב (לעיל פסוק ה), "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי".
ולא עוד אלא שבמידה מסוימת היה בהם עילוי ויתרון על ראובן ושמעון – המעלה של "יתרון האור מתוך החושך". משום כך יתברכו בני-ישראל באפרים ומנשה דווקא.
(ליקוטי-שיחות כרך ה עמ' 462)
כיבס ביין לבושו (מט,יא)
מכל מצווה שאדם מקיים נעשה 'לבוש' לנשמתו, שתהיה צרורה בצרור החיים את ה'. אך המשכת קדושה עליונה זו תלויה בשמחה של מצווה דווקא.
זהו שרמז הכתוב: "כיבס ביין לבושו" – יש להקפיד שלבושי המצוות יהיו "מכובסים" ב'יין', שהיין מסמל שמחה, כנאמר (תהילים קד), "ויין ישמח לבב אנוש".
(תורה-אור בראשית דף מו ע"ב)
* * *
מוסיף כ"ק אדמו"ר הריי"צ:
הדרך להגיע ל'יין' – שמחה של מצווה – היא על-ידי לימוד פנימיות התורה – "יינה של תורה". הלימוד וההתבוננות בהשגה אלוקית מעוררים בלב האדם רגש של אהבת ה'. אהבה זו תתבטא אחר-כך בקיום מצווה מתוך שמחה גדולה ובחיות יתרה.
(ספר המאמרים תרצ"ט, עמ' 59)
חכלילי עיניים מיין ולבן שיניים מחלב (מט,יב)
בזוהר כאן נאמר ש'יין' הוא תורה שבכתב, ו'חלב' – תורה שבעל-פה.
אומר על כך הגה"ק המקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון ז"ל:
רז"ל אמרו (גיטין ס), "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על-פה, ודברים שבעל-פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב".
לכן תורה שבכתב, שנמשלה ליין, נאמר עליה "חכלילי עיניים מיין". כי בתורה שבכתב צריך לראות את הכתוב בעיניים. לעומת זאת, התורה שבעל-פה, שנמשלה לחלב, עליה נאמר "ולבן שיניים מחלב", כי יש צורך לומר את הדברים בפועל, על-ידי חמשת מוצאות הפה.
(ליקוטי לוי-יצחק לזוהר, כרך א, עמ' רנ"ג-רנ"ד) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
