ספר עבודה, הלכות ביאת המקדש, פרק ח-ט. הלכות איסורי מזבח.. בפרקים אלו. פרק א.

הלכות ביאת המקדש פרק ח

א. כל המומין המיוחדין באדם תשעים וזהו פרטן: שמונה בראש ואלו הן: מי שאמצע קדקדו שוקע למטה כמו שדחקו בידו, מי שאמצע קדקדו עולה למעלה כמו ביצה, מי שפאת ראשו יוצא כנגד פניו כמו מקבת, מי שראשו יוצא מאחוריו כנגד ערפו, מי שראשו רחב ויוצא מכאן ומכאן עד שתמצא ראשו על צוארו כמו ראש הלפת על העלין שלו, הקרח שאין בכל ראשו שער כל עיקר, ואם יש בו שיטה של שיער מוקפת מאחוריו מאזן לאזן כשר, מי שהיה השער מקיף מאזן לאזן מלפניו בלבד ושאר הראש קרח הוא הרי הוא פסול, מי שהיה השער שלו מקיף את כל הראש סביב מלפניו ומאחריו ואין שם שער באמצע גם זה קרח ופסול.

ב. שנים בצואר ואלו הם: מי שצוארו שוקע הרבה עד שנמצא ראשו כאילו הוא מונח על כתיפיו, מי שצוארו ארוך הרבה עד שנראה כשמוט מבין כתיפיו.

ג. ארבעה באזן ואלו הן: מי ששתי אזניו קטנות הרבה, מי ששתי אזניו נפוחות דומות לספוג, מי שאזניו מדולדלות למטה, מי שאחת מאזניו משונה מחברתה במראה.

ד. חמשה בגבינים ואלו הן: מי שאין לו שיער בגביניו והואן גבן האמור בתורה, מי שגביניו שוכבין, מי שאין לו אלא גבין אחד, מי שיש לו גבינין יתר על שנים, מי שאחד מגביניו משונה מחבירו בין ששערו של זה ארוך ושערו של זה קצר בין ששערו של אחד שחור ושערו השני לבן או אדום הואיל ויש ביניהם שינוי זה הרי זה פסול.

ה. ארבעה בריס העין ואלו הן: מי שאין לו שער כלל בריסי עיניו, מי ששער ריסי עיניו מרובה מעובה הרבה, מי ששער אחד מריסי עיניו משונה משער ריס אחר כגון שאחד שחור ואחד לבן או שאחד נושר והשני מעובה, מי שעפעפיו סגורות מעט ואינן נפתחות הרבה כשאר כל האדם.

ו. אחד עשר בעינים ואלו הן: מי שהיו שתי עיניו למעלה מן המקום הראוי להם קרובות מפדחתו, מי שהיו שתי עיניו למטה ממקום הראוי להם, מי שהיו שתי עיניו עגולות ואינם נמשכות באורך מעט משאר העינים, מי שעיניו מוזרות והן יוצאות כעיני הנמר וכמי שהוא מסתכל בעת שכועס כעס הרבה, מי שעיניו גדולות הרבה כשל עגל, מי שעיניו קטנות כשל אווז, מי שדמעיו זולפות תמיד, מי שלחלוחית נמשכת מראש עינו מכנגד החוטם או מזנב עינו מצד צדעיו, מי שמקבץ ריסי עיניו ועוצמן מעט בשעה שרואה אור או בשעה שהוא רוצה לדקדק בראיה, מי שראיית עינו מעורבבת עד שרואה את החדר ואת העלייה כאחת, ויודע דבר זה בעת שידבר עם חבירו ונראה כאילו הוא מסתכל באיש אחר, מי שאחת מעיניו משונה מחברתה בין במקומה בין במראה כגון שהיתה אחת שחורה ואחת פתוכה או אחת קטנה ואחת גדולה הואיל ויש בין שתיהן שינוי מ"מ פסול.

ז. ששה בחוטם ואלו הן: מי שעיקר חוטמו שוקע, אע"פ שאינו כוחל שתי עיניו כאחת וזה חרום האמור בתורה, מי שאמצע חוטמו בולט למעלה, מי שעוקץ חוטמו נוטף למטה, מי שחוטמו עקום לצד אחד, מי שחוטמו גדול מאיבריו, מי שחוטמו קטן מאיבריו, וכיצד משערין אותו באצבע קטנה שעל ידו אם היה חוטמו גדול ממנה או קטן ממנה הרי זה מום.

ח. שלשה בשפתים ואלו הן: מי ששפתו העליונה עודפת על התחתונה, מי ששפתו התחתונה עודפת על העליונה, מי שפיו רפוי ורירו יורד מפיו.

ט. שלשה בבטן ואלו הן: מי שכריסו צבה, מי שטיבורו יוצא ואינו שוקע כשאר בני אדם, מי שדדיו שוכבין על בטנו כדדי אשה.

י. שלשה בגב ואלו הן: מי ששדרתו עקומה, מי שיצאתה חוליא משדרתו בין שבלטה לחוץ או נכנסה לפנים או נטתה לצדדין וזהו בעל חטוטרת, מי שתפח בשר בגבו ונעשה כחטוטרת אע"פ שלא זזה חוליא ממקומה הרי זה מום.

יא. ששה בידים ואלו הן: מי שיש בידו אצבע יתירה באצבעות ידיו אפילו היו שש ושש, ואם חתך את היתירה כשר, ואם היה בה עצם אפילו חתכה פסול, מי שחסר אצבע מידו, מי ששתי אצבעות ידיו קלוטות עד למטה מן הפרק ואם חתכן והפרישן עד הפרק כשר, באי זה פרק אמרו בפרק ראשון הסמוך לכף היד, מי שאצבעותיו מורכבות זו על גבי זו, מי שפיקה יוצאת מגודלו, מי שהוא אטר יד ימינו, ואם היה שולט בשתי ידיו כשר.

יב. ארבעה באיברי הזרע ואלו הן: מי שכיס הביצים גדול וארוך עד שמגיע לארכובותיו, מי שהגיד שלו ארוך עד שמגיע לארכובותיו, מי שנמרחו אשכיו והם הכיס של ביצים, [מי שרוח באשכיו] והוא מרוח אשך האמור בתורה.

יג. ט"ו בשוקים וברגלים ואלו הן: מי ששוקיו עקומות עד שמחבר רגל לרגל ואין ארכובותיו נוגעות זו בזו, מי שפיקתו יוצאת והפיקה היא העצם העגול שלמעלה מן העקב מצד פנים והוא דומה לפיקה שטוות בה הנשים, מי שעקבו יוצא לאחוריו עד שנמצא השוק כאילו הוא באמצע רגלו עומד, מי שפרסותיו רחבות כשל אווז אע"פ שאינן קלוטות כשל אווז, מי שפיקה יוצאה מגודלו, מי שיש ברגלו אצבע יתירה אפילו שש ושש ואם חתכה כשר והוא שלא יהיה בה עצם, מי שחסר אחת מאצבעות רגליו, מי שאצבעותיו מורכבות זו על גבי זו, מי שהיו אצבעות רגליו קלוטות עד למטה מן הפרק, ואם היו עד הפרק או שחתכן והפרישן כשר, מי שרגלו כולה שוה שנמצא רוחב פס אצבעותיו כרוחב עקיבו וכאילו היא חתיכה שוה, מי שרגלו עקומה דומה למגל שנמצא פס רגלו שיש בו האצבעות עם עקבו כאילו הם שני ראשי הקשת, מי שרגלו חלולה והוא שיהיה אמצעה גבוה מעל הארץ ונמצא כשעומד עומד על עקיבו ועל אצבעות רגליו, המקיש בקרסוליו בעת שמהלך, מי שמקיש בארכובותיו בעת שמהלך, מי שהוא אטר ברגל ימינו.

יד. ארבעה בכל הגוף ואלו הן: מי שגופו גדול מאיבריו, מי שגופו קטן מאיבריו, הארוך ביותר, הננס והוא הקצר ביותר עד שיהיו מופלגין משאר העם.

טו. שמונה בעור הבשר ואלו הן: הכושי, הלבן ביותר כמו גבינה, האדום כשני, בעלי נגעים טהורים שנשתנה העור מחמת עצמו כמו הבוהק, שנשתנה העור מחמת דבר אחר כגון צרבת המכוה וזה בכלל נגעים טהורין, מי שהיתה בעור פניו שומא שיש בה שיער אע"פ שאינה כאיסר אלא כל שהוא, מי שהיתה בעור פניו שומא כאיסר או יותר, בעלי הדלדולין והוא שידלדל העור והבשר או הלחלוחית שיש בעור שנדלדל באי זה מקום שיהיה מכל הגוף הרי זה מום.

טז. ועוד יש שם באדם ארבעה מומין אחרים ואלו הן: החרש, השוטה, והנכפה אפילו לימים רבים, מי שרוח רעה מבעתתו תמיד או בעתים ידועים.

יז. נמצאו כל המומין הפוסלין בכהנים מאה וארבעים וזהו כללם: שמונה בראש, ושנים בצואר, ותשעה באזנים, וחמשה בגבינים, ושבעה בריס העין, ותשעה עשר בעינים, ותשעה בחוטם, ותשעה בפה, ושלשה בבטן, ושלשה בגב, ושבעה בידים, וששה עשר באיברי הזרע, ועשרים ברגלים, ושמונה בכל הגוף, ושמונה בעור הבשר, ושבעה בכח הגוף וריחו, וכבר נפרטו כולן אחד אחד, ואלו פסלו מפני מראית העין, מי שנשרו ריסי עיניו אף ע"פ שנשאר השיער בעיקרן, ומי שניטלו שיניו.

פרק ט

א. זר שעבד במקדש עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים שנאמר והזר הקרב יומת מפי השמועה למדו שאין חיוב זה אלא לקרב לעבודה והיכן הזהיר עליו וזר לא יקרב אליכם, אי זהו זר כל שאינו מזרע אהרן הזכרים שנאמר וערכו בני אהרן, והקטירו בני אהרן, בני אהרן ולא בנות אהרן.

ב. אע"פ שהזרים מוזהרין שלא יתעסקו בעבודה מעבודות הקרבנות אין חייבין מיתה אלא על עבודה תמה לא על עבודה שיש אחריה עבודה, ואין הזר חייב מיתה אלא על ארבע עבודות בלבד, על הזריקה ועל ההקטרה ועל ניסוך המים בחג ועל ניסוך היין תמיד.

ג. כיצד על הזריקה, בין שזרק בפנים בין שזרק בחוץ בין שהזה הזאה אחת מכל הזיות הדם, בין שהזה הזאה אחת מכל הזיות קרבנות המצורע הרי זה חייב מיתה.

ד. כיצד על הקטרה, הקטיר איברים או קומץ או לבונה על המזבח אפי' הפך באיברים שלא נתעכלו וקרב שריפתן חייב מיתה והוא שהקטיר כזית, וכן אם הקטיר קטרת על מזבח הזהב משיקטר כזית חייב, אבל המקטיר קטורת ביום הכפורים בקדש הקדשים אינו חייב מיתה עליה עד שיקטיר מלא חפניו שיעור המפורש בתורה.

ה. והמסדר שני גזרי עצים על המערכה הרי הוא כמקטיר איברים וחייב מיתה שהעצים קרבן הוא, אבל היוצק והבולל והפותת והמולח והמניף והמגיש ומסדר את לחם הפנים או את הבזיכין על השלחן והמטיב את הנרות והמצית אש במזבח והקומץ והמקבל דמים, אע"פ שנפסלו והרי הוא מוזהר על כל אלו ולוקה אינו חייב מיתה, מפני שכל אחת מהן עבודה שאחריה עבודה ואינה גמר עבודה.

ו. שחיטת הקדשים כשירה בזרים אפילו קדשי קדשים, בין קדשי יחיד בין קדשי צבור שנאמר ושחט את בן הבקר לפני י"י והקריבו בני אהרן מקבלה ואילך מצות כהונה, וכן ההפשט והניתוח והולכת עצים למזבח כשירה בזרים שנאמר באיברים והקטיר הכהן את הכל המזבחה זו הולכת איברים לכבש, הולכת איברים היא שצריכה כהונה ולא הולכת עצים.

ז. וכן הדלקת הנרות כשירה בזרים לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן.

ח. הרמת הדשן צריכה כהן שנאמר ולבש הכהן מדו בד וגו', ואם הרים ישראל לוקה ואינו חייב מיתה אע"פ שאין אחריה עבודה שנאמר עבודת מתנה עבודת מתנה הוא שתהיה בכהן לבדו ואם קרב לה הזר חייב מיתה, אבל עבודת סלוק אין חייבין עליה מיתה, [וכן אם דישן מזבח הפנימי והמנורה אינו חייב מיתה].

ט. סידר המערכה פורקה וחוזר הכהן וסודרה מפני שסידורה פסול.

י. הטמא ובעל מום ושלא רחוץ ידים ורגלים ששימש במקדש אינן חייבין אלא על עבודות שהזר חייב עליהן מיתה ועל שאר העבודות באזהרה.

יא. כהן טבול יום ומחוסר כפורים שנטמא והרי הוא מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים ועבד חייב על כל אחד ואחד, ואם היה זר אינו לוקה אלא אחת משום זרות.

יב. זר ששימש בשבת חייב משום שבת ומשום זרות, וכן בעל מום ששימש בטומאה חייב משום טומאה ומשום בעל מום.

יג. כל כהן שעבד ע"ז בין במזיד בין בשוגג אע"פ שחזר בתשובה גמורה ה"ז לא ישמש במקדש לעולם שנאמר ולא יגשו אלי לכהן לי, אחד העובד אותה בשירות כגון שנעשה כומר לע"ז או המשתחוה לה או המודה בה וקבלה עליו באלוה הרי זה פסול לעולם, עבר והקריב אין קרבנו ריח ניחוח אע"פ שהיה שוגג בעת ששרת או שהשתחוה או שהודה, אבל השוחט לע"ז בשוגג אם עבר והקריב קרבנו ריח ניחוח ונתקבל שהרי לא שרת ולא נעשה כומר אלא שחט בלבד והוא שוגג ואע"פ כן לכתחלה לא יעבוד.

יד. מי שעבר ועשה בית חוץ למקדש להקריב בו קרבנו לשם אינו כבית ע"ז ואע"פ כן כל כהן ששימש בבית כזה לא ישמש במקדש לעולם, וכן כלים שנשתמשו בהן שם לא ישתמשו בהן במקדש לעולם אלא יגנזו, ויראה לי שאם עבד כהן ששימש שם במקדש לא פסל.

טו. נמצאו כל הפסולין לעבודה שמונה עשר ואלו הן: העובד ע"ז, הזר, בעל מום, הערל, הטמא, טבול יום, מחוסר כפורים, האונן, השכור, מחוסר בגדים, יתר בגדים, פרום בגדים, פרוע ראש, שלא רחץ ידים ורגלים, היושב, מי שיש בין ידו ובין הכלי דבר חוצץ, מי שיש בין רגלו ובין הארץ דבר חוצץ, מי שעבד בשמאלו, כל אלו פסולין לעבודה ואם עבדו חללו, חוץ מפרוע ראש וקרוע בגדים והשוחט לע"ז בשוגג, שאם עבדו עבודתן כשירה. סליקו להו הלכות ביאת המקדש.

הלכות איסורי מזבח

הלכות איסורי מזבח. יש בכללן ארבע עשרה מצות, ארבע מצות עשה, ועשר מצות לא תעשה. וזהו פרטן: (א) להקריב כל הקרבנות תמימים. (ב) שלא להקדיש בעל מום [למזבח]. (ג) שלא ישחוט [בעל מום]. (ד) שלא יזרוק דמו. (ה) שלא יקטיר חלבו. (ו) שלא יקריב בעל מום עובר. (ז) שלא יקריב בעל מום אפילו בקרבנות העכו"ם. (ח) שלא יטיל מום בקדשים. (ט) לפדות פסולי המוקדשין. (י) להקריב מיום השמיני והלאה, וקודם זמן זה הוא נקרא מחוסר זמן ואין מקריבין אותו. (יא) שלא להקריב אתנן ומחיר. (יב) שלא להקטיר שאור ודבש. (יג) למלוח כל הקרבנות. (יד) שלא להשבית מלח מעל הקרבנות. וביאר מצות אלו בפרקים אלו.

פרק א

א. מצות עשה להיות כל הקרבנות תמימין ומובחרין שנאמר תמים יהיה לרצון זו מצות עשה.

ב. וכל המקדיש בהמה שיש בה מום לגבי המזבח עובר בלא תעשה ולוקה על הקדשו שנאמר כל אשר בו מום לא תקריבו מפי השמועה למדו שזו אזהרה למקדיש בעלי מומין אפילו הקדישו לדמי [נסכים] לוקה שבזיון קדשים הוא.

ג. המתכוין לומר שלמים ואמר עולה עולה ואמר שלמים לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוים, לפיכך המתכוין לומר על בעל מום עולה והקדישו שלמים או שלמים ואמר עולה אע"פ שנתכוון לאיסור אינו לוקה, מי שדימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח והקדיש ה"ז קדוש ואינו לוקה.

ד. השוחט בעל מום לשם קרבן לוקה שהרי נאמר בבעלי מומין לא תקריבו אלה לה', ומפי השמועה למדו שזה אזהרה לשוחט, וכן הזורק דם בעלי מומין על המזבח לוקה שהרי נאמר בהן לא תקריבו (אלה) ליי' מפי השמועה למדו שזה אזהרה לזורק, וכן המקטיר אימורי בעלי מומין על המזבח לוקה שנאמר ואשה לא תתנו מהם על המזבח אלו החלבים, נמצאת למד שאם הקדיש בעל מום ושחטו וזרק דמו והקטיר אימוריו לוקה ארבע מלקיות.

ה. אחד בעל מום קבוע או בעל מום עובר אם הקריבו עובר בכל אלו שנאמר לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום, מפי השמועה למדו שזה אזהרה לבעל מום עובר, כגון שהיה בבהמה גרב לח או חזזית אם הקריבה לוקה.

ו. ולא קרבנות ישראל בלבד אלא אף קרבנות עכו"ם אם הקריבן והן בעלי מומין לוקה שנאמר ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה.

ז. המטיל מום בקדשים כגון שסימא עינו או קטע ידו לוקה שהרי נאמר בקרבן כל מום לאיהיה בו, מפי השמועה למדו שזה אזהרה שלא יתן בו מום, ואינו לוקה אלא בזמן שבית המקדש קיים שהרי היה ראוי לקרבן ופסלו, אבל בזמן הזה אע"פ שעבר בלא תעשה אינו לוקה.

ח. הטיל מום בקדשים ובא אחר והטיל בה מום אחר השני אינו לוקה.

ט. אחד המטיל מום בקדשים עצמן או בתמורתן חוץ מן הבכור ומן המעשר שהמטיל מום בתמורתן אינו לוקה לפי שאינן ראויין לקרבן כמו שיתבאר במקומו, וכן המטיל מום בתשיעי של טעות עשירי אינו לוקה.

י. המקדיש בעלת מום למזבח אף ע"פ שלוקה הרי זה נתקדשה ותפדה בערך הכהן ותצא לחולין ויביא בדמיה קרבן, וכן הדין בבהמת קדשים שנפל בה מום, ומצות עשה הוא לפדות קדשים שנולד בהן מום ויצאו לחולין ויאכלו שנאמר רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר, מפי השמועה למדו שהכתוב מדבר בפסולי המוקדשין שיפדו, וכבר ביארנו בערכין שזה שנאמר ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנו קרבן לה' שהוא מדבר בבעלי מומין שנפדו.

יא. מה בין בעלת מום קבוע לבעלת מום עובר, שבעלת מום קבוע אם ילדה והיא קדש יפדה הולד ויצא לחולין, אע"פ שהוא תמים כדי שלא יהיה טפל חמור מן העיקר, ואם נתעברה קודם שתפדה וילדה אחר פדיון הולד חולין, ואם מתה קודם שתפדה נפדית אחר שתמות, שהרי לא חלה קדושה גמורה על גופה אלא על דמיה מפני שהיתה בעלת מום קבוע, אבל המקדיש בעלת מום עובר או תמימה ואחר שהקדישה נולד לה מום קבוע, אם מתה קודם שתפדה תקבר כשאר הקדשים התמימים, מפני שהיא צריכה העמדה והערכה כמו שביארנו בערכין, ואם נשחטה קודם שתפדה ה"ז נפדית כל זמן שהיא מפרכסת ואח"כ תאכל ואם ילדה יקרב ולדה, נתעברה קודם שתפדה וילדה אחר שנפדית הולד אסור ואינו נפדה, אלא כיצד יעשה סמוך לפדיון אמו מתפיס זה הולד לשם אותו הזבח, לפי שאינו יכול להקריבו [מכח אמו] מפני שבא מכח קדושה דחויה.

יב. כל פסולי המוקדשין כשיפדו מותר לשוחטן בשוק של טבחים ולמוכרן שם ולשקול בשרם בליטרא כשאר החולין חוץ מן הבכור ומן המעשר, מפני שמכירתם בשוק מוסיף בדמיהן, שאר הקדשים שדמיהן חוזרין להקדש שהרי מביא בדמיהם בהמה אחרת מוכרין אותן בשוק כחולין, אבל הבכור והמעשר שאין דמיהם להקדש אלא נאכלין במומן כמו שיתבאר אין שוחטין אותם בשוק של טבחים, ואין מוכרין אותם שם, אפילו התפיס בכור לבדק הבית אינו נשקל בליטרא ולא ימכר בשוק שאינו יכול להתפיס אלא דבר הקנוי לו קנין גמור.