אך את שבתתי תשמרו (שמות לא,יג)

בפרשתנו¹ מצווה אותנו הקב"ה על שמירת השבת. גם בעשרת הדיברות נצטווינו על כך, אך יש הבדל במהות הציוויים: בעשרת הדיברות מדובר על ייחודה של השבת לעומת ימי החול - "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ... וינח ביום השביעי, על-כן בירך ה' את יום השבת ויקדשהו"²; ואילו בפרשתנו הדגש הוא על פעולתה של השבת באדם.

וכך אומר לנו הקב"ה³: "אות היא ביני וביניכם... לדעת כי אני ה' מקדישכם". כלומר, השבת מקדשת את היהודי ומחוללת בו שינוי, עד שהוא נעשה אדם אחר.

מנוחה שלמה

אחד השינויים שחלים ביהודי ביום השבת הוא הנשמה היתרה שנכנסת בו ביום זה. כך נאמר בגמרא⁴: "נשמה יתרה ניתנה בו באדם בערב שבת, ובמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו".

רמז לכך טמון במילים "שבת וינפש": "וינפש" מורכב מהאותיות - 'וי נפש'.⁵ וכפי שמפרשת הגמרא: "כיוון ששבת - וי, אבדה נפש". כלומר, בצאת השבת אובדת לאדם הנשמה היתרה שניתנה לו בשבת.

נשמה יתרה זו מעניקה לאדם את המנוחה המיוחדת של השבת - 'מנוחה שלמה'. אם ישבות ממלאכה ביום אחר וינהג כאילו זו שבת, לא יחוש אותה תחושה של מנוחה, אלא זו תהיה 'מנוחת עראי' בלבד. רק ביום השבת, שבו נכנסת באדם הנשמה היתרה, הוא יכול לחוש את המנוחה האמיתית - מנוחתו של הקב"ה.

שבת ויום-טוב

האיכות המיוחדת הזאת של מנוחת השבת יכולה להסביר מחלוקת בעניין הנשמה היתרה שביום-טוב. חז"ל תיקנו⁶ "להריח בבשמים בכל מוצאי שבת, כדי להשיב את הנפש שהיא דואבת ליציאת השבת בשביל הנשמה יתרה שהלכה, לפיכך מיישבים ומשמחין אותה בריח טוב". אולם במוצאי שבת שהוא ליל יום-טוב אין מברכים על הבשמים.

בטעם הדבר אנו מוצאים מחלוקת. דעה אחת⁷ אומרת, שכאשר יוצאים מהשבת לחג אין אבדן של נשמה יתרה, "שהרי גם ביום-טוב יש לנו נשמה יתרה כשבת". לעומתה יש דעה⁸, שביום-טוב אין נשמה יתרה, ומה שאין מברכים על הבשמים הוא משום ש"שמחת יום-טוב ואכילה ושתייה מועיל כמו בשמים".

הגדרת האיכות

לא מסתבר שהמחלוקת היא על עצם המציאות - אם יש או אין נשמה יתרה ביום-טוב. גם לפי הדעה הראשונה ברור שהנשמה היתרה של יום-טוב אינה כבשבת, שהרי במוצאי יום-טוב אין מריחים בבשמים.⁹ המחלוקת היא אפוא על איכותה של אותה נשמה יתרה שניתנת באדם ביום-טוב.

לפי הדעה הראשונה, ההבדל בנשמה היתרה בין השבת ליום-טוב הוא כמותי בלבד. לכן אין לנו אובדן מוחלט של הנשמה היתרה במוצאי שבת שחל ביום-טוב, והנשמה היתרה של היום-טוב יכולה להיחשב כעין המשך למנוחת השבת, עד שאין הנפש דואבת ואינה זקוקה לבשמים.

אולם לפי הדעה השנייה, הנשמה היתרה של יום-טוב אינה דומה כלל באיכותה לנשמה היתרה של השבת, ולכן יש כאן אובדן ודאבון נפש, אלא ששמחת יום-טוב והאכילה והשתייה של החג משמחות את הלב כמו הבשמים.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך לא, עמ' 191)

----------

1) לא,יז.

2) שמות כ,יא.

3) שם לא,יג.

4) תענית כז,ב. ועל דרך זה בביצה טז,א (בשינוי לשון קצת).

5) פירוש רש"י תענית שם. ובפירוש רש"י ביצה שם "דרשינן ליה אוי על הנפש שהלכה לה".

6) רשב"ם ותוספות פסחים קב, סוף עמוד ב. תוספות ביצה לג,ב דיבור המתחיל "כי". שאלות ותשובות הרשב"א חלק ג סימן רצ. שולחן ערוך אדמו"ר הזקן אורח חיים ריש סימן רצז. ועוד. וכן בזוהר חלק ב רח,ב. חלק ג לה, ריש עמוד ב.

7) רשב"ם שם.

8) תוספות שם דיבור המתחיל "רב אמר".                     

9) ובפרט שבספר הזוהר (חלק א פה,ב. חלק ג כט,א. רמב,ב. תיקוני זוהר ת"ו [כב,א]. תכ"א [מה,ב]. ועוד. וראה שערי זוהר לביצה טז,א) נאמר שגם ביום-טוב יש נשמה יתרה.