חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:30 זריחה: 6:33 ב' בתשרי התשפ"ג, 27/9/22
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

רמב"ם 3 פרקים ליום

ספר זרעים, הלכות מעשר, פרק ד-ו.

הלכות מעשר פרק ד

א. אין הטבל נקבע למעשרות מן התורה עד שיכניסנו לביתו שנאמר בערתי הקדש מן הבית, והוא שיכניסנו דרך השער שנאמר ואכלו בשעריך, אבל אם הכניס תבואתו דרך גגות וקרפיפות פטור מן התרומה ומן המעשרות.

ב. יראה לי שאין לוקין מן התורה על אכילת הטבל עד שיקבע בכניסתו לביתו כמו שביארנו מפי השמועה, אבל אם נקבע בשאר הששה דברים שמנינו אין לוקין עליו אלא מכת מרדות מדבריהן, וכן האוכל מפירות שדעתו להוליכן לשוק אחר שנגמרה מלאכתן אינו לוקה אלא מכת מרדות כמו שביארנו, שאין הגומר למכור חייב במעשר אלא מדבריהם.

ג. בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אינו קובע וכן הגגים אינן קובעין אע"פ שהבית שלמטה קובע, ואם לא היה בגג ארבע אמות על ארבע אמות כגון שהיה הבית משופע ועולה אינו פוטר מן המעשר אלא הרי גג זה כמקצת אויר הבית.

ד. הצריפין והבורגנין ובתי הקיץ והוא ארבעה עמודים ותקרה על גביהן שנמצא בלא כותלים וכן סוכות שעושין בני הכרמים ובני הגנות בימי הקיץ אע"פ שדרין בהן כל ימי הקיץ ויש בהם רחים ותרנגולין אינן קובעין למעשר, וכן סוכת היוצרים החיצונה וסוכת החג בחג אינן קובעין שכל אלו אין דירתן קבע.

ה. הצריפין והבורגנין טובלין לבעליהן אף ע"פ שאינן טובלין לכל אדם וכן בית הספר ובה"מ טובל לזה שיושב ומלמד מפני שהם כביתו ואין טובלין לאחרים.

ו. בהכ"נ ובה"מ אם יש בהן בית דירה קובעין ואם לאו אין קובעין, האוריארות והאוצרות שבשדות העשויות למכונס אינן קובעין ואם היו לדירה קובעין.

ז. כשם שהבית קובע למעשר כך החצר קובעת למעשר, ומשיכנסו לחצר דרך השער נקבעו אע"פ שלא הכניסן לתוך הבית.

ח. אי זו היא חצר הקובעת, כל שהכלים נשמרין בתוכה, או שאין אדם בוש מלאכול בתוכה, או חצר שאם יכנס אדם לה אומרין לו מה אתה מבקש, וכן חצר שיש בה ב' דיורין או שהיא לשני שותפין שאחד פותחה ונכנס ואחד בא ונכנס או יוצא ונועל הואיל והן פותחין ונועלין הרי זו קובעת.

ט. בית שער של חצר והאכסדרה והמרפסת הרי הן כחצר אם היתה קובעת קובעין ואם לאו אינן קובעין.

י. שתי חצרות זו לפנים מזו שתיהן קובעות, סוכת היוצרים זו לפנים מזו הפנימית קובעת והחיצונה אינה קובעת והחנות קובעת כבית.

יא. המוליך פירותיו ממקום למקום אע"פ שהוא נכנס בהן לבתים ולחצרות בדרך לא נקבעו אלא אוכל עראי עד שיגיע למקום שהוא סוף מגמתו וכן בחזרה.

יב. הרוכלין המחזירין בעיירות שהן נכנסין מחצר לחצר אוכלין עראי עד שמגיעין לבית שלנין בו.

יג. המביא תאנים מן השדה לאוכלן בחצר הפטורה מן המעשרות, שכח והכניסן לתוך ביתו ה"ז מותר להוציאן ולאכול מהן עראי וכן אם שכח והעלן לגג אוכל מהן בגג עראי, הביאן לאכלן בראש גגו ושכח והכניסן לתוך חצר חבירו נקבעו ולא יאכל עד שיעשר.

יד. חצר שהיא נעדרת הרי היא כגנה ואוכלין בתוכה עראי, והוא שיעדר רובה, ואם זרע רובה אין אוכלין עראי וכן אם נטע רובה, ואם נטע לנוי חצר הואיל והיא נעדרת הרי זה אוכל עראי מאותן אילנות.

טו. תאנה העומדת בחצר אוכל ממנה אחת אחת ופטור ואם צירף חייב במעשר, בד"א בשהיה עומד בקרקע, אבל אם עלה לראש התאנה ממלא חיקו ואוכל שם שאין אויר חצר קובע למעשר.

טז. היתה עומדת בחצר ונוטה לגנה ה"ז אוכל ממנה בגנה כדרכו כאילו היתה נטועה בגנה, היתה נטועה בגנה ונוטה לחצר הרי זו כנטועה בחצר שאינו אוכל שם אלא אחת [אחת].

יז. גפן שנטועה בחצר לא יטול את כל האשכול ויאכל אלא מגרגר אחד אחד וכן ברמון לא יטול את כל הרמון אלא פורט את הרמון באילן ואוכל הפרד משם, וכן באבטיח כופתו בקרקע ואוכלו שם היה אוכל באשכול בגנה ונכנס מן הגנה לחצר אע"פ שיצא מן החצר לא יגמור עד שיעשר.

יח. כסבר הזרועה בחצר מקרסם עלה עלה ואוכלו ואם צירף חייב לעשר וכן כל כיוצא בזה.

פרק ה

א. הלוקח פירות תלושין לאוכלן נקבעו למעשר מדבריהם כמו שביארנו, ומאימתי יקבעו, משיתן את הדמים אע"פ שלא משך, הרי שלא נתן דמים והיה בורר ומניח בורר ומניח אפילו כל היום כולו ואע"פ שגמר בלבו ליקח לא נתחייב לעשר, ואם היה ירא שמים משגמר בלבו מעשר ואח"כ יחזיר למוכר אם רצה להחזיר.

ב. הלוקח במחובר לקרקע או שלקח תלוש לשלוח לחבירו לא נקבעו ויש לו לאכול מהן עראי.

ג. האומר לחבירו הא לך איסר זה ותן לי בו ה' תאנים ה"ז אוכל אחת אחת ופטור, ואם צירף חייב לעשר, הא לך איסר זה בעשרים תאנים שאבור לי, בורר אחת אחת ואוכל, באשכול שאבור לי מגרגר ממנו באילן ואוכל, ברמון שאבור לי פורטו באילן ואוכל, באבטיח שאבור לי כופת בקרקע ואוכל, ואם קצץ את התאנים וצירפם, או שקצץ האשכול או האבטיח, חייב לעשר שהרי לא קנה אלא הנתלש, אבל אם אמר לו הא לך איסור בב' תאנים אלו בב' אשכולות אלו בשני רמונים אלו בב' אבטיחים אלו קוצץ כדרכו ואוכל עראי ופטור שלא נקבעו במקח שהרי לקחן במחובר.

ד. המחליף עם חבירו זה לאכול וזה לאכול שניהן נקבעו למעשרות שהרי לקחו בתלוש, זה לקצות וזה לקצות שניהן לא נקבעו שאין המכר קובע דבר שלא נגמרה מלאכתו כמו שביארנו, לקח האחד פירות שהחליף לאכילה ולקח האחר חליפיהן להקצותן, זה שלקח לאכילה חייב לעשר, וזה שלקח להקצותן לא נקבע למעשר.

ה. האומר לחבירו צא ולקט לך עשרים תאנים משלי ואני אמלא את כרסי משלך שניהם פטורים שאין זה חליפין כדי שיהיה מכר ואם צירף ואכל חייב.

ו. והמתנה אינה קובעת כמכר, ע"ה שהיה עובר בשוק ואמר טלו לכם תאנים אוכלים ופטורין שאין המתנה קובעת, ואם הכניסו לבתיהן אם רוב העם מכניסים לבתים מעשרים ודאי, ואם רוב העם מכניסים לשוק אין מתקנים אלא דמאי שמא עישר ואח"כ הביא לשוק, ואם אמר טלו לכם והכניסו לבתים כשמכניס לבית מעשר דמאי, נתן לו דבר מרובה אפילו אמר לו טול ואכול ה"ז כמי שאמר לו טול והכניס שאינו אוכל עד שיתקן דמאי, וכן אם נתן לו דבר שאין דרכו להאכל חי או שהיה אדם גדול שאין דרכו לאכול בשוק ה"ז מתקן דמאי.

ז. היו שנים אמר לאחד טול ואכול ואמר לשני טול והכניס זה אוכל ופטור וזה אוכל וחייב.

ח. וכן אנשים שהיו יושבים בשער או בחנות ואמר להם טלו ואכלו הרי אלו אוכלין ופטורין, ובעל השער או בעל החנות לא יאכל עד שיעשרו דמאי, שנמצא כאומר לאלו טלו והכניסו לבתיכם שהרי הם כבתיהם, וכבר ביארנו שאין הבית שאינו שלו קובע לו כשיעברו הפירות בתוכו.

ט. השוכר את הפועלים לעשות עמו בפירות בין בתלושין בין במחוברין הואיל ויש להם לאכול מן התורה במה שהן עושין הרי אלו אוכלין ופטורים מן המעשר, ואם התנה עמהן שיאכלו מה שלא זכתה להן תורה כגון שהתנה עמהן הפועל שיאכלו בניו עמו או שיאכל בנו בשכרו או שיאכל אחר גמר מלאכתו בתלוש ה"ז אסור לאכול עד שיעשר הואיל ואוכל מפני התנאי ה"ז כלוקח.

י. שכרו לנכש עמו בזיתים והתנה הפועל שיאכל בזיתים ה"ז אוכל מן האילן אחת אחת ופטור ואם צירף חייב.

יא. שכרו לנכש בבצלים והתנה לאכול ירק מקרסם עלה עלה ואוכל ואם צירף חייב, קצץ הפועל שיאכל ליטרא של זיתים אוכל אחת אחת ואם צירף חייב לעשר הואיל והוא אוכל דבר קצוב ה"ז כלוקח שאם צירף נקבע, לא קצץ אלא היה אוכל כדין תורה, מצרף ואוכל כל מה שירצה והוא שלא יספות במלח, אבל אם ספת במלח אחת אחת מותר שתים שתים אסור שהרי נקבעו [במלח].

יב. פועל שהיה עושה בלבסין לא יאכל בבנות שבע, בבנות שבע לא יאכל בלבסין עד שיעשר אבל יש לו למנוע עצמו עד שיגיע למקום היפות.

יג. המוציא פועלים לעשות לו מלאכה בשדה בזמן שאין להן עליו מזונות אוכלין מפירות שבשדה ופטורין מן המעשר והוא שלא נגמרה מלאכתן, אבל אם יש להן עליו מזונות לא יאכלו ואף ע"פ שלא נגמרה מלאכתן שאין פורעין חוב מן הטבל אבל אוכלין אחת אחת מן התאנה אבל לא מן הסל ולא מן הקופה ולא מן המוקצה.

יד. אחד המבשל ואחד השולק ואחד הכובש קובע למעשר, אבל המעשין את הפירות עד שהכשירן ה"ז ספק.

טו. הטומן פירות באדמה או בתבן או בזבל עד שהכשירן לאכילה לא נקבעו למעשר.

טז. הנותן יין לתבשיל חם או שנתן שמן לקדרה באלפס כשהן מרותחין נקבעו למעשר, מזג יין במים חמים נקבע, ואין צריך לומר אם בישל היין ואפילו בגת שאסור לשתות ממנו עד שיעשר.

יז. השום והשחלים והחרדל ששחקן בשדה בשמן נטבלו למעשר, וכן הסוחט אשכול לתוך הכוס נקבע, לתוך התמחוי אינו נקבע.

יח. המולח פירות בשדה נקבעו, טבל הזיתים אחד אחד במלח ואכל פטור, הפוצע זיתים כדי שיצא השרף מהם פטור, הנוטל זיתים מן המעטן טובל אחד אחד במלח ואוכל ואם מלח ונתן לפניו חייב וכן כל כיוצא בזה.

יט. התורם פירותיו תרומה שצריך לתרום אחריה שנייה נקבעו למעשר, ולא יאכל מהן עראי עד שיוציא התרומה השנייה ויעשר.

כ. פירות שנגמרה מלאכתן וחשכה עליהן לילי שבת נקבעו ולא יאכל מהן אפילו לאחר השבת עד שיעשר.

כא. תינוקות שטמנו תאנים לשבת ושכחו לעשרן לא יאכלו למוצאי שבת עד שיעשרו.

כב. תאנה שהיתה מיוחדת לו לאכול פירותיה בשבת וליקט ממנה כלכלה לא יאכל עד שיעשר הואיל ופירות אלו מיוחדין לשבת והשבת קובעת.

כג. היה אוכל באשכול וחשכה עליו לילי שבת לא יגמור אכילתו בשבת עד שיעשר ואם הניחן לאחר שבת ה"ז גומרו.

פרק ו

א. מחליקין בתאנים וענבים של טבל ואין בזה משום הפסד, וכל שאסור לזרים לאוכלו בתרומה כגון הגרעינין וכיוצא בהן כך אסור לאוכלו מן הטבל ומן המעשר שלא ניטלה תרומתו וממעשר שני והקדש שלא נפדו, וכל שמותר לזרים לאוכלו בתרומה מדברים אלו כך מותר בטבל ובמעשר שלא ניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו.

ב. אין מדליקין בטבל טמא אפילו בחול ואין צריך לומר בשבת שנאמר את משמרת תרומותי מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמתה אף תרומה טמאה אין לך ליהנות בה אלא משעת הרמתה ואילך.

ג. אין מחפין בטבל ואין זורעין את הטבל ואפילו פירות שלא נגמרה מלאכתן אסור לזרוע מהן עד שיעשר, בד"א בתבואה וקטניות וכיוצא בהן, אבל העוקר שתילים שיש בהן פירות ממקום למקום בתוך שדהו הרי זה מותר ואינו כזורע טבל שהרי לא אסף הפירות, וכן העוקר לפת וצנונות ושתלם במקום אחר אם נתכוון להוסיף בגופן מותר, ואם שתלן כדי שיקשו ויקח הזרע שלהן אסור מפני שהוא כזורע חטים או שעורים של טבל.

ד. ליטרא מעשר טבול שזרעה והשביחה והרי היא עשר ליטרין חייבת במעשר, ואותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר לפי חשבון, ליטרא בצלים שתקנם וזרעם אינו מעשר לפי חשבון התוספת אלא מעשר לפי כולו.

ה. זרעונים שהביאו שליש ומרחן ועשרן ואח"כ זרען והוסיפו ואין זרעם כלה ה"ז ספק אם חייבין במעשר מדבריהם הואיל והוסיפו, או אין חייבין שהרי הזרע שעדיין הוא קיים ולא אבד מעושר הוא, ואין אלו דומים לבצלים שהבצלים אין דרכן להזרע.

ו. הזורע את הטבל בין דבר שזרעו כלה בין דבר שאין זרעו כלה אם אפשר ללקטו קונסין אותו ומלקטו, ואם צמח אין מחייבין אותו לעקור והגידולין חולין, ואם היה דבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין עד שלש גרנות והרביעי מותר, ומפני מה הגידולין אסורין מפני תרומת מעשר ותרומה גדולה שבה, וכן הדין בזורע מעשר שלא ניטלה תרומתו, אין מוכרין את הטבל אלא לצורך ולחבר, ואסור לשלח את הטבל ואפילו חבר לחבר שמא יסמכו זה על זה ויאכל הטבל.

ז. המוכר פירות לחבירו ונזכר שהם טבל ורץ אחריו לתקנו ולא מצאו, אם ידוע שאין קיימין ושכבר אבדו או נאכלו אינו צריך לעשר עליהם, ואם ספק שהם קיימין או אין קיימין צריך להוציא עליהן מעשרות מפירות אחרות.

ח. המוכר פירות לחבירו מוכר אומר על מנת שהן טבל מכרתי, ולוקח אומר לא לקחתי ממך אלא מעושרין, כופין את המוכר לתקן, קנס הוא לו מפני שמכר טבל.

ט. אין פורעין חוב מן הטבל מפני שהוא כמוכרו.

י. מי שלקחו בית המלך את פירותיו והם טבלים, אם מחמת שהוא חייב להן צריך להוציא עליהן מעשרות, ואם לקחו באונס אינו צריך לעשר עליהם.

יא. הלוקח טבל משני מקומות מעשר מזה על זה, המקבל שדה מישראל או מן הנכרי חולק ונותן לבעל השדה בפניו כדי שידע שטבל נטל, אבל החוכר שדה מישראל אם נתן לו מזרע אותה שדה תורם ואח"כ נותן לו מזו שקצץ ליתן לו ובעל השדה מעשר לעצמו, ואם נתן לו מזרע שדה אחרת או ממין אחר מוציא המעשר ואח"כ נותן לו.

יב. החוכר שדה מן העכו"ם מעשר ואחר כך נותן לו, קנס קנסוהו בזה כדי שלא יחכור מן העכו"ם ונמצאת השדה בורה לפניו עד שיצטרך וימכרנה לישראל, וכן המקבל שדה אבותיו מן העכו"ם קנסוהו שיעשר ואחר כך יתן חלקו לעכו"ם מעושר כדי שלא יקפוץ ויקבלה ממנו מפני שהיא שדה אבותיו עד שתשאר לפניו בורה כדי שימכרנה לישראל.

יג. אי זהו חוכר ואי זהו מקבל, חוכר שחוכר הקרקע בדבר קצוב מן הזרע בכך וכך סאה בין עשתה הרבה בין עשתה מעט, מקבל הוא שיקבל אותה בחלק ממה שתעשה חציו או שלישו או מה שיתנו ביניהן, שוכר הוא ששוכר הקרקע במעות.

יד. שנים שקבלו שדה באריסות או ירשו או נשתתפו יכול האחד לומר לחבירו טול אתה חטים שבמקום פלוני ואני חטים שבמקום פלוני אתה יין שבמקום פלוני ואני יין שבמקום פלוני, אבל לא יאמר טלו אתה חטים ואני שעורים אתה יין ואני שמן מפני שמוכרין את הטבל.

טו. כהן או לוי שלקחו פירות מישראל אחר שנגמרה מלאכתן מוציאין את התרומה והמעשרות מידיהן ונותנין אותם לכהנים וללוים אחרים, קנס הוא להם כדי שלא יקפצו לגרנות ולגתות ויקנו טבלים כדי להפקיע מתנות אחיהם הכהנים, ואם קנו קודם שתגמר מלאכתן אין מוציאים מידם.

טז. כהן או לוי שמכרו פירות תלושין לישראל קודם שתגמר מלאכתן ואין צריך לומר אם מכרו במחובר הרי התרומה או המעשר שלהם, ואם מכרו אחר גמר מלאכה הרי התרומה והמעשר של לוקח ומפריש ונותן לכל כהן או לוי שירצה.

יז. כהן ולוי שקבלו שדה מישראל כשם שחולקין בחולין כך חולקין בתרומה ובמעשרות והישראל נוטל חלקו ונותן לכל כהן או לוי שירצה, אבל ישראל שקיבל שדה מכהן או מלוי התרומה או המעשר לבעל השדה ושאר המתנות חולקין.

יח. המקבל זיתים להוציא מהן שמן בין ישראל מכהן או לוי בין כהן או לוי מישראל כשם שחולקין בחולין כך חולקין בתרומה ומעשרות מפני שהשמן חשוב הוא.

יט. כהן שמכר שדה לישראל ואמר לו על מנת שהמעשר שלה שלי לעולם הרי הן שלו כיון שאמר על מנת נעשה כמי ששייר מקום המעשר, ואם מת הכהן הרי בנו כשאר הכהנים, ואם אמר לו על מנת שהמעשרות לי ולבני מת הוא יטלם בנו, על מנת שהמעשרות שלי כל זמן שהיא לפניך מכרה לאחר אף על פי שחזר ולקחה אין לכהן אותם המעשרות.

כ. ישראל שקיבל שדה מכהן ולוי ואמר לו ע"מ שהמעשרות שלי ארבע או חמש שנים מותר, ע"מ שהן שלי לעולם אסור שאין כהן עושה כהן, וכן בן לוי שהיה עליו חוב לישראל לא יהיה ישראל זה גובה מאחרים ומפריש עד שיפרע כנגד חובו שאין לוי זה עושה בעל חוב שלו כלוי אחר שיגבה מעשר מאחרים.

כא. ישראל שירש טבל ממורח מאבי אמו כהן ואותו אבי אמו ירשו מאבי אמו ישראל ה"ז מפריש ממנו מעשרותיו והן שלו, שהמתנות הראויות ליתרם כמו שהורמו הן אע"פ שלא הורמו.

כב. הנותן שדהו בקבלה לעכו"ם או למי שאינו נאמן על המעשרות אע"פ שלא באו לעונת מעשרות צריך לעשר על ידם, נתנה לעם הארץ עד שלא באו לעונת המעשרות אינו צריך לעשר על ידם, ומשבאו לעונת המעשרות צריך לעשר על ידם, כיצד הוא עושה עומד על הגורן ונוטל ואינו חושש למה שאכלו שאין אנו אחראין להם.


נא לשמור על קדושת הדף!

תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)