מושגים נוספים בנושא
	בריאת האדם
	שתי-נפשות
	הנפש האלוקית
	דרגות בנשמות
	הנפש הבהמית
	'הנפש השכלית'
	היצר-הרע והכח המתאווה
	לרתום את הנפש הבהמית
	המאבק בין הנפשות
	חב"ד - כוחות השכל
	מידות שבלב
	חמשת דרגות הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה (נרנח"י)
	מוח שליט על הלב
	בינוני
	מהו צדיק

תיאור בריאת האדם בפרשת בראשית מלמד לא רק על אופן בריאתו אלא גם על אופיו ומהותו של היצור שנקרא אדם. אנו יכולים להבחין בנקל בהבדלים בולטים בין בריאת שאר הברואים לבין בריאת האדם, וזאת בשל מהותו המיוחדת של האדם.

אחד ההבדלים העיקריים: כל הברואים נבראו בבת-אחת מהמאמר האלוקי. כאשר הקב"ה אמר: "ישרצו המים שרץ נפש חיה" - נבראו מיד כל חיות המים, גופן ונפשן כאחד; וכך גם בבריאת העופות וחיות היבשה. אבל בריאת האדם לא נעשתה כך. אצלו אנו רואים הבחנה ברורה בין הגוף לנפש. תחילה נעשה הגוף: "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה" - הוא יצר את גופו בלבד, כגולם נטול חיות (עליו נאמר: "גלמי ראו עיניך"), ורק אחר-כך נפח בו נשמה.

גוף מעפר

כאן אנו רואים שני קצוות מנוגדים: גוף האדם, מצד אחד, נברא מהדבר הנחות ביותר שבבריאה - עפר דומם, וזאת בשעה שגופם של בעלי-החיים האחרים נברא ישירות מהמאמר האלוקי; מצד שני, נשמת האדם לא באה יחד עם הגוף, כביצורים האחרים, אלא היתה דרושה לשם-כך פעולה מיוחדת של הקב"ה - "ויפח באפיו נשמת חיים", שעל זה אומר הזוהר: "מאן דנפח, מתוכיה נפח" (=הביטוי 'נפח' מוסב על דבר שבא עמוק מבפנים). כלומר, הנשמה באה מדרגה עליונה ביותר, "מתוכיותו ומפנימיותו" של הקב"ה, כביכול.

בכך מוסברת ההפרדה שנעשתה בבריאת האדם בין גופו לנפשו. אצל היצורים האחרים, המרחק בין גופם לנפשם אינו רב כל-כך, ולכן יכלו להיברא בו-בזמן ובממאמר אחד. אצל האדם, לעומת זאת, אין שום יחס ושום ערכיות בין הגוף לנפש - זה עפר מן האדמה וזו נשמה שהיא מעצמותו של הקב"ה - ולכן היה כל אחד מהם צריך להיברא בנפרד.

פער זה בין גוף האדם לבין נפשו משקף את שני הקצוות המנוגדים שבאישיותו. מצד גופו, יש לו נטיות מהשפלות שיש בבריאה - עד לדרגת עפר ממש. כשאדם הולך אחר נטיות גופו, הוא עלול להידרדר למטה הרבה מדרגת חיה טורפת, ולהגיע לתהומות של אכזריות ומידות רעות שאפילו אצל חיה אי-אפשר למצוא כמותן. מצד שני, יש בו נשמה רוחנית נאצלת ביותר, שבמהותה העצמית היא מעל כל הבריאה וגדריה, ועל-ידה יכול האדם להגיע לרמות מופלאות של רוחניות וטוב.

להרים מלמטה

החיבור בין גוף האדם לבין נפשו הוא פלא תמידי, שרק הקב"ה יכול לחוללו: לחבר שני דברים מנוגדים וקוטביים כל-כך. אך בחיבור זה ניתן לאדם הכוח להשליט את הנפש על הגוף, ולכוון את התנהגותו של הגוף השפל והנחות על-פי דרכה של הנשמה. והתכלית של חיי האדם היא, שאף הוא, בהתנהגותו ובאורח-חייו, יחבר 'מעלה' ו'מטה' - יחדיר את הקדושה העליונה ביותר בתוך המציאות הנחותה ביותר.

דבר זה מסביר למה היה גוף האדם צריך להיעשות דווקא מן העפר, מהדבר הנחות ביותר. הואיל וייעוד-חייו של האדם הוא לרומם את העולם ולהחדיר בו קדושה, על-כן צריך היה שגם בו עצמו יבואו לידי ביטוי כל חלקיו של העולם. אילו היה האדם נברא מחלקיו הנעלים יותר של העולם, לא היה יכול להרים את חלקיו התחתונים. לכן נברא גופו מעפר הארץ, מהרובד הנמוך ביותר של הבריאה, כדי שבהתרוממותו ירים גם את העולם מלמטה.

נמצא אפוא, שנחיתות גופו של האדם היא דווקא ממעלותיו, שעל-ידי-כך יוכל לרומם אף את דרגת ה'דומם' לקדושה. כשיהודי אוכל לשם-שמים ומשתמש בגופו לעבודת-ה' - הוא מעלה לקדושה לא רק את עצמו, אלא את העולם כולו, מחלקיו הנמוכים ביותר ועד הדרגות הגבוהות ביותר, כי הוא כלול מכל הרמות שיש בבריאה.