ספר נשים, הלכות אישות, פרק טז.

הלכות אישות פרק טז

א. הנכסים שמכנסת האשה לבעלה בין קרקע בין מטלטלין בין עבדים אע"פ שהן נכתבין בשטר כתובה אינן נקראין כתובה אלא נדוניא שמם, ואם קיבל הבעל אחריות הנדוניא עליו ונעשית ברשותו אם פחתה פחתה לו ואם הותירה הותירה לו הרי זו נקראת נכסי צאן ברזל, ואם לא קיבל אחריות הנדוניא עליו אלא הרי היא ברשות האשה אם פחתה פחתה לה ואם הותירה הותירה לה הרי זו נקראת נכסי מלוג.

ב. וכן כל נכסים שיש לאשה שלא הכניסה אותן לבעלה ולא כתבה אותן בכתובה אלא נשארו לה לעצמה, או נפלו לה בירושה אחר שנתארסה או נתנו לה במתנה, הכל נקראין נכסי מלוג שכולן ברשותה הן, ואין נקרא כתובה אלא עיקר כתובה שהוא מאה או מאתים עם התוספת בלבד.

ג. כבר הודענו שחכמים תקנו כתובה לאשה, ודין התוספת כדין העיקר, ולא תקנוה לגבותה כל זמן שתרצה אלא הרי היא כחוב שיש לו זמן ואין הכתובה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או אם גירשה. וכן התקינו שאם היה לבעל שדות טובות ורעות ובינוניות ובאה האשה לגבות כתובתה ממנו שלא תגבה אלא מן הרעה שבנכסיו והיא הנקראת זיבורית.

ד. וכן התקינו שכשתבוא לגבות כתובתה אחר מותו לא תגבה עד שתשבע בנקיטת חפץ שלא הניח אצלה כלום ולא מכרה לו כתובתה ולא מחלה אותה, ושמין לה כל מה שעליה ופוחתין אותו מכתובתה, אבל אם גירשה לרצונו גובה בלא שבועה ואין שמין כסות שעליה שהרי לקחן לה וזכתה בהן והוא רוצה להוציאה לא היא.

ה. וכן התקינו שלא תגבה האלמנה כתובתה אלא מן הקרקע, ואינה גובה משבח ששבחו נכסים לאחר מיתת הבעל, ואין הבנות ניזונות לאחר מיתת אביהן משבח ששבחו נכסים לאחר מיתתו, ואינה טורפת בכתובתה משבח שהשביח הלוקח אע"פ שבעל חוב גובה את השבח, ודברים אלו מקולי כתובה הם.

ו. וכן מקולי כתובה שתטול האשה כתובתה מן הפחות שבמטבעות, כיצד נשא אשה במקום וגירשה במקום אחר, אם היו מעות מקום הנישואין טובות ממעות מקום הגירושין נותן לה ממעות מקום הגירושין, ואם היו מעות מקום הגירושין טובות ממעות מקום הנישואין נותן לה ממעות מקום הנישואין. בד"א בשהיה בכתובתה מעות סתם, אבל אם פירש בה מטבע ידוע בין בעיקר בין בתוספת הרי היא כדין המלוה את חבירו מטבע ידוע שנותן לו כמה שהלוהו כמו שיתבאר בהלכות הלואה.

ז. תקנו הגאונים בכל הישיבות שתהיה האשה גובה כתובתה אחרי מות בעלה אף מן המטלטלין כדרך שהתקינו לבעל חוב לגבות מן המלטלין, ופשטה תקנה זו ברוב ישראל, וכן שאר תנאי כתובה כולן ככתובה הן וישנן במטלטלין כבקרקע, חוץ מכתובת בנין דכרין שלא מצאנו מנהג ירושתה פשוט בכל הישיבות, לפיכך אני אומר מעמידין אותה על דין התלמוד שאין יורשין כתובת אמן אלא מן הקרקע.

ח. כבר נהגו בכל המקומות שידענו וששמענו שמען שיכתבו בכתובה בין מקרקעי בין מטלטלי, ודבר זה תיקון גדול הוא ואנשים גדולים ונבונים הנהיגו דבר זה שהרי זה תנאי שבממון ונמצאת האלמנה גובה מן המטלטלין בתנאי זה לא בתקנת אחרונים.

ט. הרי שלא כתב כך בשטר הכתובה אלא נשא סתם, אם היה יודע בתקנה זו של גאונים גובה, ואם לאו או שנסתפק לנו הדבר מתישבין בדבר זה הרבה, שאין כח בתקנת הגאונים לדון בה אע"פ שלא נתפרשה כדין תנאי כתובה שהם תקנת הסנהדרין הגדולה עד שנוציא בה ממון מן היורשים.

י. ועוד תקנו חכמים שיהיו כל נכסי הבעל אחראין וערבאין לכתובה, אפילו כתובתה מנה ויש לו קרקע באלפים זהובים הכל תחת שיעבוד הכתובה, וכל שימכור אחר הנישואין מנכסיו אע"פ שממכרו קיים ויש לו למכור כל נכסיו אם ירצה יש לה לטרוף אותן בכתובתה כשיגרשנה או כשימות אם לא תמצא נכסים בני חורין, וכשתטרוף לא תטרוף אלא בשבועה בנקיטת חפץ כדין כל בעלי חובות, ותקנה זו כדי שלא תהיה כתובתה קלה בעיניו.

יא. כשמשביעין בית דין או היורשין את האלמנה כשתבוא לגבות כתובתה אין משביעין אותה אלא חוץ לבית דין, מפני שבתי דינין היו נמנעין מלהשביעה שחוששין לה שמא לא תדקדק על עצמה בשבועה, ואם רצו היתומים להדירה נודרת להן כל מה שירצו ומדירין אותה בבית דין ואחר כך נוטלת כתובתה.

יב. מתה האלמנה קודם שתשבע אין יורשיה יורשין מכתובתה כלום, שאין לה כתובה עד שתשבע, ואם נשאת קודם שתשבע הרי זו נשבעת אחר הנישואין ונוטלת כל זמן שתרצה, אבל אינה נודרת ונוטלת שמא יפר הבעל.

יג. ייחד לה קרקע בכתובתה בין שייחדה בארבעת המצרים בין במצר אחד גובה את כתובתה ממנה בלא שבועה, וכן אם כתב לה מטלטלין והן עצמן קיימין נוטלת אותן בלא שבועה, וכן אם נמכרו ונלקח בהן מטלטלין אחרים ונודע שאלו השניים מדמי המטלטלין הראשונים נוטלת בלא שבועה.

יד. הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה כיצד, הוציאה שטר כתובה שיש בו אלף זוז הבעל אומר נתקבלה הכל והיא אומרת לא נתקבלתי אלא כך וכך, ואפילו יש עליה עדים במקצת שנטלה ואפילו דקדקה בחשבון מה שנטלה בחצי חצי פרוטה, לא תטול השאר אלא בשבועה.

טו. אמר הבעל נתקבלה הכל והיא אומרת לא נתקבלתי כלום ועד אחד מעיד עליה שנתקבלה הכל או מקצת לא תפרע כל הכתובה אלא בשבועה.

טז. הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה כיצד, הרי שגירש את אשתו והלך לו בית דין יורדין לנכסיו אחר שתשבע ומגבין אותה כתובתה, והוא שיהיה במקום רחוק שיש להן טורח להודיעו, אבל אם היה במקום קרוב להודיעו שולחין לו ומודיעין אותו, אם לא יבוא תשבע ותטול.

יז. הפוחתת כתובתה נפרעת שלא בשבועה כיצד, הוציאה שטר כתובה באלף זוז הוא אומר נתקבלה הכל והיא אומרת לא נתקבלתי כלום ואין לי אלא חמש מאות וזה שכתב לי אלף אמנה היתה ביני לבינו הרי זו נפרעת שלא בשבועה, אבל אם אמרה אין בשטר כתובתי אלא חמש מאות אינה נפרעת בשטר זה שיש בו אלף כלום שהרי בטלה אותו וכאילו הודת שהוא שקר, לפיכך נשבע שבועת הסת ונפטר.

יח. כל מקום שאמרנו לא תפרע אלא בשבועה אומרים לה בית דין השבעי וטלי, ומקום שנאמר תפרע שלא בשבועה אומרים לבעל עמוד ותן לה ואין אתה נאמן בטענה זו עד שתביא ראיה לדבריך.

יט. אמר הבעל מעצמו תשבע לי על טענתי אומרין לה השבעי וטלי ותשבע בנקיטת חפץ. התנה עמה שתגבה כתובתה בלא שבועה או שתהיה נאמנת בכל מה שתטעון גובה ממנו בלא שבועה כלל, אבל אם באה לגבות מיורשיו תשבע ואחר כך תטול

כ. התנה עמה שתגבה כתובתה מיורשיו בלא שבועה או שתהיה נאמנת בכל מה שתטעון על יורשיו הרי זו נוטלת מהן בלא שבועה, אבל אם באה לטרוף מנכסים משועבדים לא תטרוף אלא בשבועה ואע"פ שהאמינה הבעל, שאין תנאי הבעל מועיל אלא עליו ועל יורשיו אבל להפסיד ממון אחרים אינו מועיל.

כא. אלמנה שהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידה נשבעת וגובה כתובתה לעולם אפילו אחר מאה שנה, בין שהיתה בבית בעלה בין שהיתה בבית אביה, ואם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אין לה כלום ואפילו עיקר כתובה ואפילו תבעה ביום מיתת בעלה, וכן הגרושה אפילו עיקר כתובה אין לה עד שתוציא שטר כתובה.

כב. במה דברים אמורים במקום שדרכן לכתוב כתובה, אבל במקום שאין דרכן לכתוב כתובה אלא סומכין על תנאי בית דין הרי זו גובה עיקר כתובה אע"פ שאין בידה שטר כתובה בין נתגרשה בין נתאלמנה בין שהיתה בבית בעלה בין שהיתה בבית אביה, אבל תוספת אין לה בכל מקום אלא בראיה ברורה.

כג. ועד כמה תגבה האלמנה העיקר במקום שאין כותבין כתובה, אם היתה בבית בעלה גובה לעולם, ואם היתה בבית אביה עד עשרים וחמש שנה, ואם באה לתבוע אחר עשרים וחמש שנה אין לה כלום, שאילו לא מחלה לא שתקה כל זמן זה, והרי אינה עם היורשים כדי שתאמר נכלמתי מלתבען והן עמי בבית.

כד. לפיכך אם היה היורש עצמו מוליך לה מזונותיה לבית אביה ומטפל בה יש לה לתבוע כתובתה ואפילו אחר חמש ועשרים שנה מפני שזה ששתקה ולא תבעה מפני שהיא בושה מן היורש.

כה. היא אומרת בתולה נישאתי ועיקר כתובתי מאתים והבעל או יורשיו אומרים בעולה נשאת ואין לה אלא מאה, אם יש עדים שראו שעשו לה המנהגות שנהגו אנשי אותה העיר לעשותן לבתולה כגון מיני שמחה או כתרים או מלבוש ידוע או שאר דברים שאין עושין כך אלא לבתולה הרי זו נוטלת מאתים, ואם אין לה עדים בזה הרי זו נוטלת מנה, ואם היה הבעל קיים יש לה להשביעו שבועת התורה שהרי הודה במקצת הטענה, ונאמן הקטן להעיד בגדלו ולומר זכור אני כשהייתי קטן שנעשה לפלונית מנהג הבתולות, וכל הדברים האלו במקום שאין כותבין כתובה כמו שאמרנו.

כו. האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת, שאינה מעיזה פניה בפני בעלה, לפיכך האשה שהוציאה שטר כתובה ואין עמה גט ואמרה לבעלה גירשתני ואבד גיטי תן לי כתובתי והוא אומר לא גירשתיך חייב ליתן לה עיקר כתובה, אבל אינו נותן התוספת עד שתביא ראיה שגירש או שיצא גט עם הכתובה מתחת ידה.

כז. אמר לה הבעל כן היה גירשתי ונתתי כל הכתובה עיקר ותוספת וכתבת לי שובר ואבד שוברי, מתוך שיכול לומר לא גירשתי ולא יתחייב בתוספת הרי זה נאמן ומשביעה בנקיטת חפץ ונותן לה את העיקר ונשבע הוא שבועת הסת על התוספת.

כח. הוציאה גט ואין בידה שטר כתובה, אם דרך אותו מקום שלא יכתבו כתובה גובה עיקר כתובה בגט שבידה, ואם דרכן לכתוב כתובה אפילו עיקר אין לה עד שתוציא שטר כתובה כמו שביארנו, ונשבע הבעל שבועת הסת על טענתה ונפטר.

כט. הוציאה שני גיטין ושתי כתובות גובה שתי כתובות, הוציאה שתי כתובות וגט אחד אינה גובה אלא כתובה אחת, ואיזו מהן גובה, אם שתיהן שוות בטלה האחרונה את הראשונה ואינה טורפת אלא מזמן האחרונה, ואם היה באחת משתיהן תוספת על חבירתה גובה באיזו מהן שתרצה ותבטל השניה.

ל. הוציאה שני גיטין וכתובה אחת אין לה אלא כתובה אחת, שהמגרש את אשתו והחזירה סתם על כתובתה הראשונה החזירה. הוציאה גט וכתובה אחר מיתת הבעל, אם גט קודם לכתובה גובה בגט זה עיקר כתובה אם אין דרכן לכתוב כתובה וגובה כל מה שיש בכתובה שהרי זכתה בה במיתתו, ואם כתובה קדמה את הגט אין לה אלא כתובה אחת, שעל כתובתה הראשונה החזירה.

לא. האשה נאמנת לומר מת בעלי כדי שתנשא כמו שיתבאר בהלכות גירושין, ומתנאי הכתובה שאם תנשא לאחר אחר מותו תטול מה שכתב לה בכתובתה, לפיכך אם באה לבית דין ואמרה מת בעלי התירוני להנשא ולא הזכירה שם כתובה בעולם מתירין אותה להנשא ומשביעין אותה ונותנין לה כתובתה. באה ואמרה מת בעלי תנו לי כתובתי, אף להנשא אין מתירין אותה שעל עסקי הכתובה באה והרי זה בחזקת שלא מת ואין דעתה להנשא אלא ליטול כתובה מחיים בלבד. באה ואמרה מת בעלי התירוני להנשא ותנו לי כתובתי מתירין אותה להנשא ונותנין לה כתובתה מפני שעיקר דבריה על עסקי נישואין באה, אבל אם אמרה תנו לי כתובתי והתירוני להנשא מתירין אותה ואין נותנין לה כתובה ואם תפשה אין מוציאין מידה.