יושבים כמה אנשים ומאמצים את מוחם לפתור בעיה קשה ומסובכת. בחדר שוררת דממה. לפתע פורצת קריאה מפיו של אחד האנשים: "מצאתי!". הכול מביטים בו ומצפים שיתחיל להסביר, אך הוא מבקש: "עוד רגע", עוצם את עיניו וממשיך להרהר.
מה קרה כאן? אם הוא מצא את הפיתרון, לשם מה הוא מוסיף לחשוב?
בתורת הקבלה והחסידות אנו מוצאים את המושגים 'חכמה', 'בינה', 'דעת'. לכאורה, אלה שמות נרדפים להבנה ולידיעה. אך לאמיתו של דבר מציינים שלושת השמות הללו שלושה שלבים בתהליך ההבנה: השלב הראשוני הוא ה'חכמה'; השלב השני הוא ה'בינה', והשלישי הוא ה'דעת'. הבנה שאין בה את שלושת השלבים הללו לוקה בחסר.
ההברקה
תחילתה של כל הבנה היא ב'חכמה'. זו ההברקה הרעיונית, הגרעין הבסיסי של הרעיון. במקרה שתואר לעיל קרא האיש 'מצאתי' ברגע שהאירה במוחו החכמה, דהיינו, ההברקה הכללית. הוא עדיין לא היה מסוגל להסביר זאת לחבריו ואפילו לא לעצמו. הוא היה חייב לחשוב עוד קצת, לפתח ולהרחיב את ההברקה, ורק לאחר מכן היה בידו פיתרון ברור ושלם לבעייה.
כלומר, החכמה היא ההארה הראשונית שבאה באופן של ההברקה ונותנת בבת-אחת את התחושה, שהנה, יש בה את הפיתרון. אבל עדיין אין לאדם עניין ברור ומסודר. אם בשלב חשוב זה הוא יסיח את דעתו מההברקה, הוא עלול לאבדה לחלוטין. ההברקה הזאת דורשת פיתוח והרחבה ורק אז היא הופכת לרעיון שלם ומוסבר.
פיתוח הרעיון
השלב השני, של פיתוח והרחבת ההברקה הראשונית, נקרא 'בינה'. אם ה'חכמה' היא נקודת-הרעיון, הרי ה'בינה' נותנת לה את האורך, הרוחב והעומק. ה'בינה' דנה בפרטים ובפרטי-הפרטים ומביאה את הרעיון לידי גיבוש ובניין.
שני הכוחות הללו, ה'חכמה' וה'בינה', נקראים "תרין ריעין דלא מתפרשין" (=שני חברים שאינם נפרדים), כי כל אחד מהם כשלעצמו הוא משותק בלי רעהו. ההברקה-הרעיונית היא חסרת-ערך בלי פיתוח והרחבה; ואילו כח ה'בינה', שעניינו לפתח ולהרחיב את הרעיון, זקוק להברקה של ה'חכמה' כדי שיהיה לו מה להרחיב ולפתח.
ואגב, יכולים אנו להבחין, שיש אנשים שכוח ה'חכמה' הוא מפותח אצלם במיוחד, ויש אנשים שכישרון ה'בינה' הוא הצד החזק שלהם. הראשונים מלאים רעיונות והברקות, אך לא תמיד הם מציאותיים ומסוגלים להוריד את רעיונותיהם לפרטים. לעומתם, בעלי ה'בינה' הם אנשים מציאותיים מאוד, מסודרים, מתייחסים לכל דבר בעומק, לפרטי-פרטיו; אך אין להם הברקות מקוריות משלהם.
ההזדהות
לאחר שלב ה'בינה' מגיע תורו של ה'דעת' להיכנס לתמונה. 'דעת' פירושו, שהרעיון התאמת בנפשו של האדם ולא נשאר תלוש ומרחף אדם יכול להבין נושא כלשהו לעומקו, אך העניין נותר עדיין באוויר, רחוק ממנו. הרעיון לא 'שקע' בתודעתו ולא הפך לחלק ממנו. זה תפקידו של ה'דעת' - לקשור את הרעיון עם האדם עד שהוא והרעיון יהפכו לדבר אחד.
מבחינות רבות גדולה חשיבותו של הדעת מהחכמה והבינה. ידוע על פילוסופים ואישים חכמים ונבונים המסוגלים לדבר גבוהה-גבוהה על ערכים ועל חשיבותם, ואילו חייהם היום-יומיים רחוקים מלהיות נאצלים ומוסריים.
מובן שפיצול אישיות שכזה הוא הדבר המושלל ביותר ביהדות. אין כל ערך ברעיונות ובתיאוריות אם האדם אינו מזוהה עמם וחי לפיהם. וזו חשיבותו של הדעת - להוריד את הרעיון והתיאוריה לידי הזדהות והתקשורת-נפשית, עד שהיא והאדם הופכים לדבר אחד.
לכן אנו מסיימים בתפילה את הברכה העוסקת בבקשת שכל וחכמה במילים "חונן הדעת". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
