תורת החסידות מטפלת גם בבעיות רוחניות-נפשיות שמפריעות לעבודת-ה'. היא מאבחנת את הבעיות ומציעה את הפתרונות למצבים השונים. כך יכול אדם בעל מוח מבריק, חכם ומשכיל, לגלות יום אחד, שעל-פי תורת-הנפש החסידית הוא לוקה במחלה ששמה - 'טמטום', טמטום המוח או טמטום הלב.
את המושג הזה אנו מכירים מנושא הכשרות. על הפסוק "ונטמאתם בם" (ויקרא יא,מג), שכתוב בלי ו' ("ונטמתם") מפרשים, שהכוונה היא אכן לסוג מסויים של 'טמטום', שכן מזון שאינו כשר 'מטמטם המוח והלב'. יש אפוא סוג מסויים של טמטום שאינו קשור לאינטליגנציה של האדם ולמידת חכמתו בענייני העולם. מבחינה יהודית - הוא 'מטומטם'.
בתורת החסידות, משמעותו של מושג זה היא, כמובן, עדינה יותר מה'טמטום' שנגרם ממזון טרף. הרי מדובר ביהודים יראי-שמים, מדקדקים במצוות, עובדי-ה'. ואף-על-פי-כן, יכולים גם הם ללקות במחלה זו ששמה 'טמטום המוח' או 'טמטום הלב'.
אטימות רוחנית
באופן כללי, מתבטא 'טמטום' זה בקהות ובאטימות מסויימת לענייני קדושה. הדברים אינם נקלטים כראוי, כאילו נתקלו בחומה שמעכבת אותם מלחדור פנימה. כשמדובר בענייני העולם השונים - הדברים מובנים היטב, מעניינים, מרגשים, מעוררים. אולם כשמגיעים לענייני התורה והמצוות, ובפרט לנושאים דקים בעבודת-ה', מתגלה לפתע 'טמטום' - הדברים נעצרים בשלב כלשהו ואינם חודרים אל תוך המוח והלב.
יש 'טמטום המוח'. כלומר: המוח אטום מלקבל את אור התורה. זו תופעה שנתקלים בה תכופות. אנשים שבענייני העולם מגלים הבנה יפה וטובה, אינם מצליחים להבין דברים שקשורים בתורה וביהדות. לך הדברים נראים פשוטים למדי, אבל הם - אינם קולטים. כאילו דווקא בעניינים אלה ניטלה מהם בינתם.
סוג שני, דק יותר, מכונה 'טמטום הלב'. זו קהות רגשית מסויימת לדברים שבקדושה. אדם מבין היטב עניין אלוקי מסויים, מרגיש חיות והתלהבות שכלית ויכול להסביר את הדבר בטוב-טעם, אבל הלב כאילו מסרב להתעורר ולחוש את הדברים. הוא מתבונן בעניין באריכות ומנסה לעורר תחושה מסויימת בלב, אבל זה כאילו חתום ונעול. הדברים אינם עושים עליו שום רושם.
סוג שלישי, דק עוד יותר, זהו נתק שקיים לפעמים בין ההבנה והרגש לבין החיים. אדם זה מבין היטב את הדברים, ואף מצליח לעורר בלבו את הרגשות המתאימים, אך בשלב זה - התהליך נעצר. המסקנה המתבקשת, שצריכה היתה להתבטא באורח-החיים ובהתנהגות היום-יומית - אינה באה. המוח והלב אינם מצליחים להשפיע על המעשים.
לסלק את השומן
כל אלה הם סוגים שונים של מחלת ה'טמטום', והמשותף לכולם היא אטימות, בדרגות שונות, לעניינים שבקדושה. הסיבה העיקרית לכך היא, כדברי הפסוק: "השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע, פן יראה בעיניו ובאוזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו". הכול מתחיל מ"השמן לב העם" - משומן התאוות, החל בתאוות איסור וכלה בתאוות היתר. כשאדם הולך בשרירות-לבו ונוהה אחר תענוגות העולם, יש לכך השפעה ממשית על נפשו. היא נהיית קהה ואטומה יותר לעניינים רוחניים דקים, לעניינים שבקדושה.
עצות שונות מובאות בתורת החסידות להתגברות על בעיה זו. העצה העיקרית היא - לשבור את חומת היישות העצמית על-ידי מה שמכונה 'ביטוש' עצמי. האדם נדרש לבטש ולהשפיל את עצמו ולראות את הצדדים הנחותים ביותר שלו. הוא צריך לחשוף לעצמו את כל שפלותו, עד שיגיע לשיברון-לב ולמרירות-הנפש על מצבו. ביטוש זה מסלק את שומן התאוות, ופותח את המוח והלב לקבלת אור ה'. |