מושגים נוספים בנושא
	מרבים בשמחה
	נח מול אברהם
	הצומות שיהפכו למועדים
	זכור את אשר עשה לך עמלק
	המבול
	השבת
	גלות וגאולה
	מהות התורה
	האש שבוערת לעולם
	בריאת האדם
	מהי אמונה?
	תכלית הבריאה
	הבנה וביטול
	חסידות עכשיו!
	לא מבינים

כאשר בא הגר אל הלל הזקן וביקשו ללמדו את כל התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחת, אמר לו הלל: "מה ששנוא עליך, לחברך לא תעשה - זהו כל התורה כולה". הלל בחר לומר את הדברים דווקא בלשון שלילית ("מה ששנוא עליך"), ולא אמר כפי שכתוב בתורה: "ואהבת לרעך כמוך". מסבירה תורת החסידות, שבכך ביטא מימד מיוחד של עומק בנושא זה של אהבת-ישראל.

דרישתה של התורה לאהוב כל אדם מישראל "כמוך", יכולה להיראות תמוהה במקצת. איך אפשר לדרוש ממני לאהוב כל יהודי, יהיה מי שיהיה? ומה אם הוא נגוע בחסרונות? ומה אם אינני מוצא איתו שפה משותפת? אך התורה אינה מתנה את האהבה בשום תנאים - המצווה היא "לאהוב כל אדם מישראל"! (לשון ספר החינוך).

הבט אל הנשמה

היסוד של מצוות אהבת-ישראל הוא ההתייחסות לכל יהודי ברמה הנשמתית. לא הגוף, על מעלותיו ומגרעותיו, הוא הקובע את היחס אל היהודי, אלא הנשמה שבו. עלינו לאהוב כל יהודי, משום שבכל אדם מישראל שוכנת נשמה אלוקית גבוהה ונעלה ביותר. אף אם הוא נגוע בחסרונות ואף אם מעשיו ודרך-מחשבתו מוטעים לחלוטין - אין כל אלה אלא קליפתו חיצונית של היהודי, ואילו בפנים נמצאת נשמה אלוקית טהורה ויקרה מפז. לכן אנו אוהבים אותו - תהיה התנהגותו אשר תהיה.

ובעניין זה אנו מוצאים בתורת החסידות שתי רמות של התייחסות, זו למעלה מזו. הראשונה: כשמביטים אל הנשמה של היהודי, אין לנו למעשה שום יכולת לשפוט יהודי ולהעריך את גדולתו. אולי אותו יהודי עלוב ומלא חסרונות נושא בתוכו נשמה גבוהה ועליונה עד מאוד? ברגע שהנשמה נתפסת כעיקר מהותו של היהודי - מסתיימת יכולתנו 'למדוד' אותו, ואדרבה, הדבר מחייב אותנו לאהוב כל אדם מישראל, כבעל נשמה שהיא "חלק א-לוה ממעל ממש".

אך זה עוד לא הכול. גם אילו הייתי יודע שנשמתי היא גבוהה ונעלה יותר מנשמת היהודי השני, הרי כאשר הנשמה היא העיקר, מחייב הדבר לאהבו בכל-זאת לאין-שיעור. כי ההפרדה שקיימת בין 'אני' ל'אתה' היא רק מבחינת הגוף. גופי מהווה מהות עצמאית, נפרדת מגופך. כשאני רעב - לא יפחת רעבוני כהוא-זה על-ידי שאתה תאכל; מכיוון שאין שום קשר בין גופי לגופך. אך הנשמות - כל נשמות ישראל הן חטיבה אחת, כמו מיליוני תאים באורגניזם אחד גדול. לכן עלי לאהוב אותך, שכן אתה בעצם חלק ממני.

לא לשפוט

זהו היסוד העיקרי לאהבה הבלתי-מותנית שבה עלינו לאהוב כל יהודי. כשם שאדם אוהב את עצמו ללא תנאים - יהיו מגרעותיו אשר יהיו ויהיו מעשיו אשר יהיו - כך עליו לאהוב את היהודי השני, שהוא בעצם חלק ממנו-עצמו. כל ההתייחסות אל הזולת כאל מהות נפרדת נובעת מן הגוף הגשמי, ואילו מצד הנשמות - כולנו מהות אחת, ולא ייתכן שנרחיק חלק מעצמנו.

דבר זה רמז הלל הזקן באומרו: "מה ששנוא עליך - לחברך לא תעשה". מהו הדבר ששנוא ביותר על האדם? כששופטים אותו על-פי מגרעותיו. לכל אדם יש המגרעות שלו, ואין כמו האדם עצמו מי שיודע את מגרעותיו, אך אין הדבר פוגם באהבתו את עצמו. כשיבוא מישהו ויפחית מערכך בשל מגרעותיך וחולשותיך - הדבר יקומם אותך, כי אתה מצפה שיאהבו אותך למרות מגרעותיך.

דבר זה, אומר הלל, אל תעשה לחברך - אל תשפוט אותו על-פי חולשותיו ומגרעותיו; תתייחס אליו כשם שאתה מתייחס אל עצמך, באהבה עצמותית, בלתי-מותנית. אהוב אותו כשם שאתה אוהב את עצמך, למרות מגרעותיך, כי גם הוא חלק ממך. וזוהי אהבת-ישראל אמיתית!