המשאלה הטבעית של בני-אדם לגבי מצוות התורה היא: "הלוואי שנזכה להבין את טעמיה ונימוקיה של כל מצווה ולקיימה מתוך הבנה והשגה". בתורת החסידות אנו מוצאים משאלה הפוכה: "הלוואי שנקיים את המצוות השכליות המובנות לנו באותה מידה של קבלת-עול והתבטלות לקב"ה שבה אנו מקיימים מצוות שאין להן טעם-שכלי".
תורת החסידות דורשת איפוא מאיתנו לקיים כל מצווה, גם את המצווה הפשוטה וההגיונית ביותר, לא בגלל הבנתנו והשגתנו, אלא מפני שכך ציוונו הקב"ה. עלינו לכבד את ההורים לא בגלל ששכלנו מחייב זאת, אלא משום שזה רצון ה'. עלינו להימנע מלפגוע מרכוש הזולת לא מפני שזה דבר פשוט והגיוני, שבלעדיו לא תוכל החברה האנושית להתקיים - אלא משום שהקב"ה ציוונו לא לעשות כן.
התורה כולה - "חוקה"
רעיון זה משתקף בפרשת 'פרה' שאותה אנו קוראים בשבת זו. פרשה זו דנה בדיני הפרה-האדומה, שהיא מצווה שאינה ניתנת כלל וכלל להבנה. היא כל כך על-שכלית, עד שאפילו שלמה המלך, החכם מכל האדם, הודה: "על כל אלה עמדתי (=את כל המצוות הבנתי), ופרשה של פרה-אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי - אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". משום כך מהווה מצווה זו סמל למצוות המכונות 'חוקים', דהיינו, מצוות שאינן ניתנות להבנה.
והנה, כאשר התורה מתחילה לפרט את דיני הפרה-האדומה, היא פותחת במילים: "זאת חוקת התורה". היא אינה אומרת "זאת חוקת הפרה" (כמו "זאת חוקת הפסח" וכדומה), אלא "זאת חוקת התורה". בכך רומזת לנו התורה, כי רעיון זה של 'חוקה' - קיום מצווה רק מתוך ציות לרצון העליון, בלי שום ידיעה והבנה - צריך לאפיין את כל התורה כולה ולא רק את מצוות פרה-אדומה; את כל המצוות צריכים אנו לקיים, כאמור, מתוך התבטלות לקב"ה ולא מפני ההבנה שלנו.
גישה זו נחוצה משתי סיבות עיקריות, אחת הקשורה בטבעו של האדם והשניה הנובעת ממהותם של הדברים:
השכל אינו הכול
א. יש אמנם יתרון גדול להבנה ולהשגה. האדם מזדהה יותר עם הדברים, מרגיש את משמעות מעשיו ומקיימם בצורה מושלמת יותר (ואכן, משום כך דורשת חסידות חב"ד מהאדם ללמוד ולהבין כל דבר ככל שידו מגעת!). אבל מצד שני, אי-אפשר לבסס את התורה והמצוות רק על ההבנה ועל ההיגיון. השכל הוא גמיש מאוד והוא יכול להוכיח דבר-והיפוכו. היום הוא מבין את משמעות המצווה, אבל מה יהיה מחר כשיבין משום-מה אחרת? זאת ועוד: כאשר כל המצווה נשענת על ההיגיון, משאירה גישה זו פתח רחב למקח-וממכר ולהתפשרויות, כשהאדם עושה, כביכול, את חישוביו של הקב"ה...
ב. תורת החסידות מסבירה, שגם השכל והיהגיון נבראו על-ידי הקב"ה יחד עם העולם כולו, ואילו הקב"ה בכבודו ובעצמו הינו מעל כל שכל והיגיון. והואיל והתורה והמצוות באות מהקב"ה עצמו, ברור אם כן, שהשכל והיהגיון אינם יכולים למצות את כל מהותן. הקב"ה, בחסדו, הלביש חלק ממצוותיו בלבוש שכלי, כדי שייקל עלינו לקיימן; אבל גם המצוות הללו, בשורשן, עומדות מעל השכל ומעל ההיגיון. יוצא מזה, שאם נקיים את המצוות הללו רק בגלל השכל והיהגיון שבהן, נאבד את כל המעמקים העל-שכליים הטמונים בהן.
זו הסיבה לכך שהקב"ה לא הלביש את כל המצוות בלבושי שכל והיגיון, אלא השאיר כמה מצוות - ובמיוחד את מצוות פרה-אדומה - בלי טעם-שכלי והסבר הגיוני, בבחינת "חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אין לך רשות להרהר אחריה": על-ידי המצוות הללו אנו מפתחים מודעות ליסוד העל-שכלי שבמצוות התורה, ולומדים ממצוות אלה על כולן - שיש לקיים את כל המצוות בקבלת-עול ומתוך התבטלות לרצון העליון שלמעלה מטעם ודעת. |