חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:36 זריחה: 6:21 ג' בכסליו התשפ"ג, 27/11/22
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

רמב"ם 3 פרקים ליום

ספר הקרבנות, הלכות תמורה.. בפרקים אלו. פרק א-ג.

הלכות תמורה

הלכות תמורה. יש בכללן שלש מצות, אחת מצות עשה, ושתים מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) שלא ימיר בהמה בבהמה. (ב) שתהיה התמורה קודש אם המיר. (ג) שלא ישנה הקדשים מקדושה לקדושה. וביאור מצות אלו בפרקים אלו.

פרק א

א. כל הממיר לוקה על כל בהמה ובהמה שימיר שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו ואע"פ שלא עשה מעשה, מפי השמועה למדו שכל מצות לא תעשה שאין בה מעשה אין לוקין עליה חוץ מנשבע וממיר ומקלל את חבירו בשם, שלשה לאוין אלו אי אפשר שיהיה בהן מעשה כלל ולוקין עליהן, ולמה לוקין על התמורה והרי לאו שבה ניתק לעשה שנאמר ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש, מפני שיש בה עשה ושני לאוין, ועוד שאין לאו שבה שוה לעשה, שהצבור והשותפין אין עושין תמורה אם המירו אף על פי שהן מוזהרין שלא ימירו, נמצאת אומר שהיחיד שהמיר הרי התמורה קדש, ואפילו המיר בשבת לוקה ארבעים, ואחד מן השותפין שהמיר, או מי שהמיר בקרבן מקרבנות הצבור, הואיל ויש לו בהן שותפות הרי זה לוקה ואין התמורה קודש.

ב. אחד הממיר בזדון או שהמיר בשגגה הרי זה עושה תמורה ולוקה, כיצד המתכוין לומר הרי זו תמורת עולה שיש לי ואמר הרי זו תמורת שלמים שיש לי, הרי זו תמורה ולוקה, אבל אם דימה שמותר להמיר והמיר, או שאמר אכנס לבית זה ואמיר מדעתי ונכנס ושכח והמיר שלא מדעתו הרי זו תמורה ואינו לוקה עליה.

ג. אין אדם ממיר בהמתו בקרבן שאינו שלו, ואם אמר בעל הקרבן כל הרוצה להמיר בבהמתי יבוא וימיר הרי זה ממיר בה, המיר קרבנו בבהמה שאינה שלו אינה תמורה שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו.

ד. המתכפר הוא שעושה תמורה אבל לא המקדיש, כיצד הקדיש בהמה שיתכפר בה חבירו כגון שהקדיש קרבנות נזיר שיתכפר בהם פלוני הנזיר, אותו הנזיר הוא שעושה בהן תמורה אבל לא זה שהקדיש לפי שאינן שלו.

ה. היורש ממיר, הניח בהמה לשני בניו ומת הרי זו קריבה ואין ממירין בה שהרי הם בה שותפין והשותפין אין עושין תמורה כמו שביארנו.

ו. אין קדשי נכרים עושין תמורה מן התורה אבל מדברי סופרים שהנכרי שהמיר הרי זו תמורה, הקדיש הנכרי בהמה שיתכפר בה ישראל והמיר בה הנכרי הרי זו ספק תמורה.

ז. אחד אנשים ואחד נשים אם המירו עושין תמורה.

ח. קטן שהגיע לעונת נדרים שהמיר, אע"פ שאינו לוקה יש בו ספק אם עושה תמורה או אינו עושה תמורה.

ט. אין הכהנים ממירין בחטאת ובאשם שאע"פ שהם שלהם אינן זוכין בהן מחיים שאין להם בבשר עד שיזרק הדם, ואין הכהנים ממירין בבכורה שאע"פ שהוא זוכה בו מחיים אינו זוכה בו מתחילה שהרי תחילתו בבית ישראל הוא, אבל הבעלים שהמירו בבכור כל זמן שהוא בביתם עושים תמורה, וכן כהן שהמיר בבכור שנולד לו לא בבכור שלקח מישראל הרי זו תמורה.

י. אילו של כהן גדול עושה תמורה אבל פרו אינו עושה תמורה אע"פ שהוא משלו הואיל ואחיו הכהנים מתכפרין בו הרי הם בו כשותפין.

יא. העופות והמנחות אינן עושין תמורה שלא נאמר אלא בהמה.

יב. קרבנות בדק הבית אין עושין אותו תמורה שנאמר במעשר לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו והלא המעשר בכלל כל הקדשים היה ולמה יצא ללמד על הכלל מה מעשר קרבן יחיד יצאו קרבנות צבור וכן השותפין מה מעשר קרבן מזבח יצאו קדשי בדק הבית מה מעשר בהמה הוקש למעשר דגן שאין חייבין בו אלא ישראל ולא נכרים יצאו קרבנות נכרים שאין עושין תמורה כמו שביארנו.

יג. המקדיש בעלת מום קבוע אינה עושה תמורה מפני שלא נתקדש גופה קידוש גמור ואינה אלא קדושת דמים, אבל המקדיש בעלת מום עובר או שהקדיש תמימה ואחר כך נולד לה מום קבוע הרי זו עושה תמורה.

יד. אחד הממיר תמים בבעל מום או בעל מום בתמים או שהמיר בקר בצאן או צאן בבקר, או כבשים בעזים או עזים בכבשים או נקבות בזכרים או זכרים בנקבות או שהמיר אחד במאה או מאה באחד בין בבת אחת בין בזו אחר זו הרי זו תמורה ולוקה כמניין הבהמות שהמיר.

טו. אין התמורה עושה תמורה ולא ולד בהמות ההקדש עושה תמורה שנאמר והיה הוא ותמורתו הוא ולא ולדו ותמורתו ולא תמורת תמורתו, אבל הממיר בבהמה וחזר והמיר בה וחזר והמיר אפילו אלף כולן תמורה ולוקה על כל אחד ואחד כמו שביארנו.

טז. אין ממירין איברים או עוברים בשלימים ולא שלימים בהן, כיצד האומר רגלה של בהמה זו או ידה תחת עולה זו או שאמר עובר בהמה זו תחת עולה זו אינה תמורה, וכן האומר בהמה זו תחת ידה או רגלה של עולה זו או שאמר בהמה זו תחת עוברה של חטאת זו אינה תמורה.

יז. הממיר בכלאים או בטריפה ויוצא דופן או בטומטום ואנדרוגינוס אין הקדושה חלה עליהן והרי זה כמי שהמיר בגמל או בחמור לפי שאין במינן קרבן ולפיכך אינו לוקה, מה בין אלו לבעל מום בעל מום יש במינן קרבן אלו אין במינם קרבן.

יח. הרובע והנרבע הרי הם כבעל מום ועושין תמורה וכן כל כיוצא בהן.

יט. בהמה שחצייה קדש וחצייה חול לא עושה תמורה ולא נעשית תמורה.

כ. כל החטאות שדינן שימותו אינן עושין תמורה וכל חטאת שדינה שתרעה עד שיפול בה מום ותמכר עושה תמורה.

כא. המפריש נקבה לפסחו או לעולתו או לאשמו עושה תמורה אע"פ שאינן ראויין ליקרב הואיל וירדו לקדושת דמים והרי הם תמימים ירדו לקדושת הגוף, אבל המפריש שעיר לחטאתו ונשיא שהפריש שעירה לחטאתו וכהן גדול שהפריש פרה לחטאתו, אינן עושין תמורה שכל המשנה בחטאות לא נתקדשה כלל ואפילו קדושת דמים כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין.

פרק ב

א. התמורה הוא שיאמר בעל הקרבן על בהמת חולין שיש לו הרי זו תחת זו, או הרי זו חליפת זו, ואין צריך לומר אם אמר הרי זו תחת חטאת זו או תחת עולה זו שהיא תמורה, וכן אם אמר הרי זו תחת חטאת שיש לי בתוך הבית או תחת עולה שיש לי במקום פלוני הרי זו תמורה והוא שיש לו, אבל אם אמר על בהמת חולין הרי זו תחת עולה או הרי זו תחת חטאת לא אמר כלום, וכן אם אמר הרי זו מחוללת על זו אינה תמורה.

ב. היו לפניו שתי בהמות אחת חולין ואחת הקדש שנפל בה מום הניח ידו על בהמת חולין ואמר הרי זו תחת זו הרי זו תמורה ולוקה, הניח ידו על בהמת הקדש ואמר הרי זו תחת זו הרי זה חיללה על בהמת החולין ואין זו תמורה אלא כפודה בעלת מום בזו הבהמה.

ג. היו לפניו שלש בהמות קדשי מזבח ואחת מהן בעלת מום שהרי היא עומדת לפדיון ושלש בהמות תמימות חולין ואמר הרי אלו תחת אלו, הרי שתים מן החולין תחת שתים התמימות תמורתן תמורה ולוקה עליהם שתים, והבהמה השלישית היא תחת בעלת מום שנתחללה עליה ולחללה נתכוון ולא להמיר בה, שכיון שיש לפניו דרך איסור והיא התמורה ודרך היתר והוא החילול חזקה היא שאין אדם מניח ההיתר ועושה האיסור ולפיכך אינו לוקה שלש מלקיות, וכן אם אמר עשר בהמות אלו תחת עשר בהמות אלו ואחת מהן בעלת מום אינו לוקה אלא תשע מלקיות שהבהמה העשירית לחללה נתכוון ולא להמיר בה, שאע"פ שהוחזק זה במלקיות הרבה הואיל ויש שם דרך היתר אינו מניח דבר ההיתר ועושה האיסור, שתי בהמות של הקדש ואחת מהן בעלת מום ושתי בהמות של חולין ואחת מהן בעלת מום ואמר הרי אלו תחת אלו הרי התמימה תמורת התמימה ולוקה אחת ובעלת המום מחוללת על בעלת המום שאינו מניח ההיתר ועושה האיסור.

ד. האומר הרי זו תמורת עולה ושלמים דבריו קיימים ותמכר ויביא בחצי דמיה תמורת עולה ובחצי דמיה תמורת שלמים, אמר הרי זו תמורת עולה ותמורת שלמים אם נתכוון לכך מתחילה דבריו קיימים ואם לא נתכוון בתחילה אלא לתמורת עולה וחזר ואמר תמורת שלמים אע"פ שחזר בתוך כדי דבור אין תופשין אלא לשון ראשון והרי היא תמורת עולה בלבד.

פרק ג

א. כיצד דין התמורות ליקרב, תמורת העולה תקרב עולה ואם היתה תמורתה נקבה או בעלת מום תרעה הנקבה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה עולה תמורת החטאת תמות כמו שביארנו בפסולי המוקדשין, תמורת האשם תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה, תמורת השלמים כשלמים לכל דבר טעונה סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, תמורת התודה כתודה אלא שאינה טעונה לחם כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין, תמורת הפסח אם המיר בה קודם חצות יום ארבעה עשר אין תמורתו קריבה אלא תרעה עד שיפול בה מום ויביא בדמיה שלמים ואם המיר בה אחר חצות הרי התמורה עצמה תקרב שלמים, תמורת הבכור והמעשר אינם קריבין לעולם שנאמר בבכור לה' הוא, מפי השמועה למדו הוא קרב ואין תמורתו קריבה, ודין המעשר בבכור תמורתן תרעה עד שיפול בה מום ותאכל.

ב. תמורת הבכור לכהנים ותמורת המעשר לבעלים, וכשם שאין פודין בכור ומעשר שנפל בהן מום כמו שביארנו בהלכות איסורי מזבח כך אין פודים תמורתן.

ג. בהמה שהקדישה חצייה עולה וחצייה שלמים תמורתה כמוה וכן כל בהמת הקדש שאינה קריבה מפני תחילת הקדשה הרי תמורתה כמוה, אמר חצי בהמה זו תמורה וחציה עולה הרי זו תקרב עולה, חציה עולה וחציה מעשר תקרב עולה, חציה תמורה וחציה מעשר הרי זו ספק ואינה קריבה.

ד. המקדיש בעלת מום עובר ואין צריך לומר תמימה ואחר כך נולד בה מום קבוע ונפדית והמיר בה אחר שנפדית, הרי זו תמורה ואינה קריבה ואינה נפדית אלא מניחה עד שתמות, אינה קריבה מפני שבאה מכח קדושה דחויה ואינה נפדית שאין בכח קדושתה לתפוש פדיונה.

ה. כל התמורות שהיו בעלי מומין קבועין מתחילתן הרי אלו יפדו ואינן יוצאין לחולין לכל דבר כדי שיהיו מותרין בגיזה ועבודה אחר פדיונן, שהקדושה חלה בתמורה על בעלת מום קבוע שנאמר או רע בטוב ורע האמור כאן הוא בעל מום וכיוצא בו שאינו ראוי לקרבן ואע"פ כן כתוב בו יהיה קודש.

ו. עולה שנתערבה בזבחים והמיר באחת מן התערובות הרי זה מביא בהמה אחרת ואומר אם תמורת עולה היא זו הרי בהמה זו שלמים ואם תמורת שלמים היא זו הרי בהמה זו עולה, ונמצא הבהמה שהביא עם התמורה כעולה ושלמים שנתערבו זה בזה, חזר והמיר באחת משתיהן ואין ידוע באי זו מהן המיר, מביא זבח אחר מתוך ביתו, ואומר על התמורה השנייה, אם תמורת תמורה היא זו הרי זו שהביא חולין, ואם תמורת עולה או שלמים היא הרי זה שהביא עולה או שלמים, והרי זה שהביא עם התמורה השנייה כזבח ותמורה שנתערבו זה בזה, וכבר ביארנו דין התערובות בהלכות פסולי המוקדשין.

ז. שלמים שנתערבו בבכור או במעשר והמיר באחד מהן הרי זה לא יקרב אלא ירעה עד שיפול בו מום ויפדה ויאכל כבכור או כמעשר כמו שביארנו.


נא לשמור על קדושת הדף!

תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)