חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:36 זריחה: 6:32 ב' בטבת התשע"ט, 10/12/18
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

רמב"ם 3 פרקים ליום

ספר קדושה, הלכות שחיטה, פרק ג-ה.

הלכות שחיטה פרק ג

א. חמשה דברים מפסידין את השחיטה, ועיקר הלכות שחיטה להזהר בכל אחת מהן, ואלו הן: שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה, ועיקור.

ב. שהייה כיצד הרי שהתחיל לשחוט והגביה ידו קודם שיגמור השחיטה ושהה בין בשוגג בין במזיד בין באונס וחזר הוא או אחר וגמר את השחיטה, אם שהה כדי שיגביה את הבהמה וירביצנה וישחוט שחיטתו פסולה, ואם שהה פחות מכדי זה שחיטתו כשרה.

ג. היתה בהמה דקה שיעור שהייתה כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט, ואם היתה גסה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט, ובעוף כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט.

ד. שחט מעט ושהה מעט וחזר ושחט מעט ושהה מעט עד שגמר השחיטה ולא שהה בפעם אחת שיעור השהייה אבל כשתחשוב כל זמן השהיות יצטרף מכולן שיעור שהייה הרי זו ספק נבלה, וכן אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין בלבד לא כדי שישחוט שחיטה גמורה הרי זו ספק נבלה.

ה. שחט רוב אחד בעוף או רוב שנים בבהמה אע"פ ששהה חצי היום וחזר וגמר חתיכת הסימנין הרי זו מותרת, מאחר שנשחט בה כשיעור הרי זה כמחתך בשר השחוטה.

ו. שחט בקנה לבדו חציו או מיעוטו ושהה זמן מרובה הרי זה חוזר וגומר השחיטה אין בכך כלום, אבל אם שחט רוב הקנה או שנקב בושט כל שהוא ושהה כשיעור בין שחזר וגמר השחיטה שהתחיל בין ששחט שחיטה גמורה במקום אחר הרי זו פסולה, מפני שהבהמה או העוף שנפסק רוב הקנה שלה או שניקב הושט במשהו נבלה ואין השחיטה מועלת בה כמו שיתבאר.

ז. הנה נתבאר לך שאין שהייה בקנה בעוף כלל, שאם שחט רוב הקנה ושהה כבר נגמרה שחיטתו כשחזר וגמר מחתך בשר הוא, ואם שחט במיעוט הקנה ושהה הרי זה חוזר ושוחט כל זמן שירצה שאינה נאסרת משום נבלה עד שיפסק רוב הקנה.

ח. שחט העוף ושהה בו ואינו יודע אם ניקב הושט או לא ניקב חוזר ושוחט הקנה לבדו במקום אחר ומניחו עד שימות ובודק הושט מבפנים, אם לא נמצאת בו טיפת דם בידוע שלא ניקב וכשרה.

ט. חלדה כיצד, כגון שהכניס הסכין בין סימן לסימן בין שפסק הסימן העליון למעלה בין ששחט התחתון למטה שהוא דרך שחיטה הרי זו פסולה.

י. הכניס את הסכין תחת העור ושחט שני הסימנים כדרכן, או שהחליד את הסכין תחת צמר מסובך, או שפרס מטלת /מטלית/ על הסכין ועל הצואר ושחט תחת המטלת הואיל ואין הסכין גלויה הרי זו ספק נבלה, וכן אם שחט מיעוט הסימנים בהחלדה וגמר השחיטה שלא בהחלדה הרי זו ספק נבלה.

יא. דרסה כיצד, כגון שהכה בסכין על הצואר כדרך שמכין בסייף וחתך הסימנין בבת אחת בלא הולכה ולא הובאה, או שהניח הסכין על הצואר ודחק וחתך למטה כחותך צנון או קישות עד שחתך הסימנין הרי זו פסולה.

יב. הגרמה כיצד, זה השוחט בקנה למעלה במקום שאינו ראוי לשחיטה, וכמו שני חטים יש בסוף הקנה למעלה בטבעת גדולה, שחט בתוך החטים אם שייר מהן כל שהוא למעלה הרי זו כשרה, שהרי שחט משיפוי כובע ולמטה, והוא מן המקום הראוי לשחיטה, ואם לא שייר מהן כלום אלא שחט למעלה מהן הרי זו מוגרמת ופסולה.

יג. שחט רוב האחד או רוב השנים והשלים השחיטה בדרסה או בהגרמה הרי זו כשרה שהרי נשחט השיעור כראוי, הגרים בתחלה שליש ושחט שני שלישים הרי זו כשרה, שחט שליש והגרים שליש וחזר ושחט שליש האחרון כשרה, הגרים שליש ושחט שליש וחזר והגרים שליש האחרון הרי זו פסולה, ואם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי הרי זו פסולה.

יד. עיקור כיצד, כגון שנעקרה הגרגרת והיא הקנה או הושט ונשמט אחד מהן או שניהן קודם גמר שחיטה, אבל אם שחט אחד בעוף או רובו ואח"כ נשמט הסימן השני שחיטתו כשרה.

טו. נשמט אחד מהן ואחר כך שחט את השני שחיטתו פסולה, שחט אחד מהן ונמצא השני שמוט ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמט או אחר שחיטה הרי זו ספק נבלה.

טז. נמצא הסימן השחוט שמוט הרי זו כשרה, שודאי אחר שחיטה נעקר, שאילו נעקר קודם שחיטה היה מתדלדל ולא נשחט.

יז. במה דברים אמורים שלא תפס הסימנין בידו כששחט, אבל אם תפסן ושחט אפשר שתשחט אחר העיקור ולפיכך אם נמצאת שמוטה ושחוטה הרי זו ספק נבלה.

יח. כל מקום שאמרנו בשחיטה פסולה הרי זו נבלה, ואם אכל ממנה כזית לוקה משום אוכל נבלה שאין מוציא מידי נבלה אלא שחיטה כשרה כאשר צוה משה רבינו ע"ה כמו שביארנו, וכל ספק בשחיטה הרי הוא ספק נבלה והאוכל ממנה מכין אותו מכת מרדות.

יט. בהמה שניטל ירך שלה וחללה עמה עד שתראה חסרה כשתרבץ הרי זו נבלה, כמו שנחתך חציה ונחלקה לשני גופות ואין השחיטה מועלת בה, וכן אם נשברה מפרקת ורוב בשר עמה או שנקרעה מגבה כדג או שנפסק רוב הקנה או שניקב הושט בכל שהוא במקום הראוי לשחיטה הרי זו נבלה מחיים ואין השחיטה מועלת בה, ואחד הבהמה ואחד העוף בכל הדברים האלה.

כ. שני עורות יש לו לושט, החיצון אדום והפנימי לבן, ניקב האחד מהן בלבד כשרה, ניקבו שניהן בכל שהוא במקום הראוי לשחיטה הרי זו נבלה, ובין שנשחטה במקום הנקב בין שנשחטה במקום אחר אין השחיטה מועלת בה, ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה נבלה.

כא. ניקב הושט ועלה בו קרום וסתמו אין הקרום כלום והרי הוא נקוב כשהיה, נמצא קוץ עומד בושט הרי זו ספק נבלה שמא ניקב הושט ועלה קרום במקום הנקב ואינו נראה, אבל אם נמצא הקוץ לאורכו בושט אין חוששין לו שרוב הבהמות המדבריות אוכלות הקוצים תמיד.

כב. ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים, כיצד הופכו ובודק אם נמצא עליו טיפת דם בידוע שהיה נקוב.

כג. גרגרת שנפסק רוב חללה במקום הראוי לשחיטה הרי זו נבלה, וכן אם ניקבה כאיסר, ניקבה נקבים קטנים אם נקבים שאין בהן חסרון הם מצטרפין לרובה ואם נקבים שיש בהם חסרון מצטרפין לכאיסר, וכן אם ניטלה ממנה רצועה מצטרפת לכאיסר, ובעוף כל שאילו מקפל הרצועה או הנקבים שיש בהן חסרון ומניחן על פי הקנה אם חופה את רובו נבלה ואם לאו כשרה.

כד. ניקבה הגרגרת נקב מפולש משני צדדיה כדי שיכנס איסר לרחבו נבלה, נסדקה לארכה אפילו לא נשתייר מן המקום הראוי בה לשחיטה אלא משהו למעלה ומשהו למטה כשרה.

כה. גרגרת שניקבה ואין ידוע אם קודם שחיטה ניקבה או אחר שחיטה ניקבה, נוקבין אותה עתה במקום אחר ומדמין הנקב לנקב אם נדמה לו מותרת, ואין מדמין אלא מחוליא גדולה לחוליא גדולה או מקטנה לקטנה, אבל לא מקטנה לגדולה שכל הקנה חליות חליות הוא ובין כל חוליא וחוליא חוליא אחת קטנה משתיהן ורכה.

פרק ד

א. ישראל שאינו יודע חמשה דברים שמפסידין את השחיטה וכיוצא בהן מהלכות שחיטה שביארנו ושחט בינו לבין עצמו אסור לאכול משחיטתו, לא הוא ולא אחרים, והרי זו קרובה לספק נבלה והאוכל ממנה כזית מכין אותו מכת מרדות.

ב. ואפילו שחט בפנינו ארבע וחמש פעמים שחיטה כשרה והרי שחיטה זו ששחט בינו לבין עצמו שחיטה נכונה וגמורה אסור לאכול ממנה, הואיל ואינו יודע דברים המפסידים אפשר שיפסיד השחיטה והוא אינו יודע כגון שישהה או ידרוס או ישחוט בסכין פגומה וכיוצא באלו בלא כונתו.

ג. ישראל שיודע הלכות שחיטה הרי זה לא ישחוט בינו לבין עצמו לכתחלה עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות עד שיהיה רגיל וזריז, ואם שחט תחלה בינו לבין עצמו שחיטתו כשרה.

ד. היודע הלכות שחיטה ושחט בפני חכם עד שנעשה רגיל הוא הנקרא מומחה וכל המומחין שוחטין לכתחלה בינן לבין עצמן ואפילו נשים ועבדים אם היו מומחין הרי אלו שוחטין לכתחלה.

ה. חרש שוטה וקטן ושכור שנתבלבלה דעתו ששחטו שחיטתן פסולה מפני שאין בהן דעת שמא יקלקלו, לפיכך אם שחטו בפני היודע וראה אותן ששחטו כהוגן שחיטתן כשרה.

ו. מי שאינו יודע אצלנו ששחט בינו לבין עצמו שואלין אותו, אם נמצא יודע עיקרי הלכות שחיטה שחיטתו כשרה.

ז. הרי שראינו ישראלי מרחוק ששחט והלך לו ולא ידענו אם יודע אם אינו יודע הרי זו מותרת, וכן האומר לשלוחו צא ושחוט לי ומצא הבהמה שחוטה ואין ידוע אם שלוחו שחטה או אחר הרי זו מותרת, שרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן.

ח. אבד לו גדי או תרנגול ומצאו שחוט בבית מותר, שרוב המצויין אצל שחיטה מומחים הן, מצאו בשוק אסור שמא נתנבל ולפיכך הושלך, וכן אם מצאו באשפה שבבית אסור.

ט. מומחה שנשתתק והרי הוא מבין ושומע ודעתו נכונה הרי זה שוחט לכתחלה, וכן מי שאינו שומע הרי זה שוחט.

י. הסומא לא ישחוט לכתחלה אלא אם כן אחרים רואים אותו ואם שחט שחיטתו כשרה.

יא. עכו"ם ששחט אע"פ ששחט בפני ישראל בסכין יפה ואפילו היה קטן שחיטתו נבלה ולוקה על אכילתה מן התורה, שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו, מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור ואינו דומה לישראל שאינו יודע הלכות שחיטה.

יב. וגדר גדול גדרו בדבר שאפילו עכו"ם שאינו עובד ע"ז שחיטתו נבלה.

יג. התחיל העכו"ם לשחוט מיעוט סימנין וגמר ישראל או התחיל ישראל וגמר העכו"ם פסולה, ישנה לשחיטתו מתחלה ועד סוף, אבל אם שחט העכו"ם דבר שאינו עושה אותו נבלה כגון ששחט חצי הגרגרת בלבד וגמר ישראל הרי זו כשרה.

יד. ישראל מומר לעבירה מן העבירות שהיה מומחה הרי זה שוחט לכתחלה וצריך ישראל כשר לבדוק את הסכין ואח"כ יתננה למומר זה לשחוט בה מפני שחזקתו שאינו טורח לבדוק, ואם היה מומר לעבודה זרה או מחלל שבת בפרהסיא או אפיקורוס והוא הכופר בתורה ובמשה רבינו כמו שביארנו בהלכות תשובה הרי הוא כעכו"ם ושחיטתו נבלה.

טו. מי שהוא פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה הרי זה שוחט בינו לבין עצמו אם היה מומחה, שאינו מניח דבר מותר ואוכל דבר איסור שזו חזקה היא על כל ישראל ואפילו הרשעים מהן.

טז. אלו הצדוקין והבייתוסין ותלמידיהן וכל הטועים אחריהן שאינן מאמינים בתורה שבעל פה שחיטתן אסורה, ואם שחטו בפנינו הרי זו מותרת, שאין איסור שחיטתן אלא שמא יקלקלו והם אינן מאמינין בתורת השחיטה לפיכך אינן נאמנין לומר לא קלקלנו.

יז. כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר האומות, ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים שנאמר איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור וגו' ואל פתח אהל מועד וגו' למען אשר יביאו וגו' וזבחו זבחי שלמים לה' וגו', אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר היה נוחר.

יח. ומצוה זו אינה נוהגת לדורות אלא במדבר בלבד בעת היתר הנחירה, ונצטוו שם שכשיכנסו לארץ תאסר הנחירה ולא יאכלו חולין אלא בשחיטה, וישחטו בכל מקום לעולם חוץ לעזרה שנאמר כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' אלהיך וגו', וזו היא המצוה הנוהגת לדורות לשחוט ואחר כך יאכל.

פרק ה

א. כבר ביארנו בהלכות איסורי מאכלות שהטרפה האמורה בתורה היא הנוטה למות, ולא נאמר טריפה אלא שדבר הכתוב בהווה כגון שטרפה ארי וכיוצא בו ושברה ועדיין לא מתה.

ב. ויש שם חלאים אחרים אם יארעו לה תחשב טריפה והן הלכה למשה מסיני, ושמונה מיני טרפות נאמרו לו למשה בסיני ואלו הן: דרוסה, נקובה, חסרה, נטולה, פסוקה, קרועה, נפולה, ושבורה.

ג. אע"פ שכולן הלכה למשה מסיני הן, הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה, וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור, ושאר שבעה מיני טרפות יש בהן ספקין מותרים כמו שיתבאר.

ד. הדרוסה הוא שיטרוף הארי וכיוצא בו הבהמה וידרוס עליה בידו, או ידרוס הנץ והנשר וכיוצא בהן על העוף, ואין דריסה בבהמה גסה ובחיה גסה אלא לארי בלבד, ובבהמה דקה מן הזאב ולמעלה, ובגדיים וטלאים אפילו חתול ושועל ונמייה וכיוצא בהן יש להן דריסה וכל שכן בעופות.

ה. והנץ יש לו דריסה ואפילו בעוף גדול ממנו, אבל שאר עופות הדורסים יש להן דריסה בעוף שכמותן, ואין להן דריסה בעוף שהוא גדול מהן.

ו. ויש לחולדה דריסה בעופות, וכלב אין לו דריסה כל עיקר לא בעוף ולא בבהמה וחיה, והנץ יש לו דריסה בגדיים וטלאים והוא שיקוב בצפרניו לבית החלל.

ז. אין דריסה אלא ביד הטורף אבל ברגליו אין חוששין לה, ואין דריסה אלא בצפורן אבל בשן אין חוששין לה אלא אם כן נקב עד בית החלל בודקין שמא נקב אחד מן האיברים שנטרפת בנקיבתן, ואין דריסה אלא בכוונת הטורף, אבל אם נפל הדורס ונשתקעו צפרניו בנטרף אין זו דריסה, ואין דריסה אלא מחיים, אבל אם דרס ונהרג ועדיין ידו בדרוסה ולא שמט צפרניו ממנה אלא אחר מותו אין חוששין לה.

ח. וכיצד דין הדרוסה, כל מקום שאמרנו חוששין לה שוחטין את הנטרף ובודקין כל החלל שלו מכף הירך עד הקדקד, אם נמצאת כולה שלימה מכל מיני טרפות ולא נמצא בה רושם הדריסה הרי זו מותרת, ואם נמצא בה רושם הדריסה הרי זו טריפה ואסורה מן התורה.

ט. אי זה הוא רושם הדריסה, שיאדים הבשר כנגד בני מעים ואם נמוק הבשר כנגד בני מעים עד שנעשה כבשר שהרופא גוררו מן החבורה, רואין אותו הבשר כאילו חסר וטרפה.

י. ואם דרס בסימנין משיאדימו טריפה ודריסתן במשהו כיון שהאדים בהן כל שהוא מחמת דריסה טריפה.

יא. ספק דרוסה אסורה עד שתבדק כדרוסה ודאית, כיצד ארי שנכנס לבין שוורים ונמצא צפורן בגבו של אחד מהן חוששין שמא ארי דרסו, ואין אומרים שמא בכותל נתחכך, וכן שועל או נמייה שנכנס לבין העופות והוא שותק והן מקרקרין חוששין שמא דרס, אבל אם היה הוא נוהם והם מקרקרין מיראתו ומנהימתו הן מקרקרין, וכן אם קטע ראש אחד מהן הנה נח רגזו, וכן אם שתק הוא והם אין חוששין שאילו הזיק היו מקרקרין.

יב. ספק שנכנס לכאן טורף או לא נכנס, או שראינו ולא נודע אם זה מן הטורפין או אינו מן הטורפין אין חוששין, וכן עוף שנכנס לבין העצים או לבין הקנים ויצא וראשו מנטף דם או צוארו אין חוששין לו שמא נטרף אלא אומרים שמא בעצים ניזק.


נא לשמור על קדושת הדף!

תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)